זלמן לייב אסטולין
כותרת
החסיד הרב זלמן לייב אסטולין נולד בשנת תרע"ג, לאביו ר' יעקב יצחק ע"ה ולאמו שרה ע"ה, בעיירה שומיאץ' (הסמוכה לעיירה חאסלאוויטש) בבילורוסיה.
ר' זלמן היה סמל של חסיד, מופשט מהעולם ומהנאותיו. ביתו שבטשקנט, היה פתוח תמיד בפני אורחים או לחסידים שנמלטו מהשלטונות, למרות הסיכון העצום שהיה כרוך בכך.
הוא היה בקי בש"ס ובפוסקים. בני משפחתו וידידיו ידעו כי כל סוגיא בש"ס היה יודע לצטט בעל פה. גאונותו ואהבת ישראל האין סופית שלו, הקנו לו מקום של כבוד בקרב גדולי הרבנים וראשי הישיבות בבני ברק, גם הליטאיים שבהם. אלה ידעו להעריך לא רק את גאונותו, אלא גם, ובעיקר את ענוותנותו המופלגת.
שנות צעירותו
בעת לידתו נפטרה אמו מרת שרה ע"ה. אביו הר"ר יעקב יצחק לא יכול היה לגדלו לבדו, ולכן מסר אותו לאחות אמו - מרת גיסא בריינא. זו גידלה אותו יחד עם בעלה הרה"ח ישראל נח אסטולין בעיירה שומיאץ בה התגוררו. כיוון שלא היו להם ילדים משלהם, לכן השקיעו רבות בחינוכו של האחיין היתום. ר' זלמן לייב אימץ לעצמו את שם המשפחה של דודו, ומכאן ואילך נקרא שמו "אסטולין".
רק לעיתים נדירות ראה ר' זלמן לייב את אביו.
את שנות ילדותו עשה בעיירת הולדתו שרוב תושביה לא היו חסידים ומיעוטם חסידי קאפוסט. אביו, ר' יעקב יצחק, היה מחסידי אדמו"ר מהרי"ד מקאפוסט (בעל "סידור מהרי"ד") והעניק לזלמן-לייב חינוך ברוח חסידית. עם זאת, כשבגר קצת לא נשלח ללמוד בתומכי תמימים, אולי משום שהאווירה בעיירה לא היתה מספיק חסידית.
כשהחלה המהפכה הקומוניסטית הוריו מאמציו של ר' זלמן לייב, שהיו חסידי קאפוסט, לא הסכימו לשלחו לבית ספר בו מלמדים כפירה. כיוון שהיה ילד מאומץ, קל היה להורים להערים מהשלטונות את עובדת קיומו.
במקום ללכת ללמוד בבית ספר כמו שאר בני גילו, החל ללמוד אצל רב העיירה הרב דוד אליהו הכהן. הרב, שהיה בשנות התשעים לחייו, היה סגי-נהור, ולימד את ר' זלמן לייב בעל פה.
לאחר פטירתו של הרב כהן, בעת שר' זלמן לייב היה בן 13 לערך, החל ללמוד אצל ממלא מקומו ברבנות העיירה, הרב אדלשטיין שהיה מתלמידיו של רבי חיים מבריסק. ר' זלמן לייב שלמד כמה שנים רצופות גמרא מתוך הבנה מעמיקה, המשיך ללמוד אצל הרב אדלשטיין בעמקות גדולה, את מפרשי הגמרא. כתמורה לימד ר' זלמן לייב את ילדי משפחת אדלשטיין גמרא, רש"י ותוספות.
במשך ארבע שנים למד ר' זלמן לייב עם הרב אדלשטיין, כאשר כל משך זמן הלימוד היה ר' זלמן לייב עומד על רגליו. בתקופה זו סיימו ללמוד יחד את כל הש"ס.
לאחר ארבע שנות לימוד, עלה הרב אדלשטיין לארץ הקודש. קודם שעלה, הציע לר' זלמן לייב למלאות את מקומו כרב העיירה. ר' זלמן לייב שהיה אז כבן 17 בלבד, כבר נחשב לבקי, חריף וגאון גדול ואף כונה "העילוי משומיאץ". אולם ר' זלמן לייב סירב לבקשתו של ידידו.
במוסקבה
לאחר שמורו ורבו עזב לארץ הקודש, נדד ר' זלמן-לייב למוסקבה, שם חי בשכונת מארינא רושצ'א ולמד בבית-הכנסת המקומי. עבד מעט לפרנסתו כשומר במפעל, אך את רוב שעות היממה הקדיש ללימוד התורה. בתקופה זו התקרב מאוד אל החסידים שהכיר וצעד אחר צעד החל לנהוג בפורטל:מנהגי חב"ד. הוא החל ללמוד חסידות, השתתף בהתוועדויות והתדבק לגדולי החסידים בימים ההם. ברבות הימים הפך לחסיד נלהב.
באותן שנים מילא את כרסו בש"ס ובפוסקים, עד שזכה לקבל 'סמיכה' מגדולי הרבנים של אותה תקופה, ביניהם הרב יצחק-אייזיק קראסילשציקוב, שכיהן כאב"ד בעיר האדיטש ולאחר מכן בפולטובה בעל מחבר הספר "בית יצחק" על תלמוד ירושלמי וספר התבונה. ברבות הימים קבל 'סמיכה' מהרב יהודה לייב לוין רבה של מוסקבה, והרב שניאור זלמן גרליק הרב של כפר חב"ד.
מלחמת העולם השניה
זמן קצר לפני פלישת גרמניה לברית המועצות, בא ר' זלמן בקשרי השידוכין עם מרת רייזל, בת החסיד ר' חיים בנימין ברוד מחשובי חסידי ברסלב.
כחצי שנה לאחר חתונתו, גויס ר' זלמן לייב בעל כורחו לצבא האדום, במלחמה כנגד הגרמנים. רעייתו מרת רייזל נותרה לבדה בביתה. במשך כל תקופת שהותו בצבא נזהר מלהתגעל במאכלי טריפה.
בתום המלחמה, בעודו פצוע ברגלו, הגיע לטשקנט שם כבר התאספו הרבה חסידים, פליטי מלחמה. ר' זלמן השתלב בטבעיות בעדת החסידים במקום. עד מהרה החל לעסוק בהרבצת תורה. הוא אסף ילדים שנותרו יתומים מהוריהם, לאחר שנהרגו או נפטרו מהפגזות, רעב וממחלות. כעשרים ילדים יתומים קיבץ סביבו והחל ללמדם.
במשך חייו נעצר ר' זלמן ועונה קשות.
בתש"ו תש"ז ניסה ר' זלמן ובני משפחתו לצאת מרוסיה, אולם בסופו של דבר השתבשו האירועים ומשפחת אסטולין לא זכתה לצאת את רוסיה. כחלק מניסיון היציאה, מכרו את כל חפצי-הערך שלהם כדי שיהיו להם מזומנים להוצאות הנסיעה. בינתיים נשארנו ברוסיה עוד עשרים שנה. ר' זלמן לייב מצא עבודה למחייתו כשומר בבית חרושת, אך למרות זאת, נפשו שחשקה בתורה משכה אותו לבית המדרש. רוב שעות היום עסק בלימוד תורה בהתמדה ובשקידה האופייניים לו, מתוך אהבה בוערת לתורה.
החיים בטשקנט
שנים ספורות לאחר המלחמה, נפטר בנם הבכור שכאמור, היה חולה בלבו. במשך השנים נולדו לבני הזוג אסטולין ארבעה ילדים: חיה, נפתלי, ברינא גיסא ודוד.
לצד לימודו ועבודתו, החל ר' זלמן ללמד תורה לילדי החסידים שהגיעו לביתו. ר' זלמן נתכבד במשרה זו לא רק בגלל למדנותו, אלא גם בגלל סברתם של החסידים, כי אם ר' זלמן לייב יתפס, ירחמו עליו שכן הוא נכה מלחמה.
בכל השנים הללו חזרו וביקשו אשרת יציאה מברית המועצות, עד שבשנת תשכ"ו קיבלו לפתע מכתב עם הודעה מהשלטונות, שבקשת יציאתם מרוסיה אושרה.
המשפה נסעה למסוקבה, שם ניגשה לקונסוליה הישראלית, שם טיפלו ביציאת יהודים מברית המועצות. לאחר תהליכים, יצאה המשפחה מרוסיה דווקא באווירון כרצונה של אשת ר' זלמן. הם הגעו בשלום לווינה, ומשם נסעו ישירות לארץ הקודש.
בארץ ישראל
לאחר שעלה לארץ הקודש, הגיע ר' זלמן לייב להתיישב בסמוך לחמיו הרב חיים בנימין ברוד בעיר בני-ברק. תחילה עבד ר' זלמן לייב כ"מלמד', ולאחר שיצא לפנסיה, השקיע עצמו בתפילה ולימוד תורה.
וכך היה סדר יומו במשך השנים הארוכות לאחר שיצא לפנסיה: מידי בוקר השכים קום, למד במשך זמן ארוך. בזמן תפילה היה הולך לבית כנסת כדי לשמוע ברכו, קדיש, חזרת הש"ץ וקריאת התורה. לאחר מכן היה חוזר לביתו והיה מתחיל להתפלל. תפילתו נמשכה כשעתיים ויותר. את התפילה, כמו כל ברכה, אמר בקול רם ומהדהד, בהדגשה מיוחדת ובהטעמה. לאחר התפילה, למד במשך כמה שעות, בתחילה לבדו, ולאחר מכן החלו להגיע בזה אחר זה חברותות.
לעת ערב מסר שיעור גמרא בבית כנסת חב"ד ברחוב רש"י, ולאחר מכן היה ממשיך את לימודיו בביתו, שם היה מעביר לילות ארוכים בלימוד תורה. ילדיו זוכרים את לימודו כחלק מאווירת הלילה בבית. בכל שעה שקמו, מצאוהו בתלמודו.
פטירתו
בשנים האחרונות לחייו סבל מיסורים ומכאובים. בימיו האחרונים, היה בהכרה מעורפלת, ומתוך עירפול כל העת מלמל: "רבי, רבי". למרות ייסוריו, פניו האירו וגם הרופאים הביעו התפעלותם מכך.
ביום חמישי, ט"ו באדר ראשון תשס"ה, כאשר הבינו בני המשפחה שהנה הסוף מגיע, נקראו מניין יהודים שומרי מצוות למקום, וכולם יחד קראו "שמע ישראל". נשמתו יצאה, כשמילותיו האחרונות הן "רבי, רבי", והוא בן תשעים ושתיים שנה.
ראו גם
גאון וחסיד ספר המתעד את קורות חייו.