מטי ולא מטי

מטי ולא מטי (תרגום: נוגע ואינו נוגע ופירושו: מתפשט ואינו מתפשט) הוא המקור לבחינת רצוא ושוב. המשל מכוחות הנפש הוא בהרצון.

ענינו

מטי ולא מטי הוא סדר התפשטות והמשכה( והשפעה ) של אור אין סוף לתוך העולמות. וכיוון שאא"ס, כשמו כן הוא, בלי גבול, התפשטותו לעולמות הוא באופן שאינו בא בהתחלקות. אלא, תיכף עם המשכה יש הסתלכות, כי אם לא, הכלים( והעולמות ) היו מתבטלים, בהיותם נבדלים ממקורם. מה שאין כן רצו"ש שעניינו הוא סדר קבלת החיות ( וסדר העבודה של המלאכים והנשמות) של הנבראים מאא"ס. ולכן הסדר הוא הפוך, בתחילה רצוא וביטול למקורו ואחר כך שוב והמשכה בעולמות.

הסיבה לזה שהאור מסתלק מיד כשנמשך מובן מעניין אור הכלול במקורו.בראשית התגלות של האור ההאור עדיין כלול במקורו, וגם כשהוא נמשך ( כי הרי גם בגוף השמש נמצאה אור השמש ), הוא עדיין בהעלם במקורו ולכן אינו משתנה ממהות למהות אחר. ויוצא שגם כשהאור מתפשט( מטי ) אינה מתפשטת( לא מטי ) באופן שתשתנה למהות נפרדת ממקורה. מה שאין כן לגבי הנברא ( שמהותם הוא הייותם נבדלים ממקורם ) כשמסתלק ממציאותו מסתלק ממהותו להיות כלול במקורו. וכן הוא גם באור המתיישב בכלי. מאחר והכלי פועל שינוי בצורת ההתגלות של האור( היינו הגוון )האור, שמרגיש הריחוק ממקורו, משתוקק להסתלק ולהכלל במקורו.

משל מכח הרצון

ומובן ממשל בכוח הרצון מכוחות הנפש. כל עניינו של הרצון הוא הטיית הנשמה. ונמצא שכל מהותו הוא התפשתות הנשמה לחוץ. וכמו כן בגילוי הרצון מורגש מציאות הנשמה בגלוי ומיד כשמסתלקת הנשמה מאותו רצון אז מיד מתבטל הרצון. מה שאין כן לגבי שאר כוחות הנפש, לדומא מהשכל. גם אחרי הסתלכות הנשמה מהשכל נשאר קיים מה שהשכיל כבר. מה שאין כן בהרצון, שלא נשאר כלום ממנו.

כמו כן בחסידות מוסבר שבחינת 'מטי ולא מטי' היא השורש הראשון לזמן, מעין השייכות של מקיף הקרוב לעניין הזמן.