מעמד הברכות והקללות

מעמד הברכות והקללות הוא מעמד שהתקיים בהוראת הקב"ה למשה רבינו על ידי יהושע בין ההרים גריזים ועיבל. במעמד התחייבו בני ישראל לקיים את מצוות התורה, והוקראו ברכות וקללות על ידי יהושע וכל העם קיבל אותן על עצמו בעניית אמן.

המיקום

משה רבינו אמר לבני ישראל, שכאשר הם יגיעו לארץ, הם יתנו את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. והוסיף ופירט את המיקום:

הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה:

— פרשת ראה יא, ל

חז"ל אומרים, שהמקום הוא בשומרון, והם זיהו את 'אלוני מורה' כ'שכם', על פי הפסוק "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה", לומר ש'אלון מורה' היא על יד שכם.

והדרך לשם עוברת מ'ירדן יריחו' ששם בני ישראל עברו את הירדן, לכיוון 'מבוא השמש' - מערב, הצד שאליו השמש באה.

בנוגע לאמירת התורה "בארץ הכנעני היושב בערבה" מקשה הגמרא: 'בארץ הכנעני', והרי ארץ 'חוי' היא? 'היושב בערבה', והלא בין הרים וגבעות הם יושבים? 'מול הגלגל', והלא לא ראו את הגלגל? אלא, אומר רבי אליעזר בן יעקב: הכתוב בא להראות להם דרך (כמו שהראה להם ביציאה ממצרים), כלומר: ב'דרך' לכו, ולא בשדות וכרמים; 'היושב' - בישוב לכו, ולא במדברות; 'בערבה' - בערבה (שהיא מקום מושבם של הכנעניים) לכו, ולא בהרים וגבעות (שהם מקום מושבם של החויים).

הציווי

משה רבינו המשיך והורה לבני ישראל גם מה יהיה הסדר שיעשו בהגיעם למקום.

בהגיעם למקום, הם צריכים לקחת אבנים גדולות, ולסוד אותם בסיד ולכתוב עליהם את כל התורה הזאת באופן של "באר היטב" - מתורגם ל-70 לשון. וכן צריכים לבנות מזבח מאבנים שלימות, ולהקריב עליו קרבן שלמים, ולאכול ולשמוח שם.

מלבד זאת, צריך לקיים את מעמד הברכות והקללות. כהקדמה לכך אמר משה שיאמרו לבני ישראל: "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָיו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם". הקדמה זו נועדה לפייס את בני ישראל בטרם יפתחו עליהם בקללות.

לאחר מכן צריכה להתבצע חלוקה של העם, חציו על הר גריזים וחציו על הר עיבל:

אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִּים .. שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשׂכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן:

וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי:

הכהנים יעמדו באמצע מסביב לארון, ומסביבם הלווים. והם יַפנו את פניהם להר גריזים ויחלו לברך, ואחר כך יִפנו להר עיבל ויקללו.

הנוסח כולל 11 דברים, בתורה נאמר רק החלק של ה'ארור', אך הם אמרו את אותו הדבר ב'ברוך' (לדוגמא: ארור אשר לא יקים, וברוך אשר יקים).

אופן האמירה היה: 'ברוך' אחד, ואחר כך 'ארור' אחד, וכן על הסדר.

מקום העמידה

בתורה נאמר לגבי עמידתם שששה שבטים יעמדו על כל הר. וכאשר הם עמדו שם בפועל, אומר הכתוב "חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל".

הגמרא אומרת שהכתוב אמר דווקא "והחציו", מכיוון שאין זה ממש חצי, כי בני לוי עמדו למטה. אך מכיוון ששבט יוסף שהיה מרובה באוכלוסין היה עמהם זה השתווה.

אמנם בהמשך הגמרא מביאה ברייתא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אי אפשר לומר שלוי למטה, שכבר נאמר למעלה, ואי אפשר לומר למעלה, שכבר נאמר למטה. אלא כיצד? זקני כהונה ולויה למטה, והשאר למעלה.

רבי יאשיה אומר: כל הראוי לשרת - למטה, והשאר למעלה.

רבי אומר: אלו ואלו (כל בני ישראל) למטה הן עומדים (ומה שכתוב שיעמדו על ההרים, הכוונה היא ב'סמוך'). הפכו פניהם כלפי הר גריזים - ופתחו בברכה; כלפי הר עיבל - ופתחו בקללה.

הנוסח

פרשני המקרא מסבירים, ש-11 דברים אלו, הם דברים שנעשים בסתר, והינם רק בין האדם למקום. ולכן דווקא עליהם באה האזהרה. כן, כל אחד מה'ארורים' הוא כנגד אחד השבטים, לא לגבי דבר שבפועל נעשה רע בהם, אלא שיכל לקרות או שקרה לאחרים שקדמו ולא לנשארים.

הגמרא במסכת סוטה מסבירה, שכל האזהרות הן על מי שבא על הערווה ומוליד ממזר, שזה גורם לשאר הדברים לבוא כתוצאה מזה.

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר. וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן:

האזהרה היא בפשטות בנוגע לעשיית עבודה זרה לעצמו. אך בזהר מובאת אזהרה זו לגבי הלומד עניינים של מעשה מרכבה, והוא 'מגשם' את הדברים (מציירם באופן גשמי, כאילו לקב"ה יש צורת הגוף וכיו"ב).

ארור זה הוא כנגד שבט דן, שקשור עם עבודה זרה, כמו שכתוב בנוגע לאברהם אבינו שרדף אחרי המלכים "עד דן", כי "שם תשש כחו, שראה שעתידין בניו להעמיד שם עגל".

אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אזהרה זו היא שלא יזלזל באביו ואימו. עניין זה הוא הדין של "בן סורר ומורה" ש"איננו שומע בקולנו".

ארור זה הוא כנגד שבט אשר, כיוון שבן סורר ומורה יכול לבוא רק מתוך שבט שיש לו הרחבה גדולה בגשמיות, כי אילו היה דחוק לא היה יכול להיות "זולל וסובא"; ושבט כזה היה אשר ש"שמנה לחמו".

אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

האזהרה היא על השגת - הזזת - הגבול שנמצא בין שדהו לשדה חברו, כך שהשטח שלו יגדל. חז"ל השתמשו באזהרה זו גם כלפי אדם שפותח עסק שגורם למשיכת קונים מהעסק של חבירו, וגורם לו להפסדים.

ארור זה הוא כנגד שבט יששכר, כיוון שהוא "רובץ בין המשפתים" - שהוא נמצא בגבולים, לכן אצלו צריך לברר שלא ישיג את הגבול.

אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אזהרה זו היא על הכשלת "הסומא בדבר, ומשיאו עצה רעה", דהיינו, לא לתת למישהו עצה שאינה ראויה בשבילו.

ארור זה הוא כנגד שבט בנימין, כיוון שאנו מוצאים שאחר הסתלקות אהרון הייתה עצה רעה לשוב למצריים, וכתוצאה מכך נהרגו 7 משפחות שחזרו. וחמש מתוכן היו משבט בנימין, לומר לך שעיקר העניין של העצה הרעה הוא בשבט זה. ולכן גם מודגש בפסוק "בדרך".

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

ארור זה הוא כנגד שבט יהודה, כיוון שמשבט יהודה היו בפועל שופטים במשך כל הדורות. (ואפילו שנאמר בלוי "יורו משפטיך ליעקב", אך זה לגבי לימוד משפטי התורה ולא לדון).

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

ארור זה הוא כנגד שבט ראובן, כיוון שאנו מוצאים אזכור בתורה על כך שראובן "שכב את בלהה פלגש אביו".

אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אף שבפשטות האזהרה היא על שוכב עם בהמה (והסיבה שאומרים אותה היא, כי היא לא תמחה בידו), חכמים למדו מזה גם בנוגע לנישואין עם אישה במקום שבו אין מקווה, ובכדי לטבול צריך ללכת למקום רחוק, והן לא הולכות לשם לבד, וזה יכול לגרום לזנות. וכן למדו מזה שאסור לישא בת עם הארץ.

ארור זה הוא כנגד שבט גד, מכיוון שאיסור זה עלול לעבור מי שיש לו ריבוי בהמות, ודבר זה נאמר על השבטים ראובן וגד

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

ארור זה הוא כנגד שבט נפתלי, כיוון ששמו נקרא על שם ש"נפתולי אלקים נפתלתי עם אחותי", דהיינו, שאצלו היה קירוב לאחות.

אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

ארור זה הוא כנגד שבט יוסף, וכמו שרואים שהוא עמד בנסיון עם אשת פוטיפר, שהיה חמיו. ועמידתו בנסיון נותן כח לבני ישראל לעמוד בניסיון זהה.

אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

בפשטות אזהרה זו היא בנוגע לרציחה, אבל חז"ל למדו מכאן אזהרה לאמירת לשון הרע. הרבי

ארור זה הוא כנגד שבט לוי, כיוון שעליו ועל שמעון אמר יעקב אבינו "כלי חמס מכרותיהם" - שהם החליפו את "קול יעקב" ב"ידי עשיו"; אך רש"י שולל את שמעון, ועל כן זה לוי.

אָרוּר לֹקֵחַ שֹׁחַד לְהַכּוֹת נֶפֶשׁ דָּם נָקִי. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

ארור זה הוא כנגד שבט זבולון, כיוון שנתינת שוחד בכדי "להכות נפש" הוא דבר השייך בסוחר, וזבולון הוא זה שהיה סוחר.

אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם. וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אזהרה זו היא כוללת "את כל התורה כולה. וקבלוה עליהם באלה ובשבועה". מכיוון שהיא אזהרה כללית היא אינה כנגד שבט מסויים.

שבט שמעון

רש"י כותב ששבט שמעון לא היה בכלל ה'ארור', מכיוון שמשה רבינו לא רצה לברכו לפני הסתלקותו, לכן הוא גם לא קיללו.

כתיבת התורה

חלק מהציווי היה לכתוב על האבנים "אֶת־כָּל־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" באופן של "בַּאֵר הֵיטֵב", דהיינו "בשבעים לשון".

וכתב רבינו סעדיה גאון: שלא נראה שכתב ממש את כל התורה, אלא שכתבו עליהם את מנין המצות כמו שהן כתובות בספר הלכות גדולות, דהיינו, כעין אזהרות.

והרמב"ן הביא, שמצינו ב'ספר תאגי', שכל התורה הייתה כתובה בהן מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל' "
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין בתאגיה וזיוניה", ומשם נעתקו התגין בכל התורה. ואומר, שאף שזה לא הגיוני, יתכן שהאבנים היו גדולות מאוד, או שהיה ממעשה הנסים.

אולם המצודות כותב על פשטות הפסוק - שהוא כתב רק את ספר דברים הכולל את כל התורה כולה.

בתורה נאמר שצריך לסוד את האבנים בסיד, ולכתוב את התורה, ונחלקו התנאים, מתי הם סדו:

רבי יהודה אומר: הם כתבו את התורה על גבי אבנים ואחר כך סדו אותן בסיד.

אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה?

אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין שלהן וקילפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להן ללמד ולא למדו;

ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה: למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל וגו', הא למדת, שאם היו חוזרין בתשובה היו מקבלין אותן.

הקיום

ערך מורחב – הכניסה הראשונה לארץ

לאחר שבני ישראל נכנסו לארץ ועברו את הירדן, והוציאו משם על פי הוראת ה' ליהושע 12 אבנים גדולות, אשר חכמים שראו אותן אמרו שגודלה של כל אחת היה 40 סאה, הם התקדמו במסעם ועברו מרחק של יותר מ-60 מיל עד שהגיעו למקום.

בהגיעם להר עיבל, יהושע בנה מזבח לה', כמו שציווה אותו משה בשם ה', וכתב בתורה – אבנים שלימות שלא הונף עליהן ברזל. והקריבו עליו עולות לה', וזבחו שלמים. והוא כתב "שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת משֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

לאחר מכן המשיך יהושע בביצוע המצווה:

וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח,

חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה:

וְאַחֲרֵי כֵן קָרָא אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה כְּכָל הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה:

לֹא הָיָה דָבָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה אֲשֶׁר לֹא קָרָא יְהוֹשֻׁעַ נֶגֶד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַגֵּר הַהֹלֵךְ בְּקִרְבָּם:

לאחר מכן בני ישראל לקחו את האבנים, ועשו את הדרך בחזרה עד שהגיעו לגלגל הסמוך ליריחו, שם הם הניחו את האבנים ולנו באותו הלילה.

לקריאה נוספת

• מסכת סוטה לב, א - לז, ב.
• שיחת ש"פ תבוא תשל"ג ס"ה (שיחות קודש ח"ב עמ' 371 ואילך).

שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית ==הערות שוליים==

מאורעות ספר יהושע
מרגלי יהושע • הכניסה הראשונה לארץ • מעמד הברכות והקללות • פסח גלגל • כיבוש יריחו • כיבוש העי • הברית עם הגבעונים • מלחמת מלכי הדרום • שמש בגבעון דום • מלחמת מלכי הצפון • חלוקת הארץ בימי יהושע • פטירת יהושע