כת הפרנקיסטים

		הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה אתם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניחי התבנית.
		אם הדף לא נערך במשך שבוע ניתן להסיר את התבנית ולערוך אותו, אך רצוי לתת קודם תזכורת בדף שיחת הכותבים.	שיחה

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

		ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה.
		אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך.

כת הפרנקסטים הייתה שאריות של השבתאות שהתרכזה סביב משיח השקר יעקב פראנק, וגרמה לעלילות דם וצרות שונות לעמנו.

גדולי התורה ובראשם הבעש"ט ותלמידיו נלחמו בהם עד שניצחו אותה.

הקמת הכת

הכת הפרנקיסטית נטתה לדרך של התפקרות, וע"פ התורה והמצוות בטלות, ומצוות "לא תעשה" הופכות למצוות "עשה". ברכה מקובלת בקרב הפרנקיסטים הייתה: "ברוך אתה ה'... מתיר איסורים".

יעקב פראנק

מייסד הכת היה יעקב פראנק, הוא נולד בחבל פודוליה בשנת תפ"ז למשפחה אמידה שהייתה מקורבת בסתר לחוג השבתאים. בגיל צעיר ביקר בסלוניקי שבטורקיה, שם הייתה כת של שבתאים בשם הדומנה שממנה קיבל השפעה וחיזוק.

עם שובו לפולין בשנת תקט"ו. החל לפתח שיגעון גדלות ואמונה כי הוא ממשיך דרכו של שבתאי צבי כמשיח. בכוח הכריזמה הממגנטת שלו אסף יעקב פרנק חבורה של מאמינים שהכתירו אותו כיורשו של שבתאי צבי. אך הוא לא הסתפק בהילת המשיח החדש, אלא גם ביקש ליצור תאולוגיה שבתאית משודרגת קיצונית יותר בפריקת כל עול של תורה ומצוות.

פרנק ראה את עצמו כשליט עליון לא רק על הארץ, אלא גם כלפי השמים, כפי שתבטא:"בלעדי לא יוכל איש לקרב ולא להיכנס לפני א-לוקים. אכניס אליו כל מי שארצה להכניסו, ומי שלא ארצה בו לא ייכנס. אני הוא השוער הא-לוקי".

התגלות מעשי הכת

בכ"ו שבט תקט"ז, בעיר הקטנה לאנצקורון בפלך פודוליה, התאספו חברי הכת בבוקרו של יום בבית אכסניה של אחד מחבורתם, ונהגו שם כדרכם בריבוי פריצות והפקרות. יהודי עובר אורח שהציץ לכיוון הבית וראה את מעשיהם, רץ לספר על כך לרבני וראשי הקהילה שהגיעו עם כוחות השלטונות ואסרו את ראשי הכת, ופיזרו את המשתתפים.

אירוע זה היווה ציון דרך מכרעת בתולדות הכת, כאשר מצד אחד רבים עזבו את הכת, ומצד שני, הרבנים הטילו חרם על חברי הכת.

סופם של חברי הכת

הויכוחים והחרמות מטעם גדולי הרבנים הביאה להבדלה בין חברי הכת לבין העם היהודי, כאשר חלק חזרו לדת ישראל, וכאלפיים יהודים ויהודיות התנצרו.

כחלק מהמרת הדת הצהירו כי התלמוד מלא בהבלים ושקרים, וכי עלילות הדם נכונות, והיהודים אכן משתמשים בדם של ילדים גויים לצורך אפיית מצות.

יעקב פרנק עצמו התנצר בטקס חגיגי בורשה במעמד מלך פולין. הוא חי בעושר ופאר באחוזתו עד מותו בשנת 1790. אחרי מותו הנהיגה בתו אווה את התנועה.

ספיחים מדרכיו שרדו והתגלגלו לכת שבתאית שפועלת עד היום בטורקיה.

החרם על הכת

ועד ארבע הארצות הכריז חרם על קבוצה של כאלפיים יהודים שנחשדו בפרנקיזם.

לאחר שנערך משפט עם גביות-עדות בסטנוב, הוכרז ביום כ"ו סיוון ה'תקט"ז באסיפת ועד גליל לבוב ובצירוף כמה רבנים חרם על אנשי כת פראנק. החרם הופץ בדפוס בכל קהילות פולין, וכלל ישראל הרחיקו את אנשי הכת שלא יבואו ויתערבו בין בני ישראל.

החרם נכתב על ידי חברי הקלוז בברוד, בהשתתפות רבנים חשובים כמו הרב חיים הכהן רפפורט, ועוד.

החרם שהוכרז בברודי ב-13 ליוני 1756, נקרא "חרב פפיות" ונועד להבדיל ולהפריש את מאמיני שבתאי צבי מקהל ישראל שלא יבואו בקהל לא ינשאו איתם, וירחקו אותם מכל שייכות לעמנו.

דברי החרם, באופן כללי, מכוונים לשלושה דברים עיקריים:

החרם קבע כי יהודי שנחשד בפרנקיזם: "לא נשכיר לו דירה ולא נשכור ממנו, לא נמכור לו ולא נקנה ממנו לא נלמד את ילדיו, לא נקבור ולא נימול".

סוג חרם זה האוסר למול, ללמד ולקבור הוא מהחמורים ביותר בתולדות ישראל. חרם זה משמעו אחד – הוצאה מוחלטת מכלל ישראל.

אותם אלפיים איש שכבר לא היו בכלל ישראל, פנו לכנסייה שהסכימה לקבל אותם בזרועות פתוחות. על כל פנים בשלב ראשון.

שרפת התלמוד

כדרכם של מומרים לא הסתפקו אנשי הכת בעזיבת דרך ישראל בלבד, אלא אף ניסו להזיק בכל דרך לבני עמם. כחלק מהמרת דתם הודיעו הפרנקסטים לכנסייה שהתלמוד הוא מקור כל הבעיות של עם היהודי.

מטרתם של הפרנקסטים הייתה לקבל את אמונה של הכנסייה הנוצרית שהם נאמנים לדרכה, וזאת על ידי קיום ויכוח פומבי עם חכמי ישראל בחסות הכנסייה ועל ידי זה יזכו לחסותה של הכנסייה נגד רבני ישראל.

דברי המלשינות וההסתה נשאו פרי, וכך מאתים וארבע שנים לאחר שריפת התלמוד המפורסמת שהייתה באיטליה בשנת ה'שי"ד, נגזר שוב על שרפת התלמוד בפומבי בשוק העיר של קאמניץ שבגלילות פודוליה בארץ פולין.

אף-על-פי שהגזירה שבפולין לא הייתה אלא מקומית, הרי הסכנה צפויה הייתה לכל בית ישראל שבפולין, ורק בדרך נס נשארה הגזירה בגדר מאורע מקומי בלבד כדלהלן:

הויכוח בקאמניץ

ההגמון דמבובסקי, הבישוף של קאמניץ, מצא כאן שעת-כושר לפגוע ביהודים, והכריח את מנהיגי יהודי פודוליה להתייצב לפניו לוויכוח פומבי עם הפראנקיסטים. עם תום הוויכוח ולאחר כמה השתמטויות נאלצו הרבנים וזקני הקהילות שבפודוליה להתייצב שוב לפניו ביום ג' חשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) כדי לשמוע את פסק הדין.

בפסק דינו של ההגמון נאמר, כי הוויכוח הוכיח את הרע שבתלמוד ולפיכך יש לשרפו בשוק העיר. ההגמון הורה לערוך חיפוש מדוקדק בכל מקום שדרים בו יהודים, בערים ובכפרים, בבתי כנסיות, בבתים פרטיים ובבתי מסחר-הספרים של היהודים ולהביא מהם את כל הספרים האסורים, ספרי תלמוד ופוסקים וספרי קבלה ולמסרם לרשות הכנסייה.

למחרת היום, ד' חשוון תקי"ח, קיבל פסק הדין אישור על ידי בית המשפט האזרחי בקאמניץ. בפסק הדין נאמר, שבית הדין נענה "לצדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה המבקשים את שרפת הספרים המכונים תלמוד תכף ומיד... ציווה למסור את הספרים האלה הראויים לא רק לאש חולף אלא גם לאש נצח, ליד שר הצדק [התליין] ולשרפם על המוקד לעיני כל הקהל". פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום.

מידיעות שונות עולה התמונה כי בשרפה היה ש"ס אחד שלם, שנמסר לשם כך על ידי הפראנקיסטים, ועוד גמרא בודדת ממסכת ברכות, ספר "תיקוני הזהר" וכרך של שולחן ערוך עם פירושים. היה זה מעשה סמלי בלבד של נתינת תוקף לפסק-דינו של הבישוף דמבובסקי שבו קיבל את טענותיהם של הפראנקיסטים נגד התלמוד.

המאורע זעזע את יהדות פולין כולה, הייתה סכנה שהגזירה תתפשט בפולין כולה. היהודים הכינו עצמם לדורון, תפילה ומלחמה. דורון - בהשתדלותו של שתדלן וועד ארבע ארצות, ר' ברוך מארץ יון, שהשתדל לפני המיניסטר בריהל, שהיה בעל השפעה עצומה בחצר אוגוסט השלישי מלך פולין, שהמלך יצווה על הנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור בדבר ולחדש את המשפט. תפילה - בקביעת יום צום ותפילה בקהילות ישראל. מלחמה - ברדיפת הפראנקיסטים ביתר-שאת.

מותו של דמבובסקי

בדרך נס, בטרם חלף חודש ימים (או קודם לכן ראה להלן) מיום שרפת התלמוד בקאמניץ לקה דמבובסקי בשבץ ולאחר שלשה ימים של ייסורים קשים מת בכ"ו חשוון (9 בנובמבר) תקי"ח. גרסאות שונות של השתלשלות גזרת השרפה והישועה הגדולה במותו הפלאי של דמבובסקי מוצאים את רישומם בספרי קורות הימים של סופרי התקופה, בספרי תולדות החסידות ובכתבי רבותינו נשיאנו. מכולם עולה התמונה כי מותו המפתיע של דמבובסקי היה אירוע עצום של יד השם שהביאה לעצירת התפשטות הגזרות ברחבי ארץ פולין.

להלן יובא בארוכה מרשימות אדמו"ר הריי"צ את השתלשלות האירועים ושקודם מותו של דמבוסקי הגיע שליח הבעש"ט ר' חיים ישראל דער טעפטר (היוצר) להתריע בו שאם לא יבטל את גזירת שריפת התלמוד ושאר ספרי ישראל ולא יבטל את הקנס שהוטל על יהודי קמיניץ לחזק בית תפלתם - ימות מיתה חטופה, דמובוסקי ענה לשליח: אמור למשלחך כי בז אני לו ולהפחדתו, ושבתהלוכה בדרך לשרפה קיבל דמבובסקי שבץ ומת.

אגדות רבות הסתובבו על מותו הפלאי של הארכיבישוף, ואף קריקטורות מיוחדות צוירו על כך, ובעיני כולם היה ברור ש"מאת ה' היית זאת" להגן על "שארית נחלתו".

תיאור השריפה

שריפת התלמוד בקאמניץ עוררה רוח דיכאון בין יהודי פולין. חכמים ומגידים דרשו על המאורע ומשמעותו. רבי ישראל חריף מסטנוב, מתלמידי הבעש"ט, בדברו על הצרות שאירעו לישראל בשנים שמנינן מסתיים בח' החל מחורבן בית שני, אומר: "וגם בזמננו, שנת תקי"ח לאלף השישי, נשרפה תורתנו הקדושה בארבעה ימים לחודש מרחשוון שנת הנ"ל נשרפו כל שישה סדרים ועוד מסכת ברכות ותיקוני זוהר ואשלי רברבי [שולחן ערוך עם פירושים], מחמת המינים שבתי צבי ימ"ש [ימח שמם]".

עלילות הדם

אנשי הכת השתדלו להוכיח במהלך הוויכוחים שיש אמת בעלילות הדם, וכביכול יש להם מקור בתלמוד. הדבר הלהיב את הכמרים שונאי ישראל. אכן תשובות הרבנים הופנו בעיקר כדי להפריך עלילה זו לגמרי.

אנשי הכת העלו טיעונים להוכחת צדקת הנצרות. אך הרבנים נמנעו מלהשיב על טענותיהם המסולפות כדי שלא יואשמו בזלזול בדת הנוצרית - טענה שהייתה נפוצה באותם שנים.

יש מקור בודד שכתב שאנשי הכת לא הסתפקו בדיבורים אודות אמיתות עלילות הדם אלא אף עשו מעשה:

"בעיר ואילאוויטש התחזתה אחת מנשות הפרנקיסטים לאשת הרב. זו הודיעה לכומר בסוד כי ראתה את הרב יחד עם בעלי בתים נוספים מבני הקהילה שוחט ילד נוצרי לצורך הפסח. על פי עדות זו נהרגו הרב ובעלי הבתים על קדוש השם אחרי משפט קצר, והרבנית האמתית וחמשת ילדיה עונו ביסורים קשים עד אשר התנצרו"^{[דרוש מקור]}.

הויכוח בלבוב והבעש"ט ותלמידיו

לאחר שהנסיון להיכנס תחת הכנסייה בקמיניץ לא צלח. ניסו הפרנקסטים להיכנס תחת חסות הכנסייה בלבוב.

בראש המלחמה והוויכוח בלבוב עמדו הבעש"ט תלמידיו וחסידיו (להלן מרשימת כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ על שלוחי הבעש"ט וניסי ההצלה בקאמיניץ ולבוב).

הגאון הרב חיים הכהן רפפורט שאותו האשים אחד מראש הכת אלישע שור: "חיים, הנה לך דם תחת דם, אתה התרת את דמנו, ואנחנו מאשימים אתכם בעלילות דם". עמד בראש הויכוח והנצחון בלבוב.

במכתבו של רבי אריה לייב מבולחוב מסופר שהפרנקיסטים היו כותבים את מכתביהם בהצפנה ולא הצליחו להבין את דבריהם רק תלמיד הבעש"ט רבי ישראל חריף הצליח לגלות את הצופן וכך גילו את מעלליהם.

על הויכוח בלבוב במכתבי הגניזה החרסונית

במכתבי הגניזה החרסונית שני מכתבים שעוסקים בויכוח בלבוב.

לפי דברי המכתבים הבעש"ט בעצמו נכח בויכוח.

אך צריך עיון בדיוק הפרטים האגרות הללו:

א) הרבי מציין סתירה בתאריכים ראה להלן.

ב) בספר שבחי הבעש"ט אף שמדבר בענין הויכוח בלבוב לא מוזכר זאת.

ג) ברשימת הרבי הריי"צ דלהלן שבלקוטי דיבורים מזכיר שהבעש"ט שלח שליח ללבוב, שמזה משמע שהוא בעצמו לא נכח שם.

ד) ברשימת הרבי הריי"צ "ימי דברי אדמה"ז", כותב שמקושרי הבעש"ט היו בראש הויכוח בלבוב.

ה) במכתבים מתואר האריכיבישוף כאיש הגון (אולי מחמת היראה), וברשימת הרבי הריי"צ דלהלן נזכר שרצה לגזור על הוצאת "עלינו לשבח" מהתפלה ובנס מיוחד מהבעש"ט ביטל זממו.

ו) שאר הספרים שמתארים את הויכוח מזכרים את הרב ר' חיים הכהן רפפורט כראש הויכוח. ואת הבעש"ט לא מוזכר.

ז) במכתבים אלו עצמם חתום ר' חיים לפני רבו הבעש"ט ופלא. אולי מחמת הייתו המרא דאתרא דלבוב.

אגרת קודש מהבעש"ט ותלמדיו על הויכוח בלבוב. וקביעות יום טוב כ"ו תמוז

האגרת נמצאת בגניזה החרסונית נדפס בהתמים

ב"ה לבוב כ"ו תמוז ת"ק"י"ט" לפ"ק
היות כאשר היום יום בשורה הוא לנו הח"מ וגם לכל בית ישראל כי על ידי השתדלות הבישוף מלבוב האדון סקולסקי יחי' אנחנו הח"מ נצחנו את העדה הרעה הכת של הצורר הרשע ימ"ש יעקב פראנק ועדתו הרשעים שם רשעים ירקב.
כי השי"ת עמד בעזרתנו ע"כ קבלנו עלינו ועל זרענו ועל כל הנלוים עלנו מעתה ועד עולם לעשות יום זה יום טוב יום משתה ושמחה בכל אתר ואתר בזכות בל יתן השי"ת למוט רגלנו וידריכנו על במות אויבנו וירום קרן ישראל למעלה ראש.
ע"ז בא"עה"ח ביום הנ"ל ובשנת הנל פק"ק לבוב...

דברי הק' חיים הכהן ראפאפארט בהגה"ק מוהר"ר שמחה זצ"ל אבדק"ק לבוב והגליל יצ"ו
נאום ישראל במוהר"ר אליעזר בע"ש ממעזבוז
ונאום הק' יצחק דובער מרגליות מיאזלאוויץ

בפקודת רבינו מאור הגולה י"נ באנו ג"כ על החתום כיודא ועוד יום ה' ואתחנן ת"ק"'"ט" פק"ק מעזבוז
דובער במוהר"ר ר' אברהם ממעזיריטש
יעהב יוסף הכהן מפולנאה
דברי זאב וראלף קיצעס

אגרת שנייה מהגניזה החרסונית, גם היא נדפסה בהתמים:

ב"ה
אנחנו הח"מ קבלנו עלנו ועל זרענו ועל כל הנלוים אלנו לעשות את יום כ"ף וא"ו תמוז מדי שנה בשנה יום טוב יום משתה ושמחה בעד הנס הגדול והחסד הרב שעשה עמנו השי"ת ביום הזה,
שקם עלנו איש צר ואויב רשע עריץ שמו ימח יעקב פראנק שם רשעים ירקב הקדיח והסית רבים מאחב"י ועתה היפר השי"ת את מחשבתו הרע ימ"ש וקלקל את מחשבתו הרעה והשיב לו גמולו בראשו.
בזה שהבישוף טיקולסקי יחי' מק"ק לבוב יצ"ו קרא אותגו הח"מ השלשה הראשונים ליום המועד בלבוב יצ"ו ביום כ"ף גימ"ל תמוז בשנת ת"ק"י"ט" לחוות דעתנו מול דעת הרשעים העומדים מצד שמאל והנה על פי דין ודברים וטו"מ (וטענה ומענה) וחקירות שהי' ביננו עמד השי"ת בימין צדקנו והצדיק את הצדיק ולשום לשם ישראל פליטה וביום סוב כ"ף וא*ו לחודש תמוז בשנת הנ"ל ת"ק"י"ט" לפ"ק נצחנו אנחנו את הרשעים ימ"ש והצלנו נפשות רבות מישראל מכל רע חס וחלילה.
ואנחנו גמרנו בלבנו לעשות יום הזה הנ"ל יום משתה ושמחה ששון וגיל לנו ולזרענו ועל כל נלוים עלנו עד העולם וע"ז באנו על החתום ביום כ"ף זיי"ן תמוז דהאי שתא ת"ק"י"ם" פק"ק לבוב.

דברי חיים הכהן ראפאפארט אבד"קק לבוב והמדינה.
ונאום ישראל במוהר"ר א' בע"ש ממעזבוז
דברי הק' יצחק דוב בער מרגליות אבד"ק יאזלאוויטץ

בפקודת רבינו רשכבה"ג הבעש"ט באנו ג"כ בח"י פק"ק מעזבוז ביום א' פרשת ואתחנן
דשנת תקי"ט לפק
נאום דובער במוהר"ר אברהם ממעזיריטש
נאום יעקב יוסף הכהן מק"ק פלנואה
ונאום זאב וואלף קיצס

לקטיעת אבר מן הגוף

מובא שכאשר התנצר פרנק בכה הבעש"ט, ואמר שזה דומה לקטיעת אבר מן הגוף שכל עוד האבר קשור הוא חי, ואח"כ הוא כבר חתוך.

הרבי הזכיר^{[דרוש מקור]} זאת הדבר כראיה שאפילו אדם נמוך כל כך נוגע מעשיו עד שגרם להבעש"ט בכיה.

תיאור הקטרוג בשבחי בעש"ט

ב"שבחי הבעש"ט" מסופר מפי החסיד ר' גדליה, שפעם בערב יום-הכיפורים ראה הבעש"ט קטרוג גדול על ישראל "שיסתלק מהם תורה שבעל פה", ובשעת תפילת נעילה עלה בידו לבטל את הגזירה.

"וזה הקטיגור היה מן הכת שבתי צבי ימח שמו.

ושרף הבישוף אחד של עיר קאמניץ שני גמרות מש"ס, והרב דקהילתנו אמר, כי לקח מהמוכסין דכפר שלו ש"ס בחזקה ושילם לו עבור הש"ס והניחם על האש ובע"ה [ובעוונותינו הרבים] נשרף כולה.

ותהילה לא-ל תכף כשעמד הבישוף לפני האש ניזק, והוליכו אותו לעיר קאמניץ ולא הביאו אותו בחייו, ומת בדרך הרשע הנ"ל.

ואח"כ היה ויכוח לפני הבישוף דק"ק לבוב, אבל נפל פחד התורה עליו ולא הרשיע. והכת הרשעה הנ"ל כולם השתמדו, כי עשה להם חרפה ובזיון גדול, שגילח להם פאה אחת וחצי זקן, שיזכרו שהם לא יהודי ולא נכרי, ומחמת בושה נשתמדו".

כ"ו תמוז כיום חג

מופיע מכתב עם שמות הבעש"ט ותלמידיו שקיבלו על עצמם לערוך חג על הנצחון נגד הכת.

במכתבי הגניזה החרסונית מובאים כמה מכתבים המספרים על יום חג שהכריזו הבעל-שם-טוב ותלמידיו לרגל ניצחונם על כת ה'פראנקיסטים'. ביום כ"ו תמוז יום ניצחון מורנו רבי ישראל הבעל-שם-טוב, על ה'פראנקיסטים' – אנשיו של משיח השקר יעקב פרנק שר"י – בעיר לבוב.

הרבי מתייחס במכתב מדוע החג הזה אינו ידוע, ומדוע אין חוגגים אותו:

"במענה למכתבו... בו שואל במה שמצא נדפס בספר גנזי נסתרות... אשר קיימו עליהם לעשות מדי שנה בשנה וכו' ביום כ"ו תמוז, ושואל להטעם שאין חוגגים יום זה, ואפילו רישום יו"ט אינו ניכר.

"והנה לא שמעתי ביאור על זה, אבל מה שנראה לי הוא, שמצינו בכגון דא בקביעות יו"ט שמתברר לאחרי זמן אופן הקבלה והקביעות בזה, וזכר ורמז לדבר מלשון חז"ל, בענין נס חנוכה, לשנה אחרת קבעום (שבת כ"א:). וכיון שקבלה האמורה הייתה בשנת תקי"ט, זאת אומרת שעוד קודם קיום האמור בפעם הראשונה, הייתה הסתלקות הילולא של הבעש"ט ונתפרדה החבילה, וידוע מצב הרוחות אז בין תלמידיו וכו', שנראה מלכתחילה לא חלה הקבלה".

הסתירה בציון התאריך המכתבים

כמו כן הרבי ציין שיש סתירות בין מכתב הגניזה, שהתאריך במכתבים ככל הנראה לא מדוייק.

הוספה לשיחת שבת פ' מטות מסעי כ"ו תמוז תשמ"ב, בו הרבי מצביע על הסתירה בין התאריכים.

המנחים הכניסו לרבי דלהלן:

"בנוגע למה שדובר ע"ד יום כ"ו תמוז (הקביעות דש"מ מנ"א ש.ז.) אם יש להעיר, מה"התמים" חוברת ו' ע' כ"ד שני מכתבים מהבעש"ט ותמדיו , שביום זה נצחו את הפרנקסטים? ולכן "קבלו עלינו ועל זרענו.. מעתה ועד עולם לעשות יום זה יום טוב יום משתה ושמחה". דלכאורה קביעות יו"ט בהזמן דבין המצרים הוא כמו הקדמה לענין יהפכו לשמחה, וזה שייך לענין (שבת מברכים "מנחם אב"."

הדגיש הרבי את המילה שני והוסיף:

"1) מכ"ו 2) מכ"ז - למחרתו עוה"פ וההוספה בהראשון מיום [ה' פ' ואתחנן], בהשני יום א' [פ' ואתחנן] שלפניו."

במכתבים שנדפסו בהתמים לא מצויין היום בשבוע וכמראה הרבי מציין זאת על פי האגרות המלאות.

בשיחות וזכרונות הרבי הריי"צ

הרבי הריי"צ מונה את אחד הטעמים להתנגדות אצל גדולי התורה יראי השמים בליטא לתורת החסידות שהיא הייתה מחמת החשש מכתות מחודשות ביהדות דוגמת הפרנקסטים.

שאלו את כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, אם אמת כי סעודת אחרון־של־פסח שייכת לאיזה נס שהיה אצל הבעש"ט, ואמר כי איננו יודע, רק שמע אומרים כי אז היה ניצוח רוחני על הפראנקיסטים.. כי באחש"פ אמר כי ינצחום. פעם אמרו שזו סעודת-משיח, "ויצא חוטר" [הפטורת אחש"פ].

עוד ציין הרבי הריי"צ ברשימותיו שהמשכילים נהגו להכחיש את חלקו של הבעש"ט בוויכוח בלבוב, על מנת לסלף ולהקטין את ערכו של הבעש"ט.

מעשה הבעש"ט לביטול הגזרה

הרבי הריי"צ מאריך ברשימות קבלה מרבותינו בקשר לפעולות הבעש"ט ושלוחיו לביטול הגזרות של שרפת התלמוד. ואת הגזרה בלבוב, הרשימה מעלה גרסה שונה ומחודשת למאורעות ולניסי ההצלה.

בהקדמה לרשימה כותב הרבי הריי"צ: סיפור זה שמע כ"ק אדמו"ר הזקן מחציתו מתלמיד הבעש"ט ר' משה מעשל, שהוא היה השליח לדבר מצוה ומחציתו ממורו הרב המגיד:

הרשימה משולבת בסיפור נוסף שאירע באותה השליחות בנוגע לבירור נשמה טועה על ידי הגאון רבי חיים הכהן רפפורט שהיה רב העיר לבוב באותה התקופה. להלן נעתקו הקטעים ברשימה השייכים לענין השליחות לביטול הגזרות הנ"ל.

סיפור הגזרה והישועה בקמיניץ

ר' חיים ישראל דער טעפטר (היוצר) היה שלוחו של מורנו הבעל שם טוב אל הארכיבישוף דמבוסקי בקמיניץ-פודלסק להעיד בו אשר באם לא יבטל את גזירת שריפת התלמוד ושאר ספרי ישראל ולא יבטל את הקנס מעל יהודי קמיניץ לחזק בית תפלתם - ימות מיתה חטופה, וסגן הארכיבישוף מיקולסקי היה באותו מעמד אשר דמבוסקי ענה ליהודי: אמור למשלחך כי בז אני לו ולהפחדתו, ולראש הכומרים ציווה דמבוסקי אשר יזרז את הכומרים לאסוף ספרי ישראל ולעשות במת מוקד בטבור העיר, ולשלוח רצים בכל הגליל לפרסם דבר שריפת ספרי ישראל, שונאי דתם, ואשר מכל הגליל יבואו בהמון חוגג לראות במחזה איך ינקמו בתורת שונאי דתם, ואם עד היום ההוא - יום שלישי - לא יביאו היהודים את הכסף הקנס אשר הטיל עליהם בשביל תיקון בית תפלתם, יפשטו כל הקהל על היהודים ויבוזו את כל אשר להם בבתיהם ובחנויותיהם.

פקודת הארכיבישוף דמבוסקי נעשתה כרגע. עשרות פשטו בבתי הכנסת, בתי המדרש ובתי היהודים לאסוף את הספרים. עשרות אנשים עושים במת המוקד ועשרות אנשים מיהרו להודיע לאנשי הגליל את פקודת דמבוסקי לבוא לעיר לראות במחזה שריפת ספרי ישראל ולבוז את הון היהודים ורכושם, ועדת ישראל בעיר קאמיניץ פחדו פחד גדול ויקבעו ימי תענית, ומרבים להתפלל לה' אלוקינו כי יחלצם מצרה.

במשך יומיים באו לעיר אלפי אנשים ונשים זקנים וצעירים מבני הנכר, לראות במחזה ולבוז בז מרכוש בני ישראל. ויהי ביום השלישי לפנות בוקר נשמע קול פעמוני בית תפלתם, ועל פי ציווי דמבוסקי נערכה המערכה על במת המוקד, דמבוסקי יצא מבית תפלתם בראש התהלוכה למקום מוקד הספרים. ויהי בלכתו כחצי הדרך אחזו השבץ ויפול מת. ותהי מהומה גדולה בקרב אנשי התהלוכה ותהיה לשיחה כי אלקי ישראל הגן בעד שריפת תורתו.

שליחות הבעש"ט בלבוב

בשנת תקי"ט שלח מורנו הבש"ט נ"ע את אחד מתלמידיו הצעירים ר' משה מעשל מכפר בעזענקע עם מכתב אל תלמידו הגאון האדיר ר' חיים הכהן רפפורט..

מורנו הבעש"ט כתב גם עד ידי תלמידו ר' משה מעשל אל איש אחד בלבוב ור' חיים ישראל שמו וצוה אשר איש לא ידע מזה, וכאשר ימסור את המכתב - לא יהי לו שום שיח ושיג עם ר' חיים ישראל..

ביום החמישי בצהרים - מספר ר' משה מעשל - באתי ללבוב .. הלכתי לקיים את דבר השליחות השניה, למסור מכתב מורנו הבעש"ט לר' חיים ישראל היוצר (חיים ישראל דער טעפער) - וכשחזרתי לבית הדין מצאתי שהגאון הלך כבר לביתו. הלכתי לביתו ומסרתי לו מכתב מורנו הבעש"ט.

כראות הגאון את המעטפה של המכתב, עמד מלוא קומתו, ובשמעו כי הנני שלוח אליו מאת מורנו הבעש"ט למסור לו את המכתב - האירו פני קדשו ובהדרת כבוד מיוחדה קרא את האגרת הקודש. ככלותו לקרוא נאנח עמוקות, ויאמר: כל קהל עדת ישראל בלבוב ואגפיה זקוקים לרחמים גדולים על אודות הגזירה הנוראה - היה לא תהיה - לבטל חלילה וחס אמירת "עלינו לשבח".

הגאון (רבי חיים רפפורט) ציווה לערוך סעודת מצוה, וכעברו שעה קלה כבר נודע מזה למקורבי הגאון ותלמידיו, וגם ראשי הקהילה ונכבדי העדה באו אל הסעודה נוסף על הקהל הגדול שנאסף, כי כל אנשי העיר היו בצער גדול על אדותו הגזירה, ובעת הסעודה הכריזו על החלטת האסיפה כי כל העדה יעמדו על נפשם ויאמרו "עלינו לשבח" שלש פעמים בכל יום, כאשר עד עתה, מבלי לשים לב אל הגזירה, ואשר יום הראשון הבא קבעו לתענית ציבור בתקיעות שופר.

ביום הששי בבוקר, הלך ר' חיים ישראל אל סגן הארכיבישוף מיקולסקי ויתרה בו כי אם לא יבטל את הגזירה - ייענש קשה. ויגע בו מיקולסקי ויגרשהו מעל פניו. וביום הראשון בירדו מעל הבימה בבית תפלתם נתקל ונפל ושבר את רגלו וידו הימנית ויתעלף מהכאב הגדול וישאוהו אל ביתו, ובהיותו מתגולל בעצמת מכאוביו, נזכר על היהודי שהיה אצלו ביום ששי שעבר, ובהתבוננו נזכר שאת היהודי הזה ראה בהיותו במיניץ-פודולסק בעת שהתרה בהארכיבישוף דמבוסקי כי יבטל את גזירת שריפה ספרי ישראל ובאם לא ישמע לו - ימות. ויצו מיקלסקי את ראש הכומרים להודיע להרב ולקהיה שהוא מבטל את גזירת קריעת "עלינו לשבח" מסידורי התפלה ואשר היהודים יתנהגו בתפלותיהם כמו עד עתה.

כרגע נתפשטה השמועה בכל העיר, וליהודי לבוב הייתה אור ושמח. וישלחו שלוחים בכל הגלילל להודיע כי נתבטלה הגזירה, ומטעם הגאון (ר' חיים רפפורט) הוכרז שישימו את התענית ולתפללה ערבית ידליקו בכל בתי הכנסיות הרבה נרות כמו ביום טוב, ויתפללו בניגון המקובל מהמהר"ל מפראג - שמנגים בימים הנוראים - אבל בלי כריעה והשתחוואה על הארץ.

תיעוד רבי יעקב עמדין

שער ספר השמוש לר' יעקב עמדין בו מלקט פרטים ושמעות על הפרשה.

ר' יעקב עמדין (היעב"ץ) ערך ספר מיוחד בשם "ספר שימוש" ובו הביא את כל הסיפורים והאיגרות והאגדות בקשר לשרפת התלמוד בקאמניץ וכן על נס מותו של הבישוף דמבובסקי מקאמניץ. וכן את סיפורי המעשיו בלבוב.

אגדות של ממש הסתובבו וכפי הנראה אנשי דמיון פרוע הוסיפו עוד ועוד, הננו להביא בכאן שנים מתוך האגדות, שמבטאות את הליך הרוח של הניסים הגדולים שנעשו:

הבישוף נהפך למכשף

נוסח של הסיפור, ששמע ר"י עמדין מפי שאר-בשרו ר' בער, שהיה בבראד "בבא שמה בשורת הנס":

"הבישוף הנ"ל [מקאמניץ] לקח כל ס"ק [ספרי קודש] שמצא בפדלייע, ושרפם התליין בבזיון מצוה, ובהשליכו התלמוד על האש דחף עליהם במטהו, וכה אמר בקללו: לכו לשרפה ר"מ ר"י ר"ש וכו' (שמות חכמי התלמוד כאשר שמו בפיהם כת ארורה הנ"ל) ודלקתם היטב. ואחר זאת עשה לו הבישוף שלושה שבועות ימי משתה ושמחה, על שפעל כזאת, ויקרא לאוהביו שרים וכומרים, וישתו וישכרו עמו, ויעשו אתו ברכה, וינשאוהו על ככה. ובאחרית ימי המשתה והששון, עודם יושבים לפניו אוהביו ומיודעיו לשמוח עמו להללו ולברכו, ויאמר אליהם פתאום בזה"ל [בזו הלשון]: מי מכה אותו. ויבט הנה והנה לראות ולעיין מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן להכותו. וישאל למאהביו, כי חשב שהמה רואים מאומה מאחריו, והמה שתקו איש אל רעהו, חשבו כי מחמת שכרות אומר כן, כי לא ראו מאומה, והוא מצעק. ויביאוהו עבדיו אל המטה. אז צעק מר, שדוקרין אותו בסכינים ודנין אותו באש. לא האמינו העומדים שם, באור היום צווח במר יותר, ולא חשבו כומריו ומשמשיו שיהא ממש בדבר. והתגולל בחולי נופל שלושה ימים ושלושה לילות, אח"כ אמר: כאן עומדים אנשים יהודים, ושורפים אותו כמו ששרף הספרים. אז התוודה שכן עשה, והצדיק הדין עליו ששמע לכת ש"ץ. הגלחים אמרו שנשתגע. והוא נפגר ונקבר.

בלילה אחר פגירתו התחיל לחנק כומריו, כל המסייעים לדבר עברת השרפה. השמש של גלחים, בשחר רצה להקיצם לתפילתם, מצאם פגרים מתים, ומצא כמה מתגוללים במכת מגפה. והמה אמרו, שהבישוף עשה הריגה בהם, והתראה להם בלילה והגיד אליהם, שאם לא יחפרוהו מקברו וישרפוהו במקום ששרף הספרים הקדושים, ידעו באמת כי לא ישאר שום גלח בפדאליע. חפרוהו וקצצו ראשו במרה של חפירה וקברו ראשו במקום אחר נפרד מגופו, כי כן משפטם עם מכשף ומזיק אחר מותו. אח"כ חזר ונגלה אל הכומרים בלילה וראשו תחת זרועו, וחזר והרג בהם בכמה קלושטרס [מנזרים] שם בקאמניץ. נתייעצו ללכת אצל גלחים יעזוויטרס שי"ל יד בשה"ט [שיש להם יד בשם הטוב, כלומר שם המפורש]. השביעוהו ובא אליהם בחצות היום, והגיד להם כנ"ל באזהרה. וכן עשו לו במקום שרפת הספרים. ופסקה המכה מן הכומרים".

אותיות פורחות

איגרת שקיבל מידי תלמידו, ר' ליפמן כ"ץ מדאנציג. בה נאמר:

"בהיות שנתעוררו אנשי בלייעל ש"ץ ימ"ש ומנהיגם היה פרענק ימ"ש... ולשונם לשון מרמה להכומר הרשע ימ"ש בישוף מקאמניץ... והוציאו דיבה על ספרי קודש ש"ס תלמוד... וצווה להכריז בכל מדינת ממשלתו לבער כל ספרי הנ"ל, אין ביעור אלא שריפה, ומצא מין את מינו, וניערו כל בתים וחדרים אשר שם אוהל תורה והוציאום לבית השרפה. זאת ועוד אחרת עשה רשע הנ"ל ימ"ש, הסיתו והדיח לכומר המושל דגליל לבוב, שיקדים נעשה לנשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקודש ק"ק לבוב הבירה, ונאספו שמה כל העדרים עדרי צאן קדשים וע"ג [ועל גביהם] הרב המאור הג' ה"ה המפורסם נר"ו [ר' חיים כהן רפופורט], ויגשו לדורון ולתפילה וללחום מלחמת ה'. ובכל יום ויום לא פחות מעשרה אנשים חשוב' עשו ממש י"כ [יום כפור] אסור באכילה ושתייה וכו'. ויהי בעשותם יום יום, עוד זה מדבר, כומר דגליל הנ"ל, מתי יבוא לידי תורתנו הקדושה ותידון בב"כ ח"ו, וזה בא ויאמר בכתב מקאמניץ הנ"ל, ושם נאמר דברים כהווייתן: כטוב לב הרשע הזה ימ"ש ביין, והתפאר את עצמו בהוצאה מכוח אל הפועל מחשבתו הרעה מחשבת חוץ, והנה רוח גדולה באה מעבר הלז ויגע בו בחולי נופל הי' מכיסאו על מטה וממטה על הארץ. וזעק זעקה גדולה ומרה לאמור, אותיות של אש פורחות נגד עיניו. ושלח לקרוא לאנשים המתאבלים על ספריהם לאמור: אשלמה לכך מה שתבקשו והעתירו אל ה' ויסר מעלי המות הזה. ויהי בדברו אליהם יום יום, בין כך נטען טעינה מאין פריקה עד שנלאה נשוא. ונשר אברים אברים עד בלי השאיר לו שריד ופליט. וימת באותה מיתה הראויה לו. ויבא הפליט ויגד לכומר המושל בעיר הנ"ל [לבוב]: כדברים האלה עשה אלוקי העברים. כשמעו אחזתו חיל ורעדה וביטל הגזרה בכל לשון המובן ליהודים, ולנכרים ככתבם ולכלשונם... ושני כומרים מהצורר קאמניץ, האמת כן שהלכו לחאטין ארץ טורקייא [על גבול פודוליה] ונעשו שם גרי צדק".

קריקטורות על הגזרה והנס

"א. ס"ק [ספרי קודש] נשרפים במצוות הכומרים".

ב. "הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן". מתוך ספר שמוש לר' יעקב עמדין

ג. "כטוב לב הבישוף ביין ויזרקו אותו החיצונים מעל כיסאו, והתגולל בחולי נופל לארץ שלושה ימים ושלושה לילות".

ד. "הבישוף לאחר מותו נעשה מזיק לכומריו ויועציו שסייעו במעשה שרפת הס"ק, נחפר מקברו ונקצץ ראשו במרה ובא אח"כ ביום עם ראשו בין זרועו והרג בהם יותר והתרה בהם שאם לא ישרפוהו במקום ששרף הס"ק, לא יישאר שום כומר בהיפרכיא שלו, על כן הוכרחו לחפרו שנית ולשרפו לסיד באותו מקום אשר שרפו ס"ק על פיו".

בסוף הספר [שדפיו האחרונים נדפסו בשנת תקכ"ב, היינו אחרי הויכוח השני עם הפראנקיסטים בלבוב בשנת תקי"ט ולאחר שהפראנקיסטים יצאו מכלל ישראל] הוסיף חמש קריקטורות על הגזירה ועל הנס. קריקטורות אלה הן הראשונות מסוגן שנדפסו בספר עברי. וזה מה מה שכתב בשולי הציורים:

א. "ס"ק [ספרי קודש] נשרפים במצוות הכומרים".

ב. "הכומר שורף הספרים עובר במרכבתו על גשר ותשבר תחתיו, ונהפכה מרכבה ורוכביה וירדו סוסים ורוכביהם במצולות כמו אבן".

ג. "כטוב לב הבישוף ביין ויזרקו אותו החיצונים מעל כיסאו, והתגולל בחולי נופל לארץ שלושה ימים ושלושה לילות".

ד. "הבישוף לאחר מותו נעשה מזיק לכומריו ויועציו שסייעו במעשה שרפת הס"ק, נחפר מקברו ונקצץ ראשו במרה ובא אח"כ ביום עם ראשו בין זרועו והרג בהם יותר והתרה בהם שאם לא ישרפוהו במקום ששרף הס"ק, לא יישאר שום כומר בהיפרכיא שלו, על כן הוכרחו לחפרו שנית ולשרפו לסיד באותו מקום אשר שרפו ס"ק על פיו".

ה. "שני כומרים שרים אשר ראו כל מעשה ה' הנורא הלז, תקעו יד זה לזה ללכת יחדיו להתייהד, הלכו לטורקייא ונתגיירו. והם מגדולי [צ"ל: מגודלי] זקן ארוך, ושמותיהם ר' אברהם ור' יצחק".

"שני כומרים שרים אשר ראו כל מעשה ה' הנורא הלז, תקעו יד זה לזה ללכת יחדיו להתייהד, הלכו לטורקייא ונתגיירו. והם מגדולי [צ"ל: מגודלי] זקן ארוך, ושמותיהם ר' אברהם ור' יצחק". מתוך ספר השמוש לר' יעקב עמדין.

לא הסתפק ר' יעקב עמדין בזה שהדפיס ספר שלם, "ספר שימוש" על מעשה הפראנקיסטים בפודוליה ועל גזירת שרפת התלמוד בקאמניץ והנס שאירע לאחר מכן. אחת עשרה שנה לאחר הגזירה, כשבא להדפיס בבית-הדפוס שבביתו באלטונא ספר לרב סעדיה גאון, צירף בסופו סיפור המעשה בקאמניץ, כפי מה ששמע מפי ר' אברהם משאראגראד, גירסא נוספת של הדברים.

קישורים חיצוניים

• ליקוט רחב, בעיקר על פי מקורות יהודיים, של השתשלות גזרת שרפת התלמוד תקי"ח
• ספר שמוש, ספרו של ר' יעקב עמדין על המלחמות נגד אנשי הכת בהבירו בוקס.
• http://old2.ih.chabad.info/#!g=1&url=article&id=47526