מוקצה
|
ערך זה נמצא בעיצומה של עבודה ממושכת. הערך פתוח לעריכה. | ||
| אתם מוזמנים לבצע עריכה לשונית, ויקיזציה וסגנון לפסקאות שנכתבו, וכמו כן לעזור להרחיב ולהשלים את הערך. | |||
מוקצה הוא תיאור כללי לחלק מאיסורי שבת ויום טוב. ובדרך כלל הוא שכל דבר שאדם מקצה ומפריש דעתו מלהשתמש בו, אסרו חכמים לטלטלו בשבת וביום טוב. ישנם כמה מדרגות באיסורי מוקצה, שככל שהאדם יותר מפריש דעתו מהדבר גזרו בו איסור מוקצה יותר חמור.
דיני משחק בשבת
בהלכות שבת שבשולחן-ערוך הוקדשו כמה סימנים [1] להלכות מוקצה, וישנם כמה מהתייחסויות הרבי לדינים שבסימנים אלו.
בשיחת מוצאי-שבת פרשת שמיני תשל"ט התבטא הרבי [2]:
ישנם כאלו שאינם יודעים מהו "פוטבאָל". ישנו דין בשולחן-ערוך ש"אסור לשחוק בכדור בשבת" עם שקלא-וטריא שלימה בכך. גם יהודים יראי-שמים יודעים את השקלא-וטריא שבדבר, ואף-על-פי-כן אומרים הם פרק תהילים במקום לעשות זאת...
בשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן [3] הובאה הלכה זו בניסוח דלהלן:
"אסור לשחוק בכדור בשבת ויום-טוב, לפי שאסור לטלטלו, מפני שאין תורת כלי עליו. ויש מתירים לטלטלו ולשחוק בו ברשות-הרבים. ונהגו מקדם להקל ולא מיחו בידם הואיל ויש להם על מי שיסמוכו"
. הגאון החסיד רבי יצחק דובוב הקשה בפני הרבי, עוד בחיי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, על מה שכתב אדמוה"ז:
"ויש מתירים לטלטלו ולשחוק בו ברשות הרבים"
שגם אלו שהתירו לא התירו לשחק בשבת ברשות הרבים אלא רק ביום טוב. ומדוע אדמוה"ז לא פירש זאת.
על קושיה זאת ענה הרבי במכתב מנר ה' דחנוכה תש"ט ("הרב-החסיד והרב-הגאון הוותיק-וחסיד איש-ירא-אלקים וכו' מוהר"י שי'") – המכתב נדפס בשלימותו באגרות-קודש כרך ג' [4].
בשולי האיגרת העיר העורך, שכפי שתיקן הרבי תוקן גם ב'לוח התיקון' לשולחן-ערוך אדמו"ר הזקן מהדורת זיטומיר תר"ז, והתיקון שהרבי מציין עליו "ראיתי מי שרצה להגי[ה]" מצוי ב"קונ' השלחן" לגאון החסיד רבי אברהם חיים נאה ע"ה עמ' לו (יצויין עוד כי שני התיקונים הובאו הן באיגרת הרבי והן ב'קונטרס השולחן' אלא שהרבי העדיף תיקון זה כמבואר באיגרת, והגרא"ח נאה העדיף תיקון זה מטעמו הוא):
...ובמענה על מה דשאילנא קדמיכון בשו"ע אדה"ז חאו"ח ס' ש"ח ס' פ"ג [שולחן ערוך אדמו"ר הזקן חלק אורח-חיים סימן ש"ח סעיף פ"ג] שכתוב שם: אסור לשחוק בכדור בשויו"ט [בשבת ויום טוב] כו' ויש מתירין לטלטלו ולשחוק בו ברה"ר [ברשות הרבים]. ותמה דהול"ל [דהווה ליה לכתוב] ולפרש דדוקא ביו"ט [ביום טוב] מתירין, ולא לסמוך על המבין.
והנה עוד ק"ק [קושיות קצת] ישנם כאן:
א. הול"ל [הווה ליה לכתוב] אפילו ברה"ר וכשיגרא דלישנא בכ"מ [בכמה מקומות] בכגון דא, וכ"ה [וכן הוא] ברמ"א ס'[ימן] תקי"ח ס'[עיף] א: ומותר לשחוק בכדור אפילו ברה"ר [ברשות הרבים]. וראה ג"כ [גם כן] כאן גופא ס'[עיף] פ"א: "האשה מדדה את בנה אפילו ברה"ר [ברשות הרבים] כו'".
ב. כיון דקאי בהל' שבת ולא יו"ט, הו"ל [הווה ליה] לפרש דין שבת ולסתום דין יו"ט (אם רצונו לקצר ולסמוך על המבין), ולא להיפך.
והנה נלפענ"ד [נראה לפי עניות דעתי] ברור שיש כאן טה"ד [טעות הדפוס]. ומתחלה אמרתי שאולי נשמטה כאן תיבה אחת וצ"ל [וצריך להיות]: ולשחוק בו ביו"ט ברה"ר [ברשות הרבים], שהוא כל' התוס' [כלשון התוספות] שעליו צוין במ"מ [במראי מקומות] שעל הגיליון.
אבל עדיין אין מתורצים בזה שני דיוקים הנ"ל. שוב מצאתי שו"ע [שולחן ערוך] רבנו דפוס הראשון וכתוב שם: ולשחוק בו בר"ה – בלא רי"ש בסוף ר"ת [ראשי תיבות] זה.
ולכן נ"ל [נראה לי] שבגכתי"ק [שבגוף כתב יד קודש] הי'[ה] כתוב "ברה"י" [ברשות היחיד] – ביו"ד לבסוף. והמעתיק השמיטו בטעות. ונדפס בדפוס הראשון "בר"ה". ובאו ו"תקנו" בדפוסים שלאח"ז [שלאחרי זה] באמרם שפי' [שפירוש] הר"ת [הראשי תיבות] הוא "ברשות הרבים". והוסיפו רי"ש לבסוף. ובאו בדפוס ווילנא ושלאחריו והוסיפו "תיקון על תיקון" ופירשו הר"ת [הראשי תיבות] ונדפס: ברשות הרבים.
ראיתי מי שרצה להגי[ה] בשו"ע ס[ימן] ש"ח ס[עיף] פ"ג: "ולשחוק בו בשבת ברה"י [ברשות היחיד] וביו"ט אפי' ברה"ר [ברשות הרבים]. ואין נ"ל [נראה לי] כי אין בנדו"ד [בנידון-דידן] הכרח לומר שיוצא מדרך הרגיל נשמטו כמה תיבות. וכנ"ל [וכנזכר לעיל], די בהשמטת יו"ד, נקודת משהו, בלבד.
דיני מוקצה באוכלין
כל אוכל שראוי לאכילה, גם אם ראוי קצת לאכילה, אינו מוקצה כלל ומותר לטלטלו גם שלא לצורך.
כל מה שאינו ראוי לאכילה, כגון קטניות הצריכות להתבשל, הוא מוקצה גמור כל זמן שלא נתבשלו. וכן פרי או ירק שלא גדל כל צורכו ואינו ראוי כלל לאכילה הוא מוקצה גמור ואם ראוי קצת לאכילה ואפילו אם מקצת בני אדם אוכלים אותו – אינו מוקצה כלל ודינו כנ״ל. אבל אם אין ראוי כלל לאכילה הוא מוקצה גמור.
כל אוכל שאינו ראוי לאדם אבל ראוי לבעלי חיים הדין בזה שאם הוא עומד למאכלי בעלי חיים [שמזונותיהם על הישראל] אינו מוקצה אבל דינו ככלי שמלאכתו להיתר שמותר לטלטלו רק לצורך ואסור לטלטלו שלא לצורך. ואם אין רגילים לתיתם לבעלי-חיים הרי הם מוקצה גמור.
