יחיאל מיכל רפופורט

הרב יחיאל מיכל רפפורט היה מתלמידי ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, ובמשך כמה שנים מנהל סניף תומכי תמימים בקורסק. נודע כלמדן מופלג בתורת הנגלה ותורת החסידות.

ר' יחיאל נולד בעיירה בוריסלב שבאוקראינה, לאביו ר' מאיר זאב, ולמד בחיידר המקומי.

בישיבות תומכי תמימים

בשנת תרפ"ד סגרו שלטונות המהפכה ברוסיה את החיידר ואביו שכר לו מורה פרטי למרות הסכנה העצומה באי שליחת הילד לבית ספר המקומי. ר' יחיאל למד עם רב העיירה, ר' יהושע זליג דיסקין. כשהגיע לגיל בר מצווה עבר ללמוד בתומכי תמימים קרמנצ'וג. כעבור זמן גירשו אותם מקרמנצ'וג ועברו לרמען. כשגירשו אותם גם משם עברו ללמוד בישיבת תומכי תמימים וויטבסק בניהולו של ר' יהודה הבר.

"	כל אחד מאיתנו ידע היטב כי לא יעבור זמן רב - ותחנתו האחרונה תהיה סיביר הרחוקה! ידוע ידענו כי לא נוכל להחזיק מעמד זמן רב, וכי בסופו של דבר - מחר, מחרתיים, בעוד שבוע, חודש או שנה - יתפסו אותנו שלטונות הרשע	"
– מזכרונותיו של ר' יחיאל מיכל

שנה אחרי שנכנס ללמוד בישיבה בויטבסק, בחורף תרצ"א גילתה המשטרה החשאית את הישיבה לאחר שתלמידי הישיבה התוועדו בפורים אצל הרב דובער יפה והלשנת השכנים. כעבור זמן קצר נעצרו חמישה עשר מעסקני חב"ד בעיר ונגזרו עליהם עונשי מאסר ארוכים. הנערים שלמדו בישיבה והיו תחת לגיל 18 גורשו מהעיר.

בעקבות הגירוש חזר לביתו, וחיכה להוראות. בחודש תמוז הגיעה הוראה ממנהל הישיבות, ר' אברהם מאיור, לנסוע לבאקו שבאזרברייג'ן. הוא נסע לשם עם תמימים נוספים, שם פגשו בעוד בחורים שהגיעו שעות ספורות לפניהם. התכנון המקורי היה ללמוד בבית הכנסת המקומי, אך כשהגיעו הבחורים לבית הכנסת, ראה השמש שמדובר בבחורים מזוקנים, ומתוך פחד מהשלטונות לא הסכים להם להיכנס.

מבאקו נסעו לכותאיסי, ומשם חזר לקייב שם גרה משפחתו, בגלל שנחלה. לאחר גירוש הישיבה מקייב עבר לז'יטומיר, מז'יטומיר לברדיצ'וב, ומברדיצ'וב לקורסק.

באחד הפעמים שהלך ברחוב פגש בחבר ילדות שלמד עמו בחיידר, והפך לקומוניסט. הלה התריס לעברו באידיש: "עדיין הינך כה אויל? לו יש אקדח בידי - כי עתה הרגתיך! כיום, כאשר החים הטובים והחינוך הסוציאליסטי פתחו את כל השערים בפני היהודים, וכל אחד יכול להיות מהנדס או מנהל - אתה מסובב הכל אחורה, לעולם הישן והמושגים הישנים!"

כמנהל סניף תומכי תמימים

בשנת תרצ"ז נקרא ר' יחיאל עם תמימים נוספים לאסיפה חשאית שארגן ר' יונה כהן, מנהל הישיבות ברוסיה, והתקיימה בביתו של ר' זלמן פרוס. נושא האסיפה היה בעקבות ריבוי המאסרים שהיו לאחרונה בקרב החסידים, וכתוצאה מכך ריבוי עגונות, יתומים ואלמנות. ההצעה שעלתה להטיל את עבודת ההוראה בישיבות על תלמידי התמימים הבוגרים, להם אין עדיין משפחה.

ר' יחיאל הופקד על הישיבה בקרוסק, והתחיל ללמד גמרא לילדים בגיל 10-11 ונערים בגיל 16. מצבה הגשמי של הישיבה היה קשה, והיה חסר אוכל בסיסי לתלמידי הישיבה. רבים מהם חלו מתת-תזונה, וגם ר' יחיאל עצמו חלה ונאלץ לנסוע חזרה לבית הוריו בקייב. בקייב הצטרף לחבורת הצעירים שעוד למדו בבית הכנסת, אך שמש בית הכנסת התחנן לפניו שלא יכנס ללמוד שכן הוא מחוייב למוסר למשטרה אודות כל אדם בגילו שלומד.

המעצר

ביום י"ט כסליו הגיעו סוכני הבולשת לביתם בעיצומה של התוועדות, בעקבות הלשנה של בחור יהודי שהפך לקומוניסט. רוב משתתפי ההתוועדות ור' יחיאל נעצרו, שם עמדו בפני חקירות.

ר' יחיאל נאשם על חמישה דברים:

1. לימד ולמד בישיבה של "שניאורסון".
2. התפלל במנין לא לגאלי.
3. עזר לאסירים על ידי עזרה למשפחותיהם.
4. ארגן התוועדות בי"ט כסליו.
5. שלח כספים לחו"ל.

ההאשמה האחרונה הייתה החמורה מכולם. כששמע זאת ר' יחיאל, פרץ בצחוק ואמר: "איפה השכל שלך?! אתם תמיד טוענים שהרבי הוא נציג הבורגנות העולמית, הממומן על ידי הקפיטליסטים. אתה חושב שהוא זקוק לפרוטות שאני יכול לשלוח ל ו מכאן?!" הטענה שכנעה את החוקר, וזה מחק את ההאשמה האחרונה.

בגלות

בסיום החקירה התבקש לחתום על שאר סעיפי האשמה, אך סרב בטענה שהוא לא רואה בעיה במה שעשה, וכי אין במעשיו נזק למולדת. בפסק הדין נגזר עליו חמש שנות מאסר וגלות בסיביר.

בתחילה שהה בבית מעצר בקייב, ולאחר שבועיים נלקח ברגל 150 ק"מ לעיירה פערלאג, שם עלו על רכבת משא לכיוון סיביר. לאחר נסיעה ארוכה עם מעט מים ולחם הגיעו לעיר טומסק, שם הוכנס לבית הסוהר המקומי. לאחר שנתיים הועבר למחנה אסירים, אך בעקבות מנות האוכל המצומצות שהוגשו לאסירים חלה תוך זמן קצר ואושפז במרפאת המחנה. למחרת השתפר מצבו והשתחרר. במחנה פגש לראשונה מאז מעצרו ביהודי שהיו ברשותו תפילין.

לאחר שמונה חודשים הועבר למחנה אחר בקאנסק ונלקח לעבודת פרך בחטיבת עצים. זמן קצר לאחר בואו נשאל למקצועו, וענה שהוא אורג. מנהל המפעל לבגדי אסירים שהיה במחנה חיפש עובד חדש, ולאחר שפגש בו לקחו לעבודה במפעל.

כעבור תקופה במחנה החדש חלה במעיים בצורה חמורה, ואסיר במחנה שהיה פרופסור במקצועו ביצע בו ניתוח חרום והציל את חייו.

מחוץ למחנה התגוררו יהודים פולניים, ובית הכנסת שלהם היה סמוך למחנה. כל יום היה ר' יחיאל עובר על יד בית הכנסת ומתבונן ממושכות במתפללים היהודיים. כאשר ר' אלחנן סורוצקין, שהיה אף הוא אסיר במחנה, השתחרר, סיפר ליהודים המקומיים על מצבו של ר' יחיאל, ואלו התחילו להעביר לו מצרכי מזון. לאחר מכן החל לעבוד בהקמת מחנה חדש במינוס חמישים מעלות.

לאחר השחרור

בשנת תש"ו שוחרר מהכלא, ונסע ללמברג, משם קיווה להצטרף לאחד העשאלונים שיצאו לעבר פולין בבריחה הגדולה של חסידי חב"ד. רק כשהגיע סמוך לגבול התברר לו שכבר אחר את המועד. ר' יחיאל עבר להתגורר בלנינגרד עם דרכון מזוייף של יהודי בשם 'לייבל צייטלין'. שם התחתן עם בת ר' מנחם מנדל גולומבוביץ, ונולד לו בן.

כעבור זמן התברר לו שנודע לק. ג. ב. על הדרכון המזוייף ושהם מחפשים אותו. הוא נסע לבדו לכותאיסי שבגרוזיה, וזמן קצר לאחר מכן שמע כי אסרו את זוגתו, עקב עזרתה לר' יונה כהן ור' משה חיים דובראווסקי בהברחת החסידים מרוסיה.

המעצר השני

אחרי תקופה קצרה, סמוך לחג הפסח נעצר על ידי המשטרה החשאית בעקבות הלשנה של מוסר יהודי, ובחקירות לאחר עינויים קשים הודה על שמו האמתי ושהדרכון מזוייף. לאחר שסרב להסגיר את מזייף הדרכון הכה אותו החוקר ושבר שתיים מצלעותיו.

בכלא בכותאיסי שהה יומיים, ולאחר מכן הועבר דרך בתי סוהר שונים עד שהוכנס לבית הסוהר בלנינגרד, שם שהה במאסר הרבי הריי"צ.

בכלא בלנינגרד התייחסו אליו בקשיחות בשל עברו הפלילי, והוא בודד מהאסירים האחרים. בתא הכלא היה עליו להיות ער 17 שעות ממשך היממה, כששומר מאבטח את עירנותו. בשעות אלה היה מתפלל באריכות וחוזר על תניא ומשניות בעל פה, כשהוא הולך מצד לצד בתא הכלא. השוטרים חששו שהוא איבד עצמו לדעת, וכמה פעמים הביאו ניורולוג שבדק את שפיותו.

בשעה 11 בלילה היה עליו לישון, ובמשך כמה פעמים בלילה היו מעירים את האסירים לחקירה. בכל פעם שהיו לוקחים אסיר לחקירה, היו מעירים את כל שאר האסירים. במשך כל חודשי הקיץ נלקח לחקירה בלילות, חקירות שהיו נמשכות עד אור הבוקר, ולמחרת היה עליו להיות עירני במשך כל שעות היום.

בסוף הקיץ הייתה הפוגה של שבועיים בחקירות, ובסופם נעמד לחקירה בפני שלושה חוקרים. החקירה הייתה קשה, ובסיומה הוגש כתב האישום בו נגזרו עליו 10 שנות גלות נוספות בסיביר.

על כתב האשמה נכתב "לשמור לעולם", ופורטו חטאיו:

חסיד שניאורסון, מציית ומבצע הפקודות של כת החסידים, בוגד במולדת ועסק בזיוף מסמכים!

הפעולות המוכיחות והמאשרות האשמות אלו, הן:

• הנאשם ניסה לברוח מהמדינה באופן בלתי ליגלי, באמצעות מסמכים מזוייפים. דבר זה מהווה בגידה במולדת.

• העביר כספים מלנינגרד ללמברג, עבור ילדי התלמוד תורה שלמדו שם במחתרת, על פי פקודתו של אחד ממנהלי כת החסידים: יונה כהן.

על היות הנאשם חסיד בן חסיד - אין כל צורך להוכיח והדבר אינו מוטל בספק כלל!

בארץ ישראל

ר' יחיאל עלה לארץ ישראל בשנת תשל"א, והתגורר בנחלת הר חב"ד התעסק במרץ בחינוך ילדי העולים החדשים מברית המועצות, בוכרה וגרוזיה בישיבת תומכי תמימים נחלת הר חב"ד עם עמיתו ר' מוטל קוזלינר. כמו כן פעל כחבר הנהלת הישיבה עד לפטירתו.

הסתלק באמצע כתיבת זכרונותיו, בב' אייר, תשמ"ג. פרק הזכרונות האחרון נחתם במלים: "כבדיחה אני אומר כל פעם, שבעולם האמת אחרי מאה ועשים, כשאעמוד לדין ואם יאמרו לי למעלה" איזה חסיד אתה - הלא כך וכך... אגיד להמלאך, שיטריח עצמו להגיע ללנינגרד בק. ג. ב. להסתכל בתיק מס' 213 לשנת 1951, ושם רשום - ולעולם, שאני חסיד בן חסיד וקבל עונש מאסר על זה!"

השאיר אחריו את בנו הרב יצחק רפפורט מטורונטו.