רי"ף

רבי יצחק בן יעקב אלפסי (ד'תשע"ג, 1013 - י' באייר ד'תתס"ג, 1103) היה ראשון הראשונים ומגדולי הפוסקים שהיו אי פעם לעם ישראל בכל הדורות.

תולדות חייו

רבינו יצחק בן רבי יעקב הכהן אלפסי נולד בעיר חמאד שבאלג'יר בשנת ד' תשע"ג (1013), בצעירותו למד בישיבה בקירואן שבתוניס אצל רבותיו רבינו חננאל בן חושיאל, רבנו ניסים בן יעקב גאון, תקופת חייו של הרי"ף חיברה בין שני הדורות של הגאונים והראשונים, אי לכך קיבל סמכות חלקית של גאון ואף בפועל פעמים שהוא חולק על הגאונים, ומאותה סיבה אף בית דינו נהנתה מסמכות תורנית גדולה, עד שנהגו להשוות אותו עם בית הדין הגדול שבירושלים, או עם בית הדין של יבנה.

מאוחר יותר הוא התיישב בעיר פאס שבמרוקו, מכאן גם כינויו אל-פאסי, על שם העיר פאס. בשנות שהותו בעיר זו הפכה פאס מגדלור לחיי תורה ותלמידים נהרו לשם מכל עבר, כדי לשתות בצמא את התורה שנבעה מ"בארו של יצחק", הלוא הוא הרי"ף.

את פאס הוא נאלץ לעזוב, כאשר בעקבות סכסוכים שפרצו בין הנוצרים והמוסלמים ניצלו יסודות מפוקפקים את אי השקט והלשינו על הרי"ף בפני המלוכה. לא ידוע בדיוק איזה אופי נשאה ועל מה נסבה ההלשנה, אך ידוע, כי הרי"ף נאלץ להמלט מן המקום בשנת תתמ"ח, בשנת השבעים וחמש לחייו.

בבורחו מפאס הוא הגיע לקורדובה שבספרד, שם הוא היה כחצי שנה ולאחר מכן הוא עבר לאלוסינה, בה התקיימה קהילה עתיקה וחשובה של יהודים. בעיר זו נתקבל הרי"ף מאוחר יותר כרב וראש ישיבה. כאן הוא גם סיים את חייו כשהוא נערץ על ידי כל היהודים, הקרובים והרחוקים, מישיבתו של הרי"ף יצאה שורה ארוכה של רבנים, למדנים ומרביצי תורה, שעמדו בראש החיים בתפוצות. הרי"ף נפטר בי"א אייר (דעה אחרת: ניסן) תתס"ג (1103) בגיל תשעים לחייו

חיבוריו

הלכה פירושה דין, המסקנה הסופית והפרקטית של המשא ומתן התורני, שבה נקבע סופית בצורה מחייב, כיצד על האיש היהודי לנהוג בענין זה או אחר. הלכות פירושן גם הליכות, היינו שההלכה מורה את הדרך לאיש ישראל ההולך בדרכי התורה בחיי היום יום.

במאות השנים שעברו, חוברו ספרים רבים שעשו את קביעת ההלכה למלאכה קלה יחסית. הופיעו יצירותיהם של הרמב"ם, הרא"ש ועוד, ובמיוחד השולחן ערוך, שבהם הלומד מוצא את הכל מוכן, כאילו באמת ערכו שולחן לפניו. אלה הם חיבורים המכילים דינים בצורה מקוצרת ובשפה צחה, המובנת לכל. כהשלמה לכך באו מאות ואלפי "שו"תים" - שאלות ותשובות, וספרי הלכה אחרים. כל אלה עזרו ליהודי למצוא את התשובות המדויקות לכל מיני שאלות, שעלו על הפרק בזמנים שונים ובנסיבות שונות.

אך עד לפני כתשע מאות שנה לא היה בנמצא שום ספר מהסוג הנ"ל עם הלכות מעשיות, ורק גדולי וגאוני ישראל ידעו ל"הוציא" מתוך התורה והתלמוד את ההלכות הפסוקות, הראשון שחיבר ספר הלכתי היה הרי"ף, אשר בחיבורו "ספר ההלכות הוא מניח לראשונה כללי פסיקה לכל התורה כולה כדי שכל לומדי התורה יוכלו לדעת הלכה למעשה כיצד לנוהג.

את ספרו זה כתב הרי"ף בסגנון תלמודי, ואכן מקיף הוא בחיבורו את כל סוגיות הש"ס ומפשיט מכל המחלוקות והפילפולים את הדין הפרקטי, הלכות שבת, הלכות תפילה וקריאת שמע, הלכות טהרת המשפחה וכו'. לעומת זאת לא הכניס הרי"ף לספרו זה את כל ההלכות האפשריות רק בזמן קיום בית המקדש כהלכות קרבנות והדומה.

יתר על כן, כיון שכל מטרת חיבורו היתה ביאור ההלכות, הכליל, איפוא, בסיפרו רק את אותם החלקים מהתלמוד, העשויים להוביל להסקת מסקנה הלכתית. על אלה הוא התבסס, דן בהם, סיכם אותם וקבע את ההלכה. אותם חלקים בגמרא שעניינם דרושים, פירושים שונים ואגדות, לא נכללו בספרו של הרי"ף, אלא אם כן ניתן מדרוש זה, או אגדה זו, ללמוד משהו מעשי בחיי היום יום, כגון התנהגות טובה, מעשה טוב או השרשת מידה טובה. ב"ספר ההלכות" של הרי"ף באים גם דיברי הגאונים וחידושים שנתחדשו לאחר חתימת התלמוד. במקרים מסויימים הוא גם אוסף מאמרים, המופיעים בש"ס במקומות שונים ומרכזם במקום אחד. קורה גם שהוא "מעביר" סוגיות שלימות ממקום למקום וכל זה, כדי להשלים ענין בענין ולגבש את הנושא עד שתתברר ההלכה לאמיתה.

"ספר הלכות" - הרי"ף, הכולל כעשרים וארבע מסכתות, נחשב ספר יסוד בספרות ההלכה. ולא לחינם הוא כונה בפי חכמים גדולים בשם "התלמוד הקטן". עד היום מתעמקים יהודים בלימוד הלכות הרי"ף, כדרך שלומדים סוגיות בגמרא.

לצד הרמב"ם והרא"ש, הרי"ף הוא אחד משלושת נדבכי הפסיקה ההלכתית עליהם בנה ר' יוסף קארו את השולחן ערוך, המהווה את הבסיס ההלכתי של היהדות אשר לאורם הולכים היהודים מזה כ-400 שנה.

תלמידיו

• הר"י מיגאש

מפרשיו משיגיו ומגיניו

פירושים רבים נתחברו על "ספר ההלכות" והחיד"א (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) ציין שלושה עשר פירושים על הרי"ף, שכולם נתחברו על ידי גאוני עולם, הנחשבים גדולי ה"ראשונים".

גדולי ישראל על הרי"ף

אין לשער איפוא, את חין ערכו של ספר גדול זה ואת גדולתו של מחברו. הבה נראה מה אומרים עליו גדולי הדורות הקודמים.

הרמב"ם כתב:

...ההלכות שעשה הרב הגדול רבינו יצחק זצ"ל הספיקו במקום כולם [כל כתבי הגאונים], לפי שהם כוללים כל תועליות הפסקים והמשפטים הנצרכים בזמננו זה כלומר זמן הגלות, וכבר בירר בהם כל השגיאות שנפלו בפסקי קודמיו, ולא הוקשו לנו בהם אלא הלכות מעטות לא יגיעו לעשר בשום פנים...

. ר"י הזקן בעל התוספות הגדול כתב:

ילאה אדם לחבר חיבור כמוהו זולתו, שהשכינה הייתה שרויה עליו

הרמב"ן מכנהו תדיר בכינוי:

רבינו הגדול

ונוטה לקבל את דעתו כמעט ללא עוררין.

הראב"ד כתב:

הנני סומך על הרב אפילו אומר על ימין שהוא שמאל

. אפילו בעל המאור שכתב חיבור השגות על הרי"ף כותב:

...איני צריך להרבות בגדולתו ובחכמתו כי היא גלויה לכל בעלי עינים כשמש בחצי השמים וכנפי צדקותיו בחבור הלכותיו פרושות על כל דורותיו ועל כל דורות הבאים אחריו כי לא נעשה עוד ספר יפה כמוהו בתלמוד אחר חתימתו...

. ר' דוד בן זמרא (הרדב"ז) כתב כי

הלכה כהאלפס אפילו ננד הגאונים. נם משיניו נשאוהו והגדילוהו ואמרו כי לא נעשה חבור יפה כמוהו מזמן חתימת התלמוד

. ר' יעקב ממרויש, אחד מבעלי התוספות, שאל שאלת חלום בגוגע לדין אחד אם הלכה כהגאוגיםאו כרי"ף החולק עליהם, והשיבו לו מן השמים:

ואת בריתי אקים את יצחק

.המאירי קורא לו תמיד

גדולי הפוסקים

.רבי יוסף קארו חושב את הרי"ף כראשון בין שלשת מודי ההוראה שבית ישראל נשען עליהם ועל פיהם הוא מכריע את ההלכה בשולחן ערוך. באופן זה נמשכת השפעת ה רי"ף על פסק ההלכה עד ימינו אלה.

אין פלא איפוא, כי בימי הראשונים התייחסו החכמים אל הרי"ף בכבוד גדול ובהערכה יוצאת מגדר הרגיל. הם בטאו את הערכתם בכך שכינוהו "הגאון רבינו יצחק" או, בקיצור, הגאון. פירוש הדבר שהם כאילו הוציאו אותו מתקופתו והעניקו לו תואר גאון, כפי שהיה לגאוני בבל בשעתם.