חיים סולובייצ'יק

חיים סולובייצ'יק
[[קובץ:|250px]] ראש ישיבת וולוז'ין ומחבר ספרים
ר' חיים מבריסק
לידה	שושן פורים תרי"ג
פטירה	כ"א במנחם אבתרע"ח
מקום פעילות	בריסק
השתייכות	ליטא
תלמידיו	רבי ברוך בער ליבוביץ' רבי שמעון יהודה שקופ, רבי אלחנן בונם ווסרמן, העילוי ממייצ'עט, רבי יחזקאל אברמסקי, רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, רבי איסר זלמן מלצר.
חיבוריו	חידושי רבי חיים הלוי, חידושי הגר"ח

הרב חיים הלוי סולוביצי'ק (מכונה ר' חיים מבריסק או ר' חיים בריסקער), מגדולי הדמויות הרבניות בדור הקודם, ממשפחת רבני משפחת בריסק, ואבי השיטה הלימודית הידועה - שיטת בריסק.

תולדות חיים

רבי חיים נולד בשנת תרי"ג לאביו רבי יוסף דוב הלוי (רבי יושע בער) סולובייציק ה"בית הלוי", שהיה מגדולי הדור. בצעירותו למד עם הגאון ר' יוסף רוזין (שבא ללמוד אצל אביו ה"בית הלוי"). הוא למד בישיבת וולוז'ין, ובהגיעו לפרקו לקח אותו הנצי"ב מוולוז'ין ששימש כראש הישיבה, כחתן לנכדתו (בת לחתנו ר' רפאל שפירא שכיהן לצידו כמשנה ראש ישיבת וולוזי'ן ואחר כך היה לראש הישיבה ואב"ד וולוז'ין). לאחר נישואיו הלך לסלוצק בעקבות אביו שנאלץ לפרוש מהישיבה. אך הוא חזר אליה בשנת תרל"ג. בגיל 27 התמנה לר"מ בישיבה, וכמשנה לראש הישיבה. נקבר ליד סב אשתו הנצי"ב בבית הקברות היהודי בעיר וורשה.

בשנת תרנ"ב עם סגירת הישיבה נעשה לרב העיר בריסק, אם כי לא התעסק בפסיקת הלכה יומיומית.

פועלו וקירבתו לחסידות

רבי חיים היה ידוע במיוחד בחכמתו ובצדקתו. הוא אהד ביותר את החסידים בדורו ובהתאם לכך הוא גם רצה להשתדך עם יהודים שנמנו על תנועת החסידות. כל בניו ובנותיו שידך לחסידים ואנשי מעשה, למעט משידוך אחד.

רבי חיים היה ממנהיגי היהדות האורתודוקסית באותה תקופה, אותה הנהיג יחד עם שאר גדולי ישראל: אדמו"ר הרש"ב, החפץ חיים רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, רבי דוד פרידמן מקרלין, האדמו"ר מגור - רבי יהודה אריה לייב אלתר (השפת אמת) (לאחר פטירתו של השפת אמת זירז הגר"ח להוציא לאור את כתביו על מסכתות סדר מועד וקדשים) ועוד.

ידידותו עם אדמו"ר הרש"ב

היה ידיד קרוב של אדמו"ר הרש"ב. הידידות הגיעה עד לכדי כך שכאשר הקים הרש"ב את ישיבת תומכי תמימים ורצונו היה שהתמימים יהיו שקועים ראשם ורובם בהויות התורה בעיון ובהעמקה כנהוג בחב"ד, הוא רצה למנות את הגאון רבי חיים מבריסק לראש הישיבה, והציע לו את ההצעה, אך ההצעה לא יצאה לפועל מסיבות שונות.

השתתפו יחד בפעולות ואסיפות שונות לחיזוק היהדות. באסיפות השתתפו גם אדמו"ר הריי"צ, רבי חיים מבריסק, רבי דוד מקרלין ועוד גדולי ישראל.

האסיפה בשנת תע"ר

בשבט תע"ר התקיימה וועדה של הרבני לסדור משרת ה"רב מטעם", בה השתתפו כל גדולי הדור. באותה אסיפה היו חלוקי דיעות האם על הרב מטעם לדעת את השפה הרוסית ודברים מינימיליים. רבי מאיר שמחה מדווינסק בתמיכתו של הגאון רבי דוד פרידמן מקרלין ורבי שמריה נח שניאורסון מבויברויסק צידדו בחיוב, ואילו רבי חיים מבריסק, בתמיכתו של אדמו"ר הרש"ב והחפץ חיים צידדו בתוקף שלא ילמדו בשום פנים ואופן לימודים אחרים. הגר"ח נאם באסיפה, ובמהלך האסיפה, קרא הגר"ח לחפץ חיים שיבוא וינאם, על אף זקנותו וחולשתו.

בהפסקות שהתקיימו באותה אסיפה, הוא היה נוהג לספר סיפורי צדיקים כדרכו. הוא סיפר כי אמירת הכתר של רבי לוי יצחק מברדיטשוב בימים הנוראים היה בכוחה לפקוד עקרות ששמעו אותה, ורבי חיים אף הוכיח זאת על פי הלכה בנגלה, וזקני החסידים מאוד התפעלו מכך

בימים שבהם התנהלו אותם אסיפות, שהו הגאונים גדולי הדור במלון מיוחד לשם כרך, שהה רבי חיים ברוב הזמן עם ידידו אדמו"ר הרש"ב. לשאלת ידידיו מה ראה לעשות כך, הוא השיב: אמנם התורה ניתנה על הר סיני, אך בית המקדש נבנה דווקא על הר המוריה בו נעקד יצחק אבינו, שכן קדושה באה דווקא על ידי מסירות נפש.

אדמו"ר הריי"צ סיפר, כי הוא היה משמש את הגדולים שהשתתפו באסיפה. באחת מהפעמים נכנס לחדרו של רבי חיים כדי לגיש לפניו צלוחית מים חמים. במקום שהה רבי יעקב ליפשיץ שדיבר אודות חסידים ומתנגדים. באמצע דיבוריו של הרב ליפשיץ נפלט מפיו של אדמו"ר הריי"צ: מתנגד הוא בעצם, דבר מזוהם.. רבי חיים שמע ושתק.

באחת מהאסיפות הכפויות שקיימה הממשלה, השתתפו גדולי הדור החרדים ולהבדיל המשכילים. הגר"ח נאם נאום חוצב להבות אש, ומכיון שלמשכילים לא היה מה לענות, הם גיחכו וצחקו באמצע דבריו של הגר"ח. בראות זאת אדמו"ר הרש"ב, הוא עזב את האסיפה, כשהוא משאיר פתק ביד נאמן ביתו ר' מנדל חן. לאחר האסיפה דרש ר' מנדל שהאסיפה תברר את דבר הסתלקותו של הרש"ב מהאסיפה, ותוך כדי דיבור פתח את הפתק שמסר בידו אדמו"ר הרש"ב בה היה כתוב: "לא אוכל להשתתף באסיפה בה לועגים לגדולי ישראל". לאות הזדהות עם דברי אדמו"ר הרש"ב, עזבו כל גדולי הדור את האסיפה. באותה הזדמנות אמר הגר"ח: אני מקנא ברש"ב, שבין מקורביו נמצא אדם נפלא כר' מנדל חן.

המסע לאסיפה ובחזור

אחר אותה אסיפה, באייר תע"ר באו הגר"ח ואדמו"ר הרש"ב לפטרבורג, והתעכבו בה עד סוף חודש סיוון, בכדי לסדר ענינים נחוצים עבור הכלל. בחג השבועות התארח הגר"ח אצל אדמו"ר הרש"ב, שהתגורר בעיר באותה תקופה. אדמו"ר הרש"ב אמר מאמר על המדרש רבה "ברכי נפשי את ה', מה הקב"ה ממלא את כל העולם אף נשמה ממלאת את כל הגוף", והסביר אותה על פי שיטת הרס"ג, שכמו שהאדם מכיר חיותו על ידי שרואה בעין חיות נפשו, כך נכרת חיות ה' הממלאת ומחיית את כל העולם בעין. הגר"ח אמר מאמר על הפסוק תורת ה' תמימה, וע"פ המובא במדרש רבה: "רבי ירמיה וחרינא, רבי ירמיה אמר למה היא תמימה משום שהיא משיבת נפש, וחרינא אמר למה היא משיבת נפש לפי שהיא תמימה".

מסופר, כי כאשר נסעו הגר"ח ואדמו"ר הרש"ב יחד בדרכם לאסיפה, ועברו דרכם בעיירות שונות, באו החסידים לקבל את פניו של אדמו"ר הרש"ב, ואילו את הגר"ח לא באו לקבל. אמר הגר"ח: עכשיו אני מבין את החילוק בין חסידים למתנגדים. החסידים מכבדים את רבם בחייו, אך כאשר רבם נפטר הם קוברים אותו מיד ללא שהיות והספדים. לעומת זאת, המתנגדים מכבדים את רבם דווקא לאחר פטירתו, ואז הם מכבירים בהספדים ארוכים, אך בעודו חי אינם מעוניינים לכבדו.

באחד ממסעותיהם, נעצרו הגר"ח והרש"ב בעיירה נידחת, והתפללו בבית כנסת של קנטוניסטים. הם ראו את אחד מהקנטוניסטים ניגש לעמוד התפילה ואומר: רבונו של עולם, מה יש לנו להתפלל אליך. נתפלל על אריכות ימים? מה טעם יש לנו מחיים כאלו. בָּנֵי? אנו כבר זקנים מדי, ודבר זה לא יתכן על פי דרך הטבע. מזוני? יש לנו ממון ומזון די הצורך. אלא על מה נתפלל רבונו של עולם? ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה!".

סמיכת רבנים להוראה

רבי חיים, כגדול הדור, היה סומך רבנים אחרים להוראה. כאשר הרה"ק רבי לוי יצחק שניאורסאהן, אבי הרבי, רצה לקבל סמיכה, בא רבי לוי יצחק לרבי חיים מבריסק, שאכן הסמיך אותו. דרכו היה שבנוסף לשאלות אותם שאל את הנבחן, היה גם נותן לנבחן להשיב על שאלות שבאו לפניו בשעת מעשה.

כאשר בא אליו רבי יצחק לוי, היה אז חג הסוכות, והתעוררה באותה זמן שאלה בנוגע למקום מסוים ששכחו לערב בו ערובי חצרות, וממילא לא יכלו תושבי המקום לבשל ביום טוב לכבוד שבת קודש, ולקיים את מצוות עונג שבת. השאלה באה לפני רבי חיים, שהציג את השאלה בפניו של רבי לוי יצחק, ורבי לוי יצחק פסק כי הסוכה עצמה מערבת, ובדיעבד אפשר לבשל גם במקרה כזה, את מאכלי השבת ביום החג.

הרבי הסביר את הפסק בכך ש"עירוב חצירות" ענינו שהחצר כולה נעשית רשות אחת, והיינו על ידי זה שלוקחים פת או איזה ענין של מזון שבו משתתפים כל דיירי החצר, ומניחים בדירתו של אחד מהם, וכיון ש"דירתו של אדם אינה נמשכת אלא אחר מקום פתו", נעשה מקום זה רשות משותפת של כל דיירי החצר. ובכן במה דברים אמורים שיש צורך בכך - בשבתות של כל השנה, שכל אחד אוכל בדירתו, ולא בדירת חבירו, ולכן, כדי שיוכלו לטלטל בחצר, צריך להוסיף ענין בפני עצמו, שתהי' גם פת ואכילה משותפת לכל דיירי החצר; אבל בחג הסוכות, שממילא אוכלים כולם בסוכה שבחצר, ודעתו של אדם היא במקום שאוכל סעודתו - אין צורך בעירוב בפני עצמו, כיון שסעודת כל דיירי החצר היא באותו מקום ובאותו ענין.

שיטתו

שיטתו הלימודית

רבי חיים חידש שיטת לימודית הידועה בשם "שיטת בריסק". שיטה זו נפוצה ביותר בעולם הישיבות.

שיטה זו הוגדרה בזמנה על ידי הרב שלמה יוסף זוין, כשהוא מטיב להגדיר את יחודיותו של הרב חיים, וקורא לזה "ראשוניות":

ויש ו"ראשוניות" גם משום שלימות. הקרעים והחצאים, הפיזור והפירוד, באים בריחוק מקום בריחוק זמן מן המקור והשרש. בנקודה השרשית אין "קיצוץ בנטיעות". ושלימות ראשונית זו יש במשנתו של רבי חיים. לא שלימות בשטח ובהיקף, אלא זו החודרת לתוך תוכו של דבר ותופסת את מהותו ועצמותו. כל מהותו וכל עצמותו. כל עוד שלא השגנו את הדבר בעמקי גנזיו, איננו ברשותנו בכל שלימותו. אפשר, למשל, שיודע אדם את "כל התורה" ואף על דבר אחד מן התורה לא נוכל להגיד ש"תלמודו בידו". אפשר, שיבין אדם סוגיא שלימה על כל נושאי כליה, ראשונים ואחרונים, ואת תמצית הנקודה לא ירגיש. אפשר, שיפלפל אדם בסוגיא ידועה גם בחריפות וגם בבקיאות, ולאו דוקא בפלפול של הבל, אלא בדברים של טעם, ובכל זאת הוא סובב הולך מסביב לנקודה ואליה לא הגיע. לקוי'ה אז השלימות בשני מובנים: בחסר וביתר. חסר ה"מעמקים", פנימיותו של דבר, ויתרים כל אותם הסברות והחידושים, שנדבקו לנושא הנידון מן החוץ, ובעצם אינם עניין לכאן. השלימות מחברת ומבדלת כאחת. מחברת את כל חלקי הדבר, ומבדלת את הזמורות הזר, שנתערבו לתוכו.

אודות ההתנגדות לחסידות

רבי חיים היה נכד של הגאון רבי חיים מוולוז'ין, שהיה היחיד מתלמידי הגר"א שלא אבה להשתתף באסיפות שרקמו המתנגדים כנגד מחנה ידידי ה' של הבעל שם טוב ותלמידיו, ואף לא נטל צעד בכל הצעדים שרקמו נגדם. כאשר שאלו את רבי חיים מבריסק לימים אודות התחברותו עם החסידים למרות המלחמה נגדם על ידי הגר"א ותלמידיו, אמר: בשעת המחלוקת עם החסידים היו שתי מחנות בקרב המתגדים; אלו שחיפשו את האמת ומצאו אותה לבסוף, ולעומתם אלו שחיפשו לחרחר ריב. מנכדיהם של האחרונים, צריכים לשמור מרחק כמפני אש.

רבי חיים התנצל לפני רבה של מינסק, על ריבוי התלאות שהיו לאנשי עירו מצד המתנגדים, והסביר את המנעותו של הגר"א מלקבל את אדמו"ר הזקן ורבי מנחם מנדל מויטבסק, בכך שהיה אנוס בגזירת כיבוד אם.

רבי חיים מבריסק נפטר בשנת תרע"ח, ונקבר ליד סב אשתו, הנצי"ב מוולוז'ין.

ספריו

רבי חיים חיבר בעצמו את ספרו "חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם". הספר נודע בחשיבותו המיוחדת, ואף הרבי מזכירו בליקוטי שיחות מספר פעמים ודן בו, בייחוד בחידושו בהלכות תפילה.

ספרים נוספים יצאו לאחר פטירתו מתוך כתבי ידיו וכתבי תלמידיו, והם:

• חידושי הגר"ח על הש"ס.
• חידושי הגר"ח על ב"ק (מ' אורייתא).
• חידושי הגר"ח על ב"מ (מ' אורייתא).

תלמידיו

• הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ' - בעל ה"ברכת שמואל"
• הגאון רבי שמעון יהודה שקופ - בעל ה'שערי יושר'
• הגאון רבי אלחנן בונם ווסרמן בעל ה'קובץ שיעורים'
• העילוי ממייצ'עט.
• הגאון רבי יחזקאל אברמסקי
• בנו הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק - ר' ועלול'ה.
• הגאון רבי איסר זלמן מלצר מסלוצק.

קישורים חיצונים

• הרב שלמה יוסף זוין ר' חיים סולובייצ'יק, בספר אישים ושיטות"