הגדה של פסח: הבדלים בין גרסאות בדף

אדמו"ר הריי"צ התבטא שקריאת ההגדה צריכה להיות ב-2 תנאים{{הערה|כמו שמובא בכתבי האריז"ל.}}: א) בשמחה{{הערה|ראו ב'הרבי מדבר לילדי ישראל' משיחת פסח ה'תנש"א, עמוד 69: "אפילו לא יהודים המסתובבים ברחוב ואינם עורכים 'סדר' אוכלים מצה או שותים ד' כוסות – הרי כשהם עוברים ליד בית יהודי ושומעים כיצד נאמרת ההגדה בניגון ובשמחה, הרי זה גורם גם להם לרגש של שמחה".}} ב) בקול רם{{הערה|אוצר מנהי חב"ד ניסן עמוד קנד. התקשרות גליון שנ עמוד 10. על פי דברי הריטב"א בהלכות סדר ההגדה: "וחייב אדם לומר ההגדה בנעימה ובקול רם בכל כוחו".}}.

אצל אדמו"ר המהר"ש נהגו על פי רצונו שכל אחד מהמסובים קרא בתורו חלק מההגדה, כשההדגשה היתה שהקריאה תהיה בקול רם, אדמו"ר הרש"ב התבטא שהיה זה בבחינת 'עונים באימה ואומרים ביראה'{{הערה|סיפורו של חג – פסח, עמוד 183.}}, וכך היה גם אצל אדמו"ר הריי"צ{{הערה|[[קובץ ליובאוויטש]] גליון 2 תש"ד עמוד 24.}}, ולא היו עוצרים בעת אמירת ההגדה לנגן ניגונים{{הערה|המלך במסיבו חלק א' עמוד קמד.}}, ובנוגע לאמירת ביאורים, קיצרו רבותינו נשיאינו בלילה הראשון כדי להספיק לאכול אפיקומן קודם חצות, והאריכו בביאורים רק בלילה השני{{הערה|מעשה מלך פרק ז' סעיף ד' ואילך.}}.

בין חסידי חב"ד מקובל ניגון לאמירת ההגדה שיסודו כבר מהדור הראשון לחסידות חב"ד, כפי שניגנו אצל אדמו"ר הזקן{{הערה|אוצר מנהגי חב"ד עמוד קנה.}}.

הרבי עצמו נוהג לקרוא את ההגדה לעצמו בקול שקט, לצד מקריא ההגדה{{במשך שנים ארוכות היה זה ר' [[יעקב כץ (שיקגו)|יעקב כץ]].}}, ולא בהסיבה{{הערה|מעשה מלך עמוד 201.}}, כאשר בחלק ההגדה שלאחר שולחן עורך, החל מ'שפוך חמתך', אמר הרבי במתינות ובקול רם יחסית באופן שכל המסובים יכלו לשמוע. הרבי אמר קטעים אלו בדביקות, כשמעת לעת עיניו זולגות דמעות, ובחלקים רבים – במנגינת הפסוקים שלפני תקיעת השופר בראש השנה, והחל מהקטע של 'נשמת כל חי' מגביה הרבי את קולו מעט יותר{{הערה|מעשה מלך עמוד 208.}}.