בין השמשות

בין השמשות הוא "זמן המעבר" מהיום ללילה, והוא בחינת ה"אין" המחבר את ההופכים.

השיטות בחישוב זמן בין השמשות

לגבי סיום בין השמשות פסק אדמו"ר הזקן (לגבי יציאת שבת, לחומרא) שהוא בצאת ג' כוכבים קטנים עומדים רצופים זה ליד זהבכללות ישנן ד' שיטות, אבל לגבי תחילתו (הנוגע בהלכה לכניסת שבת) ישנן (בכללות) ארבע דעות: א. דעת כמה מהראשונים, שצאת הכוכבים הוא בשקיעה (ואז הוא לילה גמור), וממילא בין השמשות (לשיטתם) מתחיל 18 דקות לפני השקיעה. אדמו"ר הזקן פוסק לחומרא כדיעה זו, וכן יש מכתבים כאלו מהרבי.

ב. דעת ר' יהודה, שהוא מהשקיעה ועד 18 דקות אחריה.

ג. דעת ר' יוסי, שמתחיל בסיום זמן בין השמשות דר' יהודה, ונמשך 2 דקות בלבד.

ד. דעת ר"ת שמתחיל משעה אחרי השקיעה (ועד אז הוא לשיטתו יום גמור) ונמשך 12 דקות.

השיטות במהותו של זמן בין השמשות

לגבי מהותו של לזמן זה ישנן בהלכה שלוש דיעות:

א. שהוא ספק יום ספק לילה.

ב. שאינו יום וגם אינו לילה.

ג. שהוא גם יום וגם לילה.

אחת הדוגמאות לנפקא מינה בין השיטות היא מדבר חייבים לעשותו ביום (כגון ברית מילה): לפי הסברא השלישית יהיה מותר לעשותו בין השמשות, מה שאין כן לפי הסברא הראשונה והשניה.

חידושו של אדמו"ר הזקן

ב"סדר הכנסת שבת" חידש אדמו"ר הזקן חידוש גדול בהגדרת זמן השקיעה. שזמן השקיעה אינו "שקיעה הנראית", אלא "שקיעה האמיתית", כדלקמן:

שקיעה הנראית מגדיר אדמו"ר הזקן כמצב בו השמש כבר שקעה (ירדה מתחת לאופק ואינה נראית), אך היא מאירה עדיין על צמרות העצים (מלמטה למעלה). גובה "ארץ המישור" בישראל הוא כשלושים מטרים מעל פני הים, וזמן השקיעה בגובה זה הוא כדקה אחרי השקיעה בגובה פני הים.

'שקיעה האמיתית הוא הזמן בו מסתלקת השמש מראשי ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, והוא כחמש דקות אחרי השקיעה בגובה פני הים – וכארבע דקות אחרי שקיעה הנראית.

ונמצא, שזמן בין השמשות והשקיעה מאוחרים יותר (לשיטת אדמו"ר הזקן) בכארבע דקות משאר הפוסקים.

עניינו בחסידות

בין השמשות הוא הכתר המחבר ימין ושמאל, מעלה ומטה, חול ושבת.

מחבר ימין ושמאל

בין השמשות הוא בחינת הכתר המחבר את ההופכים יום ולילה, שעניינם אהבה ויראה. ולכן אמרו חז"ל שהאיל דיצחק הוא מעשרה דברים שנבראו בין השמשות, כי ע"י האיל נעקד (התחבר, התכלל) יצחק (יראה) באברהם (חסד).

מחבר מעלה ומטה

על ידי ביטול היש (שהוא ה"אין" שמלמטה למעלה) מעורר בחינת אין העליון (הכתר, מלמעלה למטה) , ועל דרך מה שהתבאר בענין מצה שהוא אתכפיא (לחם עוני, בחינת אין) הממשיך גלוי סובב כל עלמין (כתר). ועל דרך זה גם העילוי ממדרגה למדרגה הוא ע"י בחינת אין שבינתיים (לדוגמא, העמוד שעל ידו עולים מגן עדן התחתון לעליון הוא חלול (אין)).

מחבר חול וקודש

שני ביאורים בזה שבין השמשות הוא ממוצע בין ימי המעשה לשבת:

א. ימי המעשה הם בריאה יצירה עשיה (חול) ושבת היא אצילות (קודש). לביאור זה בין השמשות הוא היכל קודש הקודשים (שבבריאה, שהוא ממוצע בין בי"ע לאצילות), ולכן בו נברא גם קברו של משה שבהר נבו (אותיות נ' בו, הרומזות לשער החמישים, שהוא ממוצע בין היש לאין, בין הבינה הנקראת "יש" לבין החכמה שהיא "אין".

ב. בששת ימי המעשה נברא העולם ע"י דבור, ובשבת שבת מלדבר (וישנו רק גילוי המחשבה). לביאור זה בין השמשות הוא הממוצע המחבר את הדבור למחשבה והוא הנקרא הגיון. שלפעמים נקראת המחשבה הגיון (כגון "הגיון לבי"), ולעיתים נקרא כך הדיבור והוא מחשבה שבדבור, שנמשך מעצמיות המחשבה להיות מקור לדבור).