זלדה מישקובסקי (שניאורסון)

מרת שיינא זלדה מישקובסקי

שיינא זלדה מישקובסקי נולדה בכ"ו סיון תרע"ד, לאביה הרב שלום שלמה שניאורסון, אחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון (אביו של הרבי), ולאימה רחל שניאורסון, בתו של הרב דוד צבי חן (הרד"צ). היתה משוררת נודעת .

זלדה היתה בת דודה ראשונה של הרבי, אך למרות זאת יראתה לרבי היתה כשל חסיד בביטול, ולא כשל שאר בשר.

ילדותה

את שנות ילדותה העבירה בביתו של סבה הרד"צ יחד עם הוריה. היא הושפעה רבות מדמותו של סבה והדבר אף מוזכר בשיריה. זלדה התחנכה בין שתי תרבויות, דתית-חסידית מחד ורוסית מאידך. אף שאהבה לקרוא ספרות רוסית, ידענית היתה בתורה.

היא למדה בגן עברי ואח"כ בבית ספר רוסי. בכדי לא לבוא לביה"ס בשבת היה צריך כל שבוע תירוץ חדש, אבל בנוסף היה צריך שהמורה תעלים עין. בתחילה היתה מורה שהבינה לליבה והעלימה עין, אבל כשהתחלפה המורה היא נאלצה להפסיק לבוא לבי"ס.

בארץ ישראל

בתרפ"ה עלתה יחד עם משפחתה לירושלים, שם למדה זלדה בבית הספר לבנות "שפיצר". לפי סיפוריה, היו שנות ילדותה בירושלים עגומות, בשל המצב הכלכלי הקשה והאווירה המחמירה בבית הספר. כעבור שנה, בז' בשבט תרפ"ו נפטר אביה ממחלה, וחודש לאחר מכן, בכ"ד בכסלו נפטר סבה, הרד"ץ. בהעדר ברירה, בהיותה בת יחידה, קראה זלדה קדיש משך כל שנת האבל, והיא בת אחת-עשרה שנים. הרבי הריי"צ שלח מכתב ניחומים לאימה מרת רחל.

אחר פטירת אביה עברה עם אמה לתל אביב, ושם למדה ציור. כעבור זמן עברו השתיים לחיפה - ומשם חזרו לירושלים.

בתום המלחמה השתדכה זלדה עם ר' חיים אריה מישקובסקי (בנו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי (כ"ט באב תרמ"ד - ג' בתשרי תש"ז) היה מרבני פולין, סגן יושב ראש "אגודת הרבנים", נשיא איחוד הרבנים פליטי פולין, מראשי ועד ההצלה ומראשי ועד הישיבות בפולין ובארץ ישראל. {{הערת שוליים לקורות חייו של הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי - וויקיפדיה}}). הוא היה בוגר ישיבת חברון. הם נישאו בתש"י, היא היתה בת 36 והוא בן 42, השניים התגוררו בדירה צנועה בשכונת כרם אברהם שבמרכז ירושלים. הוא עבד כפקיד ורואה חשבון, והיא עסקה בהוראה בבתי ספר דתיים, ובמקביל כתבה שירים. בביתה הקפידה זלדה על החומרות שהיו נהוגות בבית סבה.

הזוג היה חשוך ילדים. חיים אריה היה זה שעודד אותה לפרסם את שיריה.

בשנת תשכ"ב לקה בעלה בהתקף לב ושהה שבועיים בבית הרפואה "הדסה". כעבור תשע שנים, בתש"ל הלך לעולמו והוא בן שישים ושתיים. בעקבות פטירתו שיגר לה הרבי מכתב תנחומין.

ממכתבי הרבי אליה (חלקם נדפסו באגרות קודש) אפשר לראות את הקשר המיוחד והביטול שלה כלפי הרבי, היא נועצה ברבי בכל בעיה שהתעוררה בחיה. ועל אף קרבתה המשפחתית, קיבלה את הדברים כחסיד שמקבל את דברי רבו.

נפטרה בכ"ח ניסן תשד"מ. אחר פטירתה הנציחה עיריית ירושלים את זכרה בקריאת רחוב על שמה בשכונת רמות שבעיר.

שיריה

את שירה הראשון כתבה כשהיתה כבת שמונה. שיריה מושפעים מהאוירה החסידית בה גדלה, והרבה מהם מדברים על נושאים כמו ניגודיות בין קודש וחול, השואה, קדושת השבת, התנ"ך, אביה וסבה ועוד. תחילה זלדה לא חשבה כלל להוציא את שיריה לאור מחמת צניעותה, אבל ידידים ומכרים שיכנעו אותה להוציאם לאור. הספר שמקבץ את שיריה נדפס ב17 מהדורות ונחשב לספר השירה העברי הפופולרי ביותר. שיריה נלמדים בבי"ס ואוניברסיטאות. זלדה קיבלה על שיריה פרסים ספרותיים רבים.

ספרי השירים שלה

• פנאי, 1967
• הכרמל האי נראה, 1971
• אל תרחק, 1974
• הלא הר הלא אש, 1977 - עליו זכתה בפרס ביאליק לספרות יפה לשנת תשל"ח.
• השוני המרהיב, 1981
• שנבדלו מכל מרחק, 1984

כל ספריה של זלדה - שאותם פרסמה מעל במות רבות (לא כל שיריה פורסמו) - ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בתל אביב. לאחר פטירתה קובצו כל הספרים לכרך אחד, בשם: שירי זלדה.

משפחתה

• אביה הרב שלום שלמה שניאורסון.
• אימה רחל שניאורסון.
• סבה הרב ברוך שניאור שניאורסון.
• סבה הרב דוד צבי הירש חן (הרד"צ).