זלמן לייב אסטולין: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (←במוסקבה) |
|||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
הוא היה בקי בש"ס ובפוסקים. בני משפחתו וידידיו ידעו כי כל סוגיא בש"ס היה יודע לצטט בעל פה. גאונותו ואהבת ישראל האין סופית שלו, הקנו לו מקום של כבוד בקרב גדולי הרבנים וראשי הישיבות בבני ברק, גם הליטאיים שבהם. אלה ידעו להעריך לא רק את גאונותו, אלא גם, ובעיקר את ענוותנותו המופלגת. | הוא היה בקי בש"ס ובפוסקים. בני משפחתו וידידיו ידעו כי כל סוגיא בש"ס היה יודע לצטט בעל פה. גאונותו ואהבת ישראל האין סופית שלו, הקנו לו מקום של כבוד בקרב גדולי הרבנים וראשי הישיבות בבני ברק, גם הליטאיים שבהם. אלה ידעו להעריך לא רק את גאונותו, אלא גם, ובעיקר את ענוותנותו המופלגת. | ||
העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה. | |||
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש). | |||
את | הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי. | ||
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת. | |||
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים. | |||
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית. | |||
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה. | |||
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים. | |||
==במוסקבה== | ==במוסקבה== | ||
גרסה מ־17:33, 1 בפברואר 2011
החסיד הרב זלמן לייב אסטולין נולד ביום א' דחנוכה כ"ה כסלו בשנת תרע"ג, לאביו ר' יעקב יצחק ע"ה ולאמו שרה ע"ה, בעיירה שומיאץ' (הסמוכה לעיירה חאסלאוויטש) בבילורוסיה.
ר' זלמן היה סמל של חסיד, מופשט מהעולם ומהנאותיו. ביתו שבטשקנט, היה פתוח תמיד בפני אורחים או לחסידים שנמלטו מהשלטונות, למרות הסיכון העצום שהיה כרוך בכך.
הוא היה בקי בש"ס ובפוסקים. בני משפחתו וידידיו ידעו כי כל סוגיא בש"ס היה יודע לצטט בעל פה. גאונותו ואהבת ישראל האין סופית שלו, הקנו לו מקום של כבוד בקרב גדולי הרבנים וראשי הישיבות בבני ברק, גם הליטאיים שבהם. אלה ידעו להעריך לא רק את גאונותו, אלא גם, ובעיקר את ענוותנותו המופלגת.
העובדה שכ-330 שנה אחרי טראומת משיחיות השקר של שבתי צבי שוב נמצא ביהדות גורם חשוב הטוען למשיחיות - לא סתם טענה שמדובר בתקופת גאולה, לטענה זו שותפים רבים, בוודאי בחוגי הימין הדתי-לאומי, אלא משיחיות פרסונלית), משכה גם את תשומת הלב הן של עולם שומרי המצוות, שנדרש לגבש התייחסות ערכית לתופעה, והן של עולם המחקר, שנמצא לו לפתע כר לחקר תופעה משיחית "בזמן אמת", תוך כדי התהוותה.
כשם שהתופעה עצמה מרתקת, כך גם שני סוגי ההתייחסות אליה - הדתית והמחקרית. בתחום הראשון בלטה התייחסותו של מנהיג הציבור הליטאי בישראל (המתנגד מסורתית לחסידות בדיוק בשל החשד שהיא מסתירה מאחוריה שאיפה משיחית), הרב אליעזר שך. הרב שך, שהיה ידוע באופן כללי במנהיגותו החריפה והתקיפה, נהג כך גם כלפי גילויי המשיחיות של חב"ד. מיוחסת לו האימרה כי "חב"ד היא הדת הכי קרובה ליהדות", כלומר מבחינתו עצם התופעה המשיחית כבר הוציאה אותה מחוץ לגבולות היהדות. ראוי לציין שהוא אמר את הדברים עוד לפני פטירת הרבי מלובביץ', בקיץ 1994, אירוע שהחריף עוד יותר את הבעייתיות של המשיחיות החב"דית - כשחוגים נרחבים בתוכה סירבו לקבל את העובדה שהמוות סתם את הגולל על אפשרות משיחיותו של הרבי, ונתלו באמונות סמי-נוצריות שהרבי לא מת אלא "נסתר מן העין", והוא עתיד להתגלות. חוגים אחרים, מצומצמים יותר, הרחיקו לכת באימוץ המודל הנוצרי ואף ייחסו לרבי מעמד של בורא העולם ממש).
הרב ד"ר יצחק קראוס, ראש המדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן, מגלם בכפל תאריו את כפל ההתייחסות לסוגיה: הפן הפנים-דתי והפן המחקרי. בספרו החדש הוא מבקש להתמודד לעומק עם תופעת המשיחיות החב"דית, לבחון את מקורותיה, סיבות לעיתויה, ההצדקות התיאולוגיות שבהן השתמשה, השלבים השונים בהתפתחותה והאמצעים שבהן מימשה את תפיסתה. כבר בראשית הספר הוא מצביע על עובדה משמעותית: המשיחיות היתה שם מן הרגע הראשון. הוא מצטט בהרחבה את נאומו הראשון של הרבי כ"נשיא" החסידות (התואר המוענק בחב"ד למנהיג) משבט תשי"א (1951), כדי להדגיש שכבר אז דיבר הרבי על דורו כדור ביאת משיח. למעשה, הוא מדגיש שכבר המנהיג שקדם לרבי, חותנו הרי"ץ (הרב יצחק שניאורסון), דיבר על תקופתו כעידן גאולה. חשוב להדגיש שעולם המחקר יודע זה מכבר על קיומו של גרעין משיחי בחב"ד עוד בתקופת האדמו"ר הקודם, אבל מכיוון שהציבור הרחב נוטה לייחס את ההתפרצות המשיחית ל-13 שנותיו האחרונות של הרבי (מאז עודד את שירת השיר "אנחנו רוצים משיח עכשיו", ב-1981), ומכיוון שהספר נועד לציבור הרחב, הרי יש בהחלט חשיבות להדגשה זו גם אם אין בה חידוש מחקרי.
ההצדקה התיאולוגית שבה השתמש הרבי לרעיון שדורו הוא דור משיח היא העובדה שהוא האדמו"ר השביעי של חב"ד (מכאן שמו של הספר). שבע הוא מספר בעל משמעות מיסטית בתרבויות שונות, ובהן היהדות, ובמיוחד בזרם הקבלי-חסידי שלה. בהקשר שלנו, מכיוון שאדמו"רי חב"ד האחרונים ראו עצמם לא כמנהיגים לחסידיהם בלבד אלא לדור כולו, הרי שדורו של האדמו"ר השביעי של חב"ד נחשב כולו כדור בעל מעמד מיוחד. לפי הרבי, זהו הדור שבו צפויה סוף-סוף הגאולה המשיחית המיוחלת.
לפי עמדה זו, לחסידי חב"ד יש תפקיד מיוחד בגאולה הצפויה: מכיוון שפעולותיו של כל יהודי משמעותיות לגבי מימושו של הפוטנציאל המשיחי, עליהם להבטיח שכל יהודי יעשה את חלקו כדי שהפוטנציאל לא יוחמץ. בכך מוטלת על החסידים אחריות היסטורית מרחיקת לכת, כמעט קוסמית, ששכרה בצדה: הכבוד העצום להיות שותפים בתהליך, שפעילותם מתנה את עצם הצלחתו. כך מבין קראוס את כוח המשיכה של המטלות הקשות שהטיל הרבי על חסידיו: מאי-נוחות בעמידה בדוכן תוך ניסיון לחזר אחר יהודים שיניחו תפילין, ועד אי-נוחות גבוהה בהרבה - שליחים שיצאו לקצווי עולם כדי למלא שם את התפקיד שהוטל עליהם במימוש הגאולה. עם זאת, לפי קראוס, הרבי לא העז לבחון את אמונתם של חסידיו באופן מיידי וטוטאלי: הוא העמיס עליהם את משימות הגאולה באופן הדרגתי: ראשית, בניית החצר עצמה, שנמצאה במצב קשה לאחר השואה. משם הוא עבר להפצת החסידות ברחבי העם היהודי, ורק לאחר מכן פנה לשלב השלישי, שלא תיתכן גאולה אוניברסלית בלעדיו - הפצת המסר של חב"ד גם ללא-יהודים.
קראוס בחר להתמקד במחקרו בשני אפיקים: התיאולוגי והמעשי. רוצה לומר: מהי הפילוסופיה הדתית שבאמצעותה ביקש הרבי לשכנע את חסידיו שתקופתו היא אמנם תקופה משיחית; כיצד התפתחה התיאולוגיה הזו מהצבעה על הדור כ"דור גאולה", ועד רמיזות לעצמו (ועוד יותר: מתן לגיטימציה לאחרים להצביע עליו) כמשיח. ברוח דומה, הוא מפרט גם את השלבים המעשיים השונים של מימוש התפיסה המשיחית.
זו כמובן התמקדות לגיטימית, אבל היא משאירה את הסיפור חסר בכמה היבטים חשובים, בעיקר ההיסטורי והסוציולוגי. לדוגמה, מה גרם להתפרצות המשיחית דווקא בעיתוי שבו התפרצה? אם נצא מנקודת הנחה שהקישור ל"דור השביעי" אינו הגורם להתפרצות המשיחית, אלא רק האמצעי שדרכו ביקש הרבי לשכנע את שומעיו לאחר שהחליט לנקוט מדיניות משיחית, יש צורך להצביע על הגורמים ההיסטוריים לכך: משבר השואה? אולי המשבר האישי הכרוך בעובדה שלא היו לו ילדים, וגם לא קרובים אחרים, שיוכלו למלא את מקומו בבוא העת, ולכן היה צורך לשכנע את החסידים שמשימת החסידות מסתיימת בדורו שלו? ואולי זו דווקא ההכרה שההתפתחות הטכנולוגית, בתוספת השכלתו הכללית, בכלל מאפשרות לראשונה לחסידות יומרה משיחית גלובלית? הספר אינו מפרט בסוגיות אלה.
שאלות נוספות שאינן עולות הן: כיצד הגיבו החסידים למדיניות המשיחית? האם מיד נעשתה פופולרית, או שהרבי היה צריך להתגבר על התנגדות בתחום זה? ובכלל, האם התקשה בייצוב מנהיגותו? איך התמודד עם התופעות הסותרות לכאורה את ההנחה שמדובר בעידן משיחי, כמו השואה וההתבוללות? כל אלה הן שאלות נכבדות שהספר אינן מתמודד איתן. ומכאן שסוגיית משיחיותו של הרבי מלובביץ' עוד יכולה לספק כר נרחב למחקר גם עבור חוקרים נוספים.
במוסקבה
לאחר שמורו ורבו עזב לארץ הקודש, נדד ר' זלמן-לייב למוסקבה, שם חי בשכונת מארינא רושצ'א ולמד בבית-הכנסת המקומי. עבד מעט לפרנסתו כשומר במפעל, אך את רוב שעות היממה הקדיש ללימוד התורה. בתקופה זו התקרב מאוד אל החסידים שהכיר וצעד אחר צעד החל לנהוג במנהגי חב"ד. הוא החל ללמוד חסידות, השתתף בהתוועדויות והתדבק לגדולי החסידים בימים ההם. ברבות הימים הפך לחסיד נלהב.
באותן שנים מילא את כרסו בש"ס ובפוסקים, עד שזכה לקבל 'סמיכה' מגדולי הרבנים של אותה תקופה, ביניהם הרב יצחק-אייזיק קראסילשציקוב, שכיהן כאב"ד בעיר האדיטש ולאחר מכן בפולטובה בעל מחבר הספר "בית יצחק" על תלמוד ירושלמי וספר התבונה. ברבות הימים קבל 'סמיכה' מהרב יהודה לייב לוין רבה של מוסקבה, והרב שניאור זלמן גרליק הרב של כפר חב"ד.
מלחמת העולם השניה
זמן קצר לפני פלישת גרמניה לברית המועצות, בא ר' זלמן בקשרי השידוכין עם מרת רייזל, בת החסיד ר' חיים בנימין ברוד מחשובי חסידי ברסלב.
כחצי שנה לאחר חתונתו, גויס ר' זלמן לייב בעל כורחו לצבא האדום, במלחמה כנגד הגרמנים. רעייתו מרת רייזל נותרה לבדה בביתה. במשך כל תקופת שהותו בצבא נזהר מלהתגעל במאכלי טריפה.
בתום המלחמה, בעודו פצוע ברגלו, הגיע לטשקנט שם כבר התאספו הרבה חסידים, פליטי מלחמה. ר' זלמן השתלב בטבעיות בעדת החסידים במקום. עד מהרה החל לעסוק בהרבצת תורה. הוא אסף ילדים שנותרו יתומים מהוריהם, לאחר שנהרגו או נפטרו מהפגזות, רעב וממחלות. כעשרים ילדים יתומים קיבץ סביבו והחל ללמדם.
במשך חייו נעצר ר' זלמן ועונה קשות.
בתש"ו תש"ז ניסה ר' זלמן ובני משפחתו לצאת מרוסיה, אולם בסופו של דבר השתבשו האירועים ומשפחת אסטולין לא זכתה לצאת את רוסיה. כחלק מניסיון היציאה, מכרו את כל חפצי-הערך שלהם כדי שיהיו להם מזומנים להוצאות הנסיעה. בינתיים נשארנו ברוסיה עוד עשרים שנה. ר' זלמן לייב מצא עבודה למחייתו כשומר בבית חרושת, אך למרות זאת, נפשו שחשקה בתורה משכה אותו לבית המדרש. רוב שעות היום עסק בלימוד תורה בהתמדה ובשקידה האופייניים לו, מתוך אהבה בוערת לתורה.
החיים בטשקנט
שנים ספורות לאחר המלחמה, נפטר בנם הבכור שכאמור, היה חולה בלבו. במשך השנים נולדו לבני הזוג אסטולין ארבעה ילדים: חיה, נפתלי, ברינא גיסא ודוד.
לצד לימודו ועבודתו, החל ר' זלמן ללמד תורה לילדי החסידים שהגיעו לביתו. ר' זלמן נתכבד במשרה זו לא רק בגלל למדנותו, אלא גם בגלל סברתם של החסידים, כי אם ר' זלמן לייב יתפס, ירחמו עליו שכן הוא נכה מלחמה.
בכל השנים הללו חזרו וביקשו אשרת יציאה מברית המועצות, עד שבשנת תשכ"ו קיבלו לפתע מכתב עם הודעה מהשלטונות, שבקשת יציאתם מרוסיה אושרה.
המשפה נסעה למסוקבה, שם ניגשה לקונסוליה הישראלית, שם טיפלו ביציאת יהודים מברית המועצות. לאחר תהליכים, יצאה המשפחה מרוסיה דווקא באווירון כרצונה של אשת ר' זלמן. הם הגעו בשלום לווינה, ומשם נסעו ישירות לארץ הקודש.
בארץ ישראל
לאחר שעלה לארץ הקודש, הגיע ר' זלמן לייב להתיישב בסמוך לחמיו הרב חיים בנימין ברוד בעיר בני-ברק. תחילה עבד ר' זלמן לייב כ"מלמד', ולאחר שיצא לפנסיה, השקיע עצמו בתפילה ולימוד תורה.
וכך היה סדר יומו במשך השנים הארוכות לאחר שיצא לפנסיה: מידי בוקר השכים קום, למד במשך זמן ארוך. בזמן תפילה היה הולך לבית כנסת כדי לשמוע ברכו, קדיש, חזרת הש"ץ וקריאת התורה. לאחר מכן היה חוזר לביתו והיה מתחיל להתפלל. תפילתו נמשכה כשעתיים ויותר. את התפילה, כמו כל ברכה, אמר בקול רם ומהדהד, בהדגשה מיוחדת ובהטעמה. לאחר התפילה, למד במשך כמה שעות, בתחילה לבדו, ולאחר מכן החלו להגיע בזה אחר זה חברותות.
לעת ערב מסר שיעור גמרא בבית כנסת חב"ד ברחוב רש"י, ולאחר מכן היה ממשיך את לימודיו בביתו, שם היה מעביר לילות ארוכים בלימוד תורה. ילדיו זוכרים את לימודו כחלק מאווירת הלילה בבית. בכל שעה שקמו, מצאוהו בתלמודו.
פטירתו
בשנים האחרונות לחייו סבל מיסורים ומכאובים. בימיו האחרונים, היה בהכרה מעורפלת, ומתוך עירפול כל העת מלמל: "רבי, רבי". למרות ייסוריו, פניו האירו וגם הרופאים הביעו התפעלותם מכך.
ביום חמישי, ט"ו באדר ראשון תשס"ה, כאשר הבינו בני המשפחה שהנה הסוף מגיע, נקראו מניין יהודים שומרי מצוות למקום, וכולם יחד קראו "שמע ישראל". נשמתו יצאה, כשמילותיו האחרונות הן "רבי, רבי", והוא בן תשעים ושתיים שנה.
גאון וחסיד
בשנת תשס"ח יצא לאור ספר ביוגרפיה על חייו של ר' זלמן לייב בשם "גאון וחסיד". חובר על ידי נכדו, הרב שלום בער פרידלאנד.
בספר (320 עמודים) שני חלקים: הראשון - הביוגרפיה של ר' זלמן לייב והשני מכיל סיפורים, אמרות שנהג לספר.