סעודה – הבדלי גרסאות

בגמרא נאמר{{הערה|[[עין יעקב]] על [[מסכת ברכות]] אות (קכ).}}: אמר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים מַאֲרִיכִין יָמָיו [וּשְׁנוֹתָיו] שֶׁל אָדָם. וְאֵלּוּ הֵן, הַמַּאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, וְהַמַּאֲרִיךְ בְּשֻׁלְחָנוֹ... הטעם מובא שם שמא יבא [[עני]] ויתן לו לחם, אך יש גם טעמים בזה על פי פנימיות התורה.

בספר תורת חיים{{הערה|על [[מסכת סנהדרין|סנהדרין]] דף קב, ב.}} כתב שהטעם שצריך האדם לבצוע על ככר שלם דוקא לפי ששלחנו של אדם דומה למזבח כמ"ש חז"ל שמכפר עליו כאלו הקריב קרבן על המזבח, וידוע שכל מעשה המזבח הוצרך להיות שלם בתכלית השלמות המזבח שנאמר אבנים שלמות הקרבן שמקריבין עליו מום פוסל בו ואפילו כהן המקריב הוצרך להיות תמים בלא מום, לכך גם הלחם שאדם בוצע עליו כיון דלחם עיקר סעודה היא ודמיא לקרבן הנקרב על גבי המזבח צריך להיות שלם ולא פגום וחסר, ונראה דלכך הקפידו חכמים ואמרו שגם הכוס שמברכין בו על המזון צריך להיות שלם וכך היין שבתוכו צריך שלא יהיה פגום וצריך להיות מלא על כל גדותיו דכיון דדמיא למזבח צריך להיות הכל בשלמות דומיא דמעשה המזבח.