שבירת הכלים

שבירת הכלים הוא מונח יסודי בקבלה, המתאר את שבירת הכלים של עולם התוהו ונפילתם. לאחר שבירת הכלים, ירדו האורות של עולם התוהו לעולמות בי"ע, ועל ידי עבודת האדם הם מתקנים ועולים לעולם התיקון, עולם האצילות.

הספירות של עולם התוהו

המדרש אומר שלפני בריאת העולם הבורא היה בונה עולמות ומחריבן. כותב על זה האריז"ל שאין הכוונה לעולם גשמי ממש אלא לעולם רוחני, שקרה בו תהליך שבירה - שבירת כלים, והוא עולם התוהו הממוקם בסדר ההשתלשלות למעלה מעולם האצילות (ונקרא גם עולם הנקודים).

עניינו של עולם התוהו הוא אורות מרובים בכלים מועטים, בניגוד לעולם התיקון בו יש אורות מועטים בכלים רבים. משום כך כל ספירה מעשר הספירות הופיעה בו במלא עוצמתה, ולא נתנה מקום לספירות האחרות. לדוגמא מידת החסד התגלתה ולא נתנה מקום להתגלות מידת הגבורה, וכן מידת הגבורה לא נתנה מקום למידת החסד. כתוצאה מההתנגשות הרוחנית הזו בין המידות השונות (או בביטוי קצת שונה - אורות מרובים בכלים מועטים) נשברו הכלים ונפלו לעולמות הנמוכים יותר, ומהם נוצרו הקליפות וכוחות ההסתר.

סיבת השבירה מבוארת בחסידות בשלושה אופנים:

א. כי היו בבחינת רצוא בלבד ולא בבחינת שוב, ואין קיום לבחינה זו. הספירות של עולם התוהו הרגישו את מקורם, ומשום כך לא רצו להתיישב בכלים. ב. הספירות שם לא היו כלולות אחת בשניה אלא נפרדות. ג. התגברות המידות על המוחין וממילא הסתלק 'אור אבא' הקשור למוחין.

מקום השבירה

שבירת הכלים היא רק בעולם התוהו, שהוא עולם הנקודים, שהוא כנגד שם ס"ג שהוא כנגד ספירת הבינה. וטעם הדבר ששבירת הכלים היא בספירת הבינה, משום שהחכמה הוא בבחינת ביטול, ולא היה בה סיבת השבירה מבחינת ישות כמו "אנא אמלוך".

ובפרטיות של עולם התוהו הייתה שבירת הכלים רק בשבע המידות התחתונות, ולא בג' ראשים. ותחילת השבירה היא בספירת הדעת של עולם התוהו שזה ענין המלך הראשון של עולם התוהו שנקרא בשם בלע.

עניין השבירה

ענין השבירה של הכלים ונפילתם של האורות הוא ענין של התפרדותם לחלקים רבים. הביאור לכך על דרך משל הוא ממילה, שכאשר מצטרפים האותיות למילה שלימה, מתלבשת השכלה, אבל אם מתפרדים האותיות זה מזה, אז לא ימצא בהם התלבשות ההשכלה. ועל דרך זה הוא שבירת הכלים של עולם התוהו, שנתפרדו הכלים לחלקים רבים מפורדים זה מזה, עד שנסתלק מהם האור שהיה מתלבש בתוכן קודם פירוד זה. ומצד זה ירדו במדרגה על עולמות בי"ע ונתהוו מזה עולמות הנפרדים, ברואים רבים מינים ממינים שונים.

והנה כאשר ירדו הכלים והנצוצות מאת פניו יתברך לפי גודל הירידה כך נעשה בהם הפירוד והרבוי. וכל שעדיין לא ירדו כל כך אזי לא היה הפירוד כל כך כי כל הקרוב יותר אליו יתברך יש בו יותר הבטול והאחדות וכל שנתרחקו יותר אזי נעשה בהן יותר הפירוד והרבוי ונמצא כשנפלו למטה בעשייה נעשה הפירוד והרבוי ביותר

כללות הניצוצות שנפלו בשבירה הם רפ"ח ניצוצים. מספר רפ"ח ניצוצים הוא בחינת הפירוד של הניצוצים שנפלו כפי שהיו באצילות שזהו ראשית ירידתם, אבל אחר כך כשנפל לעולם הבריאה כל ניצוץ מרפ"ח ניצוצים נתחלק לחלקים רבים, וכשנפלו מבריאה ליצירה נתחלקו יותר, וכך גם בעולם העשייה.

הטעם בשבירת הכלים

הטעם לכך שבריאת העולמות נעשתה דווקא על ידי שבירת הכלים, משום שעצמות המאציל הוא יחיד ומיוחד בתכלית היחוד, וכדי שיווצרו נבראים שהם בבחינת רבוי גדול ובבחינת פירוד שהם בחינת יש ודבר בפני עצמו שזהו ממש המנגד אל אמתות אחדותו ברוך הוא שאין עוד מלבדו, הוצרך להיות על ידי שבירת הכלים, שמחמת שנתפרדו לחלקים קטנים רבים מאד על ידי זה נעשה בחינת הרבוי של הנבראים וגם על ידי פירוד זה נעשה כל נברא מהות בפ"ע שכל מלאך מובדל מחבירו כו'.

ויותר מכך, כדי שיווצר אפשרות של מציאות לרע, אין זה יכול להיווצר על ידי צמצום על על ידי שבירה בלבד.

בנפש האדם

תהליך זה הוא תהליך רוחני כמובן, ויש לו ביטויים שונים, גם בתוך נפש האדם. מצד בחינת שבירת הכלים נמשכים כל השינויים בדם, שאף על פי שמתפלל באהבה, עם כל זה אחר התפילה יכול להמשך אחרי תאוות עולם הזה.

לקריאה נוספת

• מאמר ד"ה "והנה אנחנו מאלמים אלומים" בפרשת וישב בתורה אור