מדרש

"מדרש" מתייחס לשיטה של פירוש של פסוק מקראי. במסורת היהודית מחלקים את פרשנות המקרא לארבע שיטות עיקריות: פשט (המובן הראשוני של הכתוב), רמז (פרשנות), דרש (פרשנות מרחיבה) וסוד (מיסטיקה). המדרש, כפי ששמו מעיד עליו, עוסק בעיקר בדרש, ומעט גם ברמז.

כדי להסיק מסקנות מן הפסוקים נעשה שימוש בטכניקות פרשניות מגוונות. טכניקות אלה נקראות המידות שהתורה נדרשת בהן. ישנן 13 מידות כאלה המיוחסות לתנא רבי ישמעאל, אך ישנן גם מידות נוספות. על פיהן מתייחסים במדרש גם ליתירות של מילים או אותיות, לסדר האירועים המתוארים בפסוק, להקבלות ספרותיות ולקשיים נוספים כנקודת משען לדרשות על הפסוקים. במקרים רבים מובא במדרש דו-שיח או רב-שיח ארוך, ומילים ספורות של המקרא מפותחות לדיון מחשבתי רחב יריעה.

מדרשי הלכה

במדרשי הלכה מוצאים מקורות מהתורה שבכתב להלכות שנמסרו במסגרת התורה שבעל פה. המדרשים האלה בדרך כלל קודמים למשנה. המדרש מקשר בין פסוק לבין הלכה, ובכך מספק ראיה לנכונותה של ההלכה; הבנה של הפסוק בדרך מסוימת מספקת את התמיכה להלכה, ולעתים היא המקור הראשוני שלה. המדרש משמש גם ליצירה של הלכות חדשות, אם כהסקה ישירה מן הפסוק ואם על פי כללי פרשנות מורכבים.הקבצים העיקריים של מדרשי ההלכה הקיימים בידינו הם המכילתא על ספר שמות, הספרא על ספר ויקרא והספרי על ספר במדבר ועל ספר דברים. רבים ממדרשי ההלכה מצוטטים בתלמוד.

מדרשי ההלכה שבידינו מחולקים, באופן גס, לשתי קבוצות: דבי רבי עקיבא (בית מדרשו של רבי עקיבא) ודבי רבי ישמעאל (בית מדרשו של רבי ישמעאל), כאשר לכל בית מדרש יש מאפיינים בתחום דרכי המדרש, הטרמינולוגיה ושמות החכמים.

כדי להסיק מסקנות מן הפסוקים נעשה שימוש בטכניקות פרשניות מגוונות. בבית מדרשו של ר' ישמעאל משתמשים בטכניקות הנקראות מידות שהתורה נדרשת בהן. יש רשימות של מידות, אך הרשימות הללו אינן ממצות את כל המידות שבשימוש. בבית מדרשו של רבי עקיבא הלימוד נעשה בדרך של לימודים מקומיים, ללא כלי השוואה, כלומר ללא "מידות".

מדרש אגדה

המדרשים האגדתיים סובבים בעיקר סביב החלקים הסיפוריים של המקרא. הם מתאפיינים בחופש פרשני רחב יותר מזה של מדרשי ההלכה. במדרשי האגדה עולות גם תפיסות פילוסופיות ומיסטיות העוסקות במלאכים, שדים, גן עדן וגיהנום, וכיוצא בזה.בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

אגדות מצויות בכל ספרות חז"ל; ישנם חיבורים שמוקדשות בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים. לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה. רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב.בשימוש הרווח "אגדות חז"ל" הן כל החומר בספרות חז"ל שאינו הלכה למעשה: הדרכות מוסר, דברי הגות וחכמה, סיפורים ומשלים. אולם, בלשון חז"ל המונח "אגדה" (או "הגדה") מתייחס לסוגה מסוימת מאד: עיון בפסוקי המקרא שאין בהם הלכה למעשה‏.

דוגמאות לכך בלשון חז"ל: בתלמוד (נדה ס"ט, ב' - ע', ב') מסופר שאנשי אלכסנדריה שאלו את רבי יהושע בן חנניה מספר שאלות, ומתוכן: "שלושה דברי הגדה, שלושה דברי דרך ארץ". בפירוט ה"הגדה" מציין התלמוד שלוש שאלות על פסוקים במקרא, בעוד דברי "דרך ארץ" הם סוגה נפרדת ואינם "הגדה". עוד נאמר (תלמוד בבלי, סנהדרין, לח, ב) על דרשותיו של רבי מאיר, שכללו (בתרגום לעברית) "שליש הלכות, שליש אגדות, ושליש משלים". בתוספתא (סוטה ט, ז) נאמר על דרשתו של רבי אלעזר בן עזריה "היכן הייתה הגדה? 'הקהל את האנשים והנשים והטף' (דברים, ל"א, י"ב)". השאלה "היכן הייתה הגדה?" מובנה: על איזה פסוק דיבר. גם ההגדה של פסח נקראת כך משום שבמרכזה עומדים פסוקי המקרא המתארים את יציאת מצרים, וההגדה מרחיבה ומפרשת אותם.

לפיכך, ספרי ה"אגדה" נסדרו על-פי ספרי המקרא. "רבנן דאגדתא" או "בעלי הגדה" הם החכמים שעסקו בהרחבה בפירוש פסוקי המקרא, ומי שהתקשה בהבנתו של פסוק מסוים היה פונה אליהם‏. המומחים שבהם גיבשו כללים מיוחדים להבנת המקרא‏.אותם אמוראים שמובאים בתלמוד חברו את המדרש.ספרות האגדה היא אחד המקורות החשובים ביותר של מחשבת היהדות, ועליו מתבססים כתביהם של גדולי מחשבת ישראל, כמו הרמב"ם, המהר"ל, המהרש"א, רש"י. יש גם מנהגים הלכתיים שמקורם בספרות האגדה, כגון אמירת הקדיש בידי האבלים.

עם זאת, סמכותן של אגדות חז"ל נחשבת כפחותה ביחס לסמכות דברי ההלכה שנאמרו על ידי חז"ל. היחס העקרוני הזה מבוטא בדבריהם של רבים מן הגאונים והראשונים שרווחות בהם קביעות כגון: "אין מקשין מדברי אגדה"‏[8], "אין סומכין על דברי אגדה"‏, "אין מדקדקין עליהן"‏, "אין משיבין על דברי אגדה"‏, "אין למדים הלכה מדברי אגדה"‏‏‏ ו"אין מחוק אמונתינו להאמין בדברי ההגדה כולם"‏.

אולם לדעת רבינו תם אין לדחות דברי אגדה אם אינם חולקים על התלמוד‏ וכן דעת רוב פוסקי ההלכה האחרונים.מאז כתיבת התלמוד והמדרשים התמעטו העוסקים בפירוש האגדה. רוב פרשני התלמוד כתבו מעט מאוד על הסוגיות האגדיות, ורבים מהלומדים נטו ללמוד אותן ברפרוף, ולפעמים אף לדלג עליהן לגמרי, מתוך שימת דגש על תחום ההלכה. בעבר רבים תפסו את אגדות חז"ל כפשוטם, ולא נטו לראות את דבריהם כמשלים לרעיונות עמוקים ונסתרים. הרמב"ם מתאר שרוב העם היו תופסים תמיד את אגדות חז"ל כפשט דבריהם, וכן שהדרשנים היו רגילים לדרוש בפני ההמון את הדרשות כפשוטם מילה במילה.‏כך תיאר גם רבי יצחק אברבנאל את דרכם של "החכמים האשכנזים", שמפרשים את אגדות חז"ל כפשוטם.‏

לעומת זאת, הרמב"ם עצמו כתב שאין זו הדרך הנכונה להבין את אגדות חז"ל, שבאמת אגדות חז"ל נאמרו כמשלים לרעיונות פילוסופיים עמוקים‏. עם זאת, אחרי הרמב"ם כתבו בדרך זו ראשונים רבים נוספים, שיש אגדות שכוונתם אינה לפשט דבריהם.‏ נכתבו ביאורים רבים של אגדות חז"ל כמשלים לרעיונות שונים, בין השאר פירושיהם של הגר"א, המהר"ל. אמנם בין מפרשי האגדות בדרך זו ישנם הבדלים קיצוניים, שיש מהם שפירשו אותם כמשלים לרעיונות פילוסופיים, ויש לרעיונות קבליים, וכל אחד לפי סגנונו שלו

ספרי האגדה

ביהדות קיימים ספרי אגדה רבים הכוללים בתוכם תוכני מוסר, סיפור ושאר תכנים שאינם הלכתיים. כמו כן ישנם ספרים שהם ליקוטי אגדות מתלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי. חז"ל מייחסים חשיבות רבה לאגדה ובמשך ההיסטוריה היהודית חוברו מאות ספרים שנועדו לפרש ולבאר את אגדות חז"ל, חלקם באופן פשטני וחלקם באופן עמוק יותר. דוגמה לכך היא חיבורו של המהרש"א "חידושי אגדות" שהוא חיבור מקיף על כל מסכתות הש"ס ונותן הסברים פשוטים ולרוב גם עמקניים לאגדות שבתלמוד בבלי.

עם ספרי האגדה של חז"ל נמנים ספרי המדרש הידועים, וכן חיבורים ידועים נוספים שתוכנם "אגדי".

מדרש רבה (בפירוש רש"י לפרשת ויגש, הוא מכונה "אגדת ארץ ישראל") – מדרש על התורה ועל חמש מגילות. הראשונים ייחסו את המדרש לרבי הושעיא רבה ויש שייחסוהו לאמורא רבה בר נחמני. כיום סבורים החוקרים כי קובצי המדרש חוברו בזמנים שונים, שההפרש ביניהם עשוי להגיע למאות שנים. המדרשים מסודרים לפי פרשיות (על התורה) ולפי פרשיות וסימנים (על התורה ועל חמש המגילות). מדרש תנחומא – גם הוא מדרש אגדה ארצישראלי על התורה, שנתחבר על ידי רבי תנחומא, אמורא בדור החמישי לאמוראים שחי בארץ ישראל. מחולק גם הוא לפי פרשיות התורה. במדרש זה נפתחים הדיונים לרוב בשאלות הלכתיות, ואחר-כך עוברים לתכני אגדה. קיים מדרש בשם "ילמדנו רבינו", אשר מתבסס על מדרש תנחומא הפותח בדרך כלל במילים אלה. פרקי (או ברייתא) דרבי אליעזר – חיבור המיוחס לתנא רבי אליעזר בן הורקנוס (ומכאן שמו), העוסק בלימודיו במעשה בראשית, בסיפורים שבתורה, במעשי האבות וביציאת מצרים. סגנונו הייחודי של מדרש זה הוא בכך שאינו מתעסק ב"דרישת" הפסוקים, אלא בתיאורם והרחבת תוכנם. מדרש שוחר טוב – מדרש אגדה לתהלים. המדרש פותח בפסוק "שוחר טוב יבקש רצון" (משלי י"א, כז), ומכאן שמו. זהות מחברו אינה ידועה. ילקוט שמעוני – ליקוט של מדרשים על ספרי התנ"ך, שנתחבר בתחילת המאה הארבע עשרה בגרמניה. הדעות חלוקות באשר לזהות מחברו, ועל פי רוב סבורים כי נתחבר על ידי רבי שמעון אשכנזי ("ראש הדרשנים") מפרנקפורט. הספר מצטיין במאגר ספרים עצום של כ-50 ספרים, בדיוק לשוני ובהסמכת וציטוט המקורות. מדרש הגדול – ליקוט של מדרשים מיהדות תימן, שנתחבר על ידי רבי דוד בר עמרם מהעיר עדן שבתימן. סדר עולם – ספר כרונולוגיה על התורה, מיוחס לתנא רבי יוסי בן חלפתא. פסיקתא דרב כהנא – קובץ מדרשים על ההפטרות הנקראות בחגים ובשבתות מיוחדות במשך השנה. עין יעקב – ליקוט דברי האגדה מהתלמוד הבבלי, יחד עם הפרשנים המרכזיים - רש"י ותוספות. נתחבר בסוף המאה ה-15 על ידי רבי יעקב בן שלמה חביב מהעיר סמורה שבספרד. הרב אברהם יצחק הכהן קוק ביסס את ספרו על האגדות, עין אי"ה, על ספר זה. בנוסף על חיבורי האגדה האמורים לעיל, קיימים חיבורים המתמקדים בענייני מוסר, כגון: מסכת אבות, אבות דרבי נתן, מסכת דרך ארץ (דרך ארץ רבה ודרך ארץ זוטא), תנא דבי אליהו.

לצד החיבורים המקוריים, קיימים אוספים מודרניים רבים של קובצי אגדה שנתחברו בעת החדשה במטרה לאסוף את אגדות חז"ל לפי סדר מסוים (לפי נושאים, סדר אלפביתי וכדומה).