תלמוד

התלמוד הוא חיבור המקבץ בתוכו ביאור של המשנה. התלמוד הוא אחד מן החלקים המרכזיים בתורה שבעל פה. התלמוד מתחלק לשניים; ה"תלמוד הבבלי" שנכתב על ידי האמוראים שישבו בבבל ו"תלמוד ירושלמי" שנכתב על ידי הישובים בארץ ישראל ובעיקר בירושלים.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי נכתב על ידי בני בבל, ובו ביאורי המשנה ותורתם של בני בבל. דרכו של תלמוד הבבלי הוא פלפול וליבון ההלכה על ידי קושיות ותירוצים ("הוויות אביי ורבא"). ולכן אמרו חז"ל ש"במחשכים הושיבני" הכוונה לתלמוד בבלי, שהיו סותרים זה את זה במחלוקת ואינן נוחים זה לזה, ולכן נאמר "במחשכים הושיבני" זה תלמוד בבלי, שלא יכלו לעמוד על המיצוע.

מובא בתורת החסידות שמעלת התלמוד בבלי הוא בבחינת אור חוזר (לעומת תלמוד ירושלמי שהוא בבחית אור ישר). ולכן תלמוד בבלי מברר גם את קליפת נוגה של ארץ העמים. ועל ידי ריבוי הפלפול בקושיות ותירוצים בבחינת אור חוזר מגיע לבחינת העלם ההיולי הגבוה יותר מן ההעלם של הגילוי המתגלה על ידי אור ישר של תלמוד ירושלמי.

תלמוד ירושלמי

התלמוד הירושלמי נכתב בארץ ישראל ובו ביאורי המשנה כפי שנלמדו על ידי בני ארץ ישראל. מן האמוראים המרכזיים שתורתם בתלמוד ירושלמי הם רבי יוחנן וריש לקיש.

מבואר כי מעלתו של תלמוד ירושלמי גבוהה יותר מתלמוד בבלי והוא בבחי' אור ישר ללא ריבוי קושיות ופילפולים. ולכן אמרו חז"ל על רבי זירא שצם מאה תעניות על מנת לשכוח את תלמודה של בבל, כדי שיכול ללמוד את תלמודה של ארץ ישראל. כמו כן, מובא שהיו נוחים זה לזה בהלכה, ולא שהיו מסכימים זה לזה אלא שהיו נוחים זה לזה לקבל כל אחד סברת מי שחולק עליו. ועל כרחך יוצא מבין שניהם דבר ממוצע.

מבואר באחרונים שבב׳ התלמודים ישנם ענינים שלא הגיעו לידינו, ולפי הנראה היו אבדות המסכתות והמאמרים בסיבת ההריגות והשמדות של הפרסיים שעשו בישראל בסוף ימי האמוראים כ', וכל אלה הסיבות וההרפתקאות פגעו עוד יותר בירושלמי, לפי שעוד זמן רב מקודם פגעו בבני א״י שמדות ורדיפות מהרומיים כו'״.

לפי זה לכאורה, אי אפשר להוכיח במקומות שחסר בירושלמי שהירושלמי פליג על דברי הבבלי מזה שבירושלמי לא מובא סיפור הנ״ל שבבבלי, מכיון שבירושלמי חסרה כל הגמרא.

אך הרבי שלל זאת, מכיןו שכאשר הולכים בשיטה זו - לומר על כל דבר הקשה שכנראה נתבאר ענין זה בירושלמי, אלא שחלק זה בירושלמי לא הגיע לידינו - הרי ״כלו כל הקיצין״ על כל הביאורים והשקו״ט של גדולי ישראל בנוגע לחילוקים והפלוגתות שבין תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, כי גם כאשר מצינו פלוגתא מפורשת בין הבבלי לירושלמי, אפשר לומר שהירושלמי חזר בו, ובמק"א בירושלמי מבואר כדברי הבבלי, אלא שחלק זה בירושלמי לא הגיע לידינו. ומאחר ש״לא יטוש ה׳ את עמו גוי״ - מובן, ולא יתכן לומר שאין אפשרות ללמוד ולפלפל בדברי הירושלמי. ובפרט כאשר גדולי ישראל שקו״ט בחילוקים ובפלוגתות שבין הבבלי לירושלמי.

לכן קבע הרבי, שדווקא כאשר מוצאים בספרי הראשונים מאמרים מירושלמי שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו - בהכרח לומר שמאמרים אלו נאבדו מהירושלמי ולא הגיעו לידינו (מצד סיבות הנ״ל). אבל כאשר אין הכרח לדבר, אין לומר כן.

הרבי הוכיח ששיטת הבבלי היא שמתחשבים עם מצב ההוה, ושיטת הירושלמי היא שמתחשבים גם עם המצב בעתיד.

ענינה ומעלתה

מבואר בפרי עץ חיים שקבלה הוא באצילות, תלמוד הוא בבריאה, משנה הוא ביצירה, ומקרא הוא בעשיה. מבואר במאמר זה שענין שתלמוד הוא בבריאה הוא שנמשך התורה גם בבריאה, שתלמוד בא בהשגת המהות, מה שאין כן בקבלה שהוא בעולם האצילות שאין מושג בהשגת המהות. אבל שונה הוא התלמוד מן המקרא, שמקרא נמשך עד לעולם העשיה, שעיקר המקרא הוא שנכתב על ספר ובדיו, מה שאין כן תלמוד שעיקרו הוא השכלה ויכול לבוא באותיות שונות.

דרך הגמרא

למרות שהיו פלפולים רבים בבית מרשם של החכמים, לא כולם נסדרו בגמרא, והמשא והמתן המובא בגמרא הוא רק מה שנוגע ישירות להבנת הסוגיא וההלכה המעשית.