כנסת הגדולה

כנסת הגדולה הייתה המוסד העליון של חכמי ישראל מימי עזרא ונחמיה ועד סמוך לכהונת שמעון הצדיק, כלומר בפרק הזמן שבין סוף נביאי ישראל האחרונים (מאז שיבת ציון) לתחילת תקופתם של ראשוני חז"ל, חכמי תקופת המשנה. אנשי כנסת הגדולה תפקדו כהנהגה רוחנית, מחוקקי תקנות מחייבות, עורכי וחותמי התנ"ך ומנסחי חלק חשוב מן התפילות.

אנשי כנסת הגדולה

מיעוט המקורות על 'כנסת הגדולה' ועל אנשיה וכן הסתירות הקיימות במקורות אלה יצרו מבוכה רבה בקרב חוקרי התקופה. משום כך, היו שטענו שמוסד זה כלל לא היה קיים. כן לא ברור האם עיקר פעילותו של מוסד זה הייתה דתית-ספרותית או מדינית. באופן כללי מדובר באספת עם שהתכנסה לעיתים מזומנות בחצר בית המקדש ודנה בשאלות חקיקה, בעיות יסוד של העם ובהכרעות דחופות לשעת חירום, בדומה לאסיפות העם בפוליס היווני. על פי חלק מהדעות כנסת הגדולה היא מעמדי קריאת התורה, לימודה וכריתת האמנה שבפרקים ח-י בספר נחמיה, ובראשה עמד עזרא הסופר. על פי חז"ל עם אנשיה נמנו גם אחרוני הנביאים בישראל: חגי, זכריה ומלאכי, וכן מרדכי היהודי הידוע ממגילת אסתר. על פי דעות אחרות ניתן גם להצביע על מעמד ההתכנסות להכתרת שמעון החשמונאי המתואר בספר מקבים א' ככנס של הכנסת הגדולה (הביטוי היווני המופיע במקום הוא בתרגום מילולי הכנסת או ההתכנסות הגדולה).

על-פי בבלי מגילה (יז ע"ב), עם ייסודה היו חברים בכנסת הגדולה 120 ראשי חכמי ישראל. כך גם מתבאר בדברי הירושלמי מסכת ברכות (פ"ב ה"ד) "מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים". עם זאת בירושלמי מסכת מגילה (פ"א ה"ז) מופיע נתון שונה: "שמונים וחמשה זקנים, ומהם שלשים וכמה נביאים, היו מצטערין על הדבר הזה" (על חידוש ימי הפורים וקבלת מגלת אסתר בין הכתובים).

יש משערים שמספר זה נועד כדי לבצר קונצנזוס של כל החכמים סביב מוסד זה, עם הקמתו. על פי השערה זו, עם פטירתם של חברים, הלך ופחת המספר מ-120, עד שהגיע למספר 70 (או 71), המקובל כמספר החכמים בסנהדרין הגדולה. מכאן ואילך תפקד המוסד בעצם כ'סנהדרין הגדולה', ואם נפטר אחד מחברי הכנסת הגדולה, הוכנס חכם אחר במקומו. על פי גרסה אחרת, תמיד היה קיים מוסד בן 70 חכמי דת (המקבילים לרבנים), שתפקידו היה לשמש כסנהדרין גדולה. רמז לכך ניתן למצוא בסיפור על שבעים הזקנים (חכמים) שמונו כדי לעזור למשה בהנהגת העם (ספר במדבר, פרק י"א, פסוק ט"ז), ובסיפורים לאורך התורה על "זקני העם" (כשלפעמים מצוין, במקרא או בפרשנים, שמספרם היה שבעים). לפי גרסה זו, שמשה הכנסת הגדולה כמוסד הנהגה דתי בתקופת שיבת ציון, במשך כמאתיים שנה, כאשר שבעים מחבריו מהווים את הסנהדרין הגדולה, שהיא מוסד רבני, ושאר חבריה הם חכמי דת, נביאים (כמו חגי זכריה ומלאכי), ובראשה עומד הכהן הגדול (כמו עזרא הסופר בראשיתה ושמעון הצדיק באחריתה).

יש אומרים שכנסת הגדולה התקיימה, תוך כדי הפסקות, עד לחורבן הבית השני[דרוש מקור].

שמעון הצדיק מוזכר במשנה במסכת אבות כחוליית מעבר בין תקופת אנשי הכנסת הגדולה לתקופת התנאים כבר בפרק א משנה ב':

"שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר: על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות חסדים".

תפקידי כנסת הגדולה

אנשי כנסת הגדולה חוקקו תקנות וגזירות שהן נקראות דרבנן. הם קבעו את נוסח התפילה והברכות, ורבות מתקנות ומגזירות חז"ל נקבעו על ידם. הכרעות חשובות שיש עליהן סימוכין:

• טקס הכרזת התורה על ידי עזרא (ספר נחמיה, פרק ח')
• איסור נישואי תערובת (ספר עזרא, פרק י')
• שחרור האיכרים ושמטת חובות (ספר נחמיה, פרק ה')
• הענקת סמכויות ליוסף מבית טוביה (קדמוניות היהודים יב, ד',ב')
• הגדרת החוקה של ממלכת החשמונאים (ספר החשמונאים א', יד')
• מינוי מפקדי המחוזות במרד הגדול נגד רומי (מלחמת היהודים ב', כ', ג')
• ע"פ התלמוד הבבלי , אנשי כנסת הגדולה ערכו את נבואותיהם של: יחזקאל, ושנים עשר, דניאל, ומגילת אסתר.

כנסת הגדולה הייתה בית המדרש העליון ללימודי התורה. אנשי כנסת הגדולה מופיעים בראש מסכת אבות כחוליה בשרשרת מוסרי התורה, ממעמד הר סיני ועד לחתימת המשנה:

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה א'). לאנשי כנסת הגדולה היה תפקיד שיפוטי. אף כי לפי ההלכה, במוסד השיפוטי העליון, הסנהדרין, ישנם 71 חברים בלבד, נמסר כי אנשי כנסת הגדולה מנו 120 חברים (ואפשר שזהו מספר טיפולוגי). רוב החוקרים (למשל: יוסף קלוזנר, אפרים אורבך) מבדילים כרונולוגית בין התקופה בה פעלה כנסת הגדולה, לבין תקופה מאוחרת יותר בה פעל הסנהדרין. בספר עזרא שבתנ"ך, מופיע כי עזרא השתמש בכח השיפוטי של "עצת הזקנים", כדי לכוף את עולי הגולה, לשמוע להוראותיו.

במסכת אבות מופיעות שלוש אימרות של אנשי כנסת הגדולה, המפרטות את שלושת התפקידים של כנסת הגדולה: "...הם אמרו שלושה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה" (אבות א, א) על-פי המסורת היהודית, עריכת התנ"ך וניסוח הספרים שבו, הסתיימו בתקופתה של הכנסת הגדולה, עם היפסקות הנבואה, בניגוד לגישה המקובלת במחקר לפיה התנ"ך נחתם סופית בדור יבנה. זו הסיבה, על פי המסורת, שסיפורם של החשמונאים לא מופיע כחלק מהתנ"ך - המרד החל לכל הפחות מספר דורות אחרי מותו של אחרון חברי הכנסת הגדולה - שמעון הצדיק.

אזכורים במקרא

בספרי עזרא ונחמיה מופיע תיאור של מועצת שרים וזקנים שכיהנה לצידם של נחמיה ועזרא: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים—יָחֳרַם, כָּל-רְכוּשׁוֹ; וְהוּא יִבָּדֵל, מִקְּהַל הַגּוֹלָה (ספר עזרא, פרק ט', פסוק א') וָאַעֲלֶה אֶת-שָׂרֵי יְהוּדָה, מֵעַל לַחוֹמָה; וָאַעֲמִידָה שְׁתֵּי תוֹדֹת גְּדוֹלֹת וְתַהֲלֻכֹת לַיָּמִין, מֵעַל לַחוֹמָה, לְשַׁעַר, הָאַשְׁפֹּת. (ספר נחמיה, פרק י"ב, פסוק ל"א)