רבי זירא: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
|||
| שורה 8: | שורה 8: | ||
== שמחה של מצווה == | == שמחה של מצווה == | ||
הבחינה של [[אברהם]] [[אהבה|אוהבי]], בחינת אהבה העליונה בבחינת [[דביקות]] האמיתי, מזה דוקא היא ה[[שמחה]] האמתית בקיום ה[[מצוות]] | מובא בגמרא{{הערת שוליים|ברכות ריש פ"ה.}} כי הוא היה שמח ביותר. אדמו"ר הרש"ב מסביר כי זו היא הבחינה של [[אברהם]] [[אהבה|אוהבי]], בחינת אהבה העליונה בבחינת [[דביקות]] האמיתי, מזה דוקא היא ה[[שמחה]] האמתית בקיום ה[[מצוות]], דענין השחוק הוא מריבוי ה[[תענוג]] [[נפש אלוקית|בנפשו]] במה שסמך גאולה ל[[תפלה]] או ב[מצות תפילין] (ו[[ברש"י]] שם פי' באו"א), עד שבא לכלל תענוג מפולש בנפשו, שזהו סיבת השחוק ששרשו בעצמות מקור התענוג שאינו מורכב בשום דבר, וכמו בלעו"ז פלשתים ליצנים היו, שהשמחה והשחוק דליצנות הוא מדברים של הבל ושטות שאין בהם שום ענין כלל, והוא רק פתיחת הלב ביותר, וכמוו כן בחינת פלשתים דקדושה הוא פילוש ופתיחת הנפש בעצמותה בשחוק ושמחה הבלתי מורכבת בשום דבר, והוא ענין שמחה של מצוה, שהמצוה מביאה אותו לכלל שמחה ותענוג מפולש כו', וזה דוקא על ידי הקדמת אהבה ויראה בחינת אהבה העליונה להתענג על ה'.{{הערת שוליים|1=[[אדמו"ר מוהרש"ב]] המשך תער"ב חלק שלישי, בס"ד. המשך בכתב, שלא נאמר, א'רסה.}}. | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:אמוראים]] | [[קטגוריה:אמוראים]] | ||
גרסה מ־05:33, 21 ביולי 2010
רבי זירא היה אמורא שנולד בבבל, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל. כאשר עלה לארץ ישראל הוא התענה מאה תעניות כדי שישתכח ממנו תלמודה של בבל.
מובא אודותיו כי הוא היה "חריף ומקשה". בגמרא ישנה שאלה מה דעיף, חריף ומקשה, הוא מתון ומסיק, ולמסקנת הגמרא עדיף הוא מי שהוא מתון ומסיק, כלומר שאינו חריף כל כך, אבל מסקנת הדברים ברורה אצלו יותר. אדמו"ר האמצע ימסביר כי מי שהוא חריף ומקשה, הוא מעלה את האור עילוי אחר עילוי מהגילוי אל ההעלם, בניגוד לאותו שהוא מתון ומסיק, שהוא מביא את האור מהעעלם אל הגילוי, ולכן לגבי המקבלים דווקא המעלה השניה עדיפה יותר.
אדמו"ר האמצעי[2] מסביר, כי וודאי שגם אותו שחריף ומקשה הוא לומד כדי להסיק את ההלכה, אלא מכיון שלימודו עולה בדרגה גבוהה כל כך הוא לא יוכל אחר ירידתו להמשיך שוב את ההלכה למעשה, וכאותו תלמיד מבית שמאי שהיו לו שלוש מאות תשובות להתיר צרת הבת מתוך חריפותו, בניגוד לכך אותו שהוא מתון ומסיק, למרות שהוא גם חריף ומקשה, ירידתו לאחר הפלפול היא כדי לדעת הלכה למעשה דווקא, ולכן יוכל לכוין אל מסקנת ההלכה. אם כי כאשר אותו שהוא חריף ומקשה יוכל בזאת לכוין אל ההלכה, אז מעלתו גבוהה יותר מהמתון ומסיק, שכן הוא בא ממקום גבוה יותר.
שמחה של מצווה
מובא בגמרא[3] כי הוא היה שמח ביותר. אדמו"ר הרש"ב מסביר כי זו היא הבחינה של אברהם אוהבי, בחינת אהבה העליונה בבחינת דביקות האמיתי, מזה דוקא היא השמחה האמתית בקיום המצוות, דענין השחוק הוא מריבוי התענוג בנפשו במה שסמך גאולה לתפלה או ב[מצות תפילין] (וברש"י שם פי' באו"א), עד שבא לכלל תענוג מפולש בנפשו, שזהו סיבת השחוק ששרשו בעצמות מקור התענוג שאינו מורכב בשום דבר, וכמו בלעו"ז פלשתים ליצנים היו, שהשמחה והשחוק דליצנות הוא מדברים של הבל ושטות שאין בהם שום ענין כלל, והוא רק פתיחת הלב ביותר, וכמוו כן בחינת פלשתים דקדושה הוא פילוש ופתיחת הנפש בעצמותה בשחוק ושמחה הבלתי מורכבת בשום דבר, והוא ענין שמחה של מצוה, שהמצוה מביאה אותו לכלל שמחה ותענוג מפולש כו', וזה דוקא על ידי הקדמת אהבה ויראה בחינת אהבה העליונה להתענג על ה'.[4].