קשת

קשת בענן

הקשת, היא תופעת טבע אופטית, הנוצרת כתוצאה משבירה, נפיצה והחזרה של קרני אור המגיעות ממקום אחד. בדרך כלל הכוונה היא לקשת הנובעת משבירת אור השמש. לאחר המבול הקב"ה נשבע לנח שהוא לא יביא מבול שוב לכל העולם, והאות שהוא נתן לכך היא - הקשת בענן.

היווצרותה

הקשת נוצרת כאשר קרן אור פוגעת במקום בו נמצאות טיפות מים רבות בעלות צורה דומה, הן גורמות להיווצרות מראה זה - בכיוון הנגדי ממקור האור. מקור קרני האור יכול להיות השמש, הירח או כל מקור אור מלאכותי בעל ספקטרום רציף. מכיוון שהעין האנושית מתקשה בהבחנה בין צבעים באור חלש, נתפסת קשת הירח כקשת לבנה.

טיפות המים עשויות להיות טיפות גשם או טיפות מים אחרות שמתפזרות באוויר ומקורן למשל במפלי מים או במזרקות. הקשת הנפוצה ביותר נראית בימים בעלי ראות טובה, כאשר יורד גשם עדין, והשמש גלויה. הקשת נראית בכיוון המנוגד לכיוון בו נמצאת השמש, ולכן קל יותר לראות קשת מרהיבה בבוקר או בערב, כאשר השמש נמוכה. ניתן ליצור אפקט קשת באופן יזום באמצעות ריסוס טיפות מים באוויר ביום שמש.

רבינו בחיי מבאר, שהקשת מורכבת משלושה צבעים: אדום, ירוק ואדום הנוטה לשחור (סגול). והסיבה שזה נוטה לאדום הוא - מכיוון שהמים יש בהם מיסוד העפר, וכמו שכאשר אש שורפת עץ אף שהיא עצמה לבנה - היא נראית אדומה, כך גם אור השמש שעובר דרך הטיפות נראה נוטה כאדום.

אות הברית

וַיֹּאמֶר אֱלֹקים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹקים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים אֶל-נֹחַ זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.

— פרשת נח ט, יב-יז

לאחר המבול הקב"ה נשבע לנח ששוב הוא לא יביא מבול לעולם, והאות לכך תהיה הקשת. מפשטות לשון הכתוב מובן שהקשת הינה דבר חדש, שנתחדש לאחר המבול.

אבל הרמב"ן מבאר שאי אפשר לומר שהקשת היא דבר מחודש - וכמו שכתבו גם הפילוסופים היוונים, כיוון "שמלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה", ולמשל "בכלי מים לפני השמש יראה כמראה הקשת". אלא הוא מבאר שהפסוק אומר רק ש"את קשתי נתתי", ולא "אני נותן" - להורות שאין זה דבר שנתחדש כעת, אלא דבר שתמיד היה, אלא שכעת הוא יסמל שלום. והסיבה שהקשת מסמלת שלום היא: שכפי שדרכם של לוחמים, שכאשר הם קוראים לאויב לשלום - הם הופכים את הקשת, להורות שהם לא ישליכו עליהם עוד חיצים. וכן הקשת שבענן, מכוונת כלפי מעלה, ולא כלפי בני האדם.

אמנם, האברבנאל דוחה את דבריו, כיוון שאות "אי אפשר שתהיה כי אם בהתחדש שום דבר שיהיה משם והלאה לאות". ומביא את ביאורו של הר"ן: שבעצם הקשת היא אכן תופעת טבע שהיתה מאז בריאת העולם, אולם היא הייתה נראת רק באוויר הלח, אך היא לא הייתה יכולה להיראות בעננים, מכיוון שהעננים היו "חזקים מן הערפיליות" - שקרני השמש לא היו יכולים להפריד בין חלקי העננים מכיוון שהיווצרות העננים היא מ"אד העולה מן הארץ", לכן היו האדים העולים מן הארץ שמנים וגסים מאד מפאת חוזק הארץ. אמנם לאחר המבול הקב"ה ריחם על בני האדם, ושינה את טבעם של העננים - שיהיו יותר "דקים", ועל ידי כך תוכל להיראות גם בהם הקשת. והיינו, שהחידוש שנעשה על ידי המבול הוא - שהקשת ש"נתתי" (- שכבר נבראה) תהיה בעננים גם כן.

אך הוא דוחה חלק מפירוש זה, כיוון שאי אפשר להבחין אם הקשת היא באוויר הלח או בענן, וממילא אין אפשרות לדעת האם זוהי הקשת שהיא סימן, או לא; ולכן מוכרחים לומר שהקשת לא הייתה יכולה להיראות גם באוויר. אלא, שאף שהקשת היא נברא שהיה מששת ימי בראשית, היא מאלו שנבראו "בערב שבת בין השמשות". וקבוצת נבראים זו לא נבראה אז בפועל, אלא כל אחד ממנה נברא בפועל בשעתו (כמו שהאיל של אברהם נברא בפועל בשעת העקידה), וכך גם הקשת לא הייתה בפועל בעולם. אך לאחר המבול הקב"ה "דקדק" את האדים העולים מן הארץ, שתוכל להיראות בהם השמש. וכוונת הפסוק "את קשתי נתתי" היא: שהשמש שמכונה "קשת", המוציאה קרני אור המכונים "חיצים", כמו שאומר הפסוק - "לאור חציך יהלכו". והיא תתחיל להיראות מעבר לעננים.

ראיית הקשת

הגמרא אומרת ש"אמר רבי אלכסנדרי: אמר רבי יהושע בן לוי: הרואה את הקשת בענן, צריך שיפול על פניו; שנאמר "כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפול על פני"", שמכיוון שהקשת היא כמראה כבוד השכינה, על האדם להשתחוות לה' בראותו את הקשת. אך בארץ ישראל קיללו את מי שיעשה כך, מכיוון שזה נראה כמשתחווה לקשת. ומסיקה הגמרא שצריך לברך על כך, ומביאה ב' אופנים: א. "ברוך זוכר הברית". ב. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: "נאמן בבריתו וקיים במאמרו". ורב פפא הכריע לומר את שניהם, וכן הוא גם להלכה - שאומרים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹכֵר הַבְּרִית נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ:

המשנה אומרת ש"כל שלא חס על כבוד קונו - ראוי לו שלא בא לעולם". ומבארת הגמרא שהכוונה היא למסתכל בקשת, מכיוון שכתוב "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם, כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'". ומוסיפה הגמרא שמי שמסתכל בקשת "עיניו כהות", כיוון שהוא מסתכל בכבוד ה'. וכן נפסק גם להלכה - שאין להסתכל הרבה על הקשת.

הרמב"ן מבאר את טעם הדבר על פי דברי המדרש שה"קשת" נקראת כך כיוון שהיא "דבר שהוא מוקש לי" - לקב"ה, ומבהיר המדרש מיד שאין הכוונה ממש, אלא שזהו כמו הדמיון בין ה"קש" שעל הפרי לפרי עצמו. וממשיך המדרש ונותן משל מאדם שכעס על בנו, ורצה לשפוך עליו "סולת רותח", ונתן אותה בסוף על עבדו. ועל כן מובן - שהקשת היא מידת הדין של למעלה שהיא קשה, ועל כן אין להסתכל בה.

אמנם, המאירי מבאר שמדובר באדם החוקר בענייני הקשת המוזכרת בפסוק.

דורות שלא נראתה בהם הקשת

המדרש אומר, שהסיבה שהפסוק אומר שהקשת תהיה ל"דרת" עולם בכתיב חסר היא: מכיוון שיהיו שני דורות שבהם לא יצטרכו לקשת; "אמר רבי יודן: פרט לדורו של חזקיהו ולדורו של אנשי כנסת הגדולה. רבי חזקיה: מוציא דורן של אנשי כנסת הגדולה ומביא דורו של רבי שמעון בן יוחאי". הגמרא אומרת שגם בדורו של רבי יהושע בן לוי היא לא נראתה. וטעם הדבר: מכיוון שזכותם הגינה על אנשי דורם.

ה"כלי יקר" מקשה על פי זה, על הביאור של האברבנאל בנוגע להיווצרות הקשת, שאם היא יכלה להיווצר רק לאחר המבול מפני שהאוויר הזדכך, משמע שבדורותיהם האוויר התעבה, ולאחר מותם שב והזדכך? אלא הוא מבאר: שבדורות שבהם לא היו צדיקים, האנשים חיפשו לראות את הקשת שתראה להם שלא יהיה מבול; אבל בדורותיהם - האנשים לא היו בודקים אם יש קשת, כיוון שהיו בטוחים על צדקתם.

אמנם, האברבנאל עצמו מבאר, שבכדי שתיווצר הקשת צריך שהעננים יסתדרו באופן מסוים שהשמש שתאיר עליהם תיצור את הקשת. אבל בדורותיהם, השמש לא האירה בכזה אופן.

וכותב הרמ"א שני ביאורים בזה. הראשון: הקשת עניינה הוא טבע העולם, וה' מראה בזה - שהוא מותיר את טבע העולם להתנהל. ובימיהם היא לא נראתה, כי הם היו מונהגים תמיד על פי ההשגחה הפרטית ולא על פי הטבע שהקשת היא אות עליו.

ביאור נוסף: רז"ל דרשו על הפסוקים: "ונתתי מטר ארצכם בעתו", ו"יורה ומלקוש בעתו", ש"זה ליל רביעית וליל שבתות". ומכיוון שבזמנם היה זכות, הגשמים ירדו רק בלילה ולא ביום, מה שאין כן בדורות אחרים, שהגשמים ירדו גם ביום - ואז נוצרה הקשת.

מסימני הגאולה

כתוב בזהר ובתיקוני זהר, "לא תצפי לרגלי דמשיחא, עד דיתחזי האי קשת .. בגווני נהירין .. וכדין צפי ליה למשיח", וטעם הדבר הוא: שהאור לא יכול להתגלות בעולם כל זמן שהקליפות מסתירות עליו, וכאשר תסתיים הגלות, הקשת תיראה "בגוונין נהירין", ואז מיד יתקיים "וראיתיה לזכור ברית עולם", ומיד יתגלה שעל זה אמר הקב"ה למשה רבינו "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך", שיתקיים אז "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

בפנימיות התורה

בתורת החסידות מבואר, שהקשת נוצרת מהרכבת שלושת צבעי היסוד המרמזים לשלושת הספירות חג"ת.

הרבי מבאר שהקשת היא האות והסימן בו מתבטא מטרתו ופעולתו של המבול בהשלמת תכלית הבריאה לעשות דירה בתחתונים.

המבול לא היה רק פעולה שנעשתה לפי צורך הזמן - להעניש את הרשעים, אלא הוא הוביל וקידם את העולם לעבר תכליתו. זוהי הסיבה שאחרי המבול השתנה העולם בכמה וכמה פרטים, לא רק ביחס למצב העולם כפי שלפני המבול, אלא אף ביחס לעולם בשעת בריאתו.

תוכן פעולת המבול היה: אף שבתחילת הבריאה היה העולם בתכלית השלמות והאיר בו אור אלוקי נפלא ונעלה (ורק כעבור זמן על ידי החטאים הסתלקה השכינה), בכל זאת, גילוי זה לא חדר בעולם מצד התכונות וטבע העולם, אלא שאופן בריאתו על ידי הקב"ה היה באופן ש"עולם על מילואו נברא". כלומר, העולם עצמו לא הוכשר לגילוי, ורק מצד רצון הבורא האיר בו האור האלוקי. אולם המבול פעל זיכוך בעצם הבריאה, שיהיה ביכולת העולם להגיע מעצמו לזיכוך, שיהא ביכולתו להזדכך ולהתעלות בעצמו.

זוהי הסיבה לכך שדווקא אז נתהוותה (הטבע של) מציאות הקשת ("את קשתי נתתי בענן"): אף שהקשת נוצרת מקרני השמש ומן העננים ביחד, אבל היווצרותה תלויה בעיקר בעננים - ולא בקרני השמש ("שמש הוי'"), שכשלעצמן הן פשוטות בצבען, שהרי צבעי הקשת נוצרים דווקא באמצעות העננים המתהווים מן האדים שעולים מן הארץ; והאדים העולים מן הארץ מזוככים עד כדי השתקפות אור השמש באמצעותם.