רב ששת

רב ששת
דור	דור שני ושלישי לאמוראי בבל
בית מדרש	ישיבת נהרדעא או מחוזא
רבותיו	רב הונא
חבריו	רב חסדא, רב נחמן

רב ששת היה אמורא בבלי מפורסם, ומקום מושבו היה בשילחי שעל החידקל שם יסד לו בית מדרש והצטיין בבקיאותו במשניות וברייתות.

תולדות חייו

רב ששת היה אמורא בבלי מפורסם, ומקום מושבו היה בשילחי שעל החידקל שם יסד לו בית מדרש. רב נחמן מעיד עליו ששנה הלכות,ספרא, ספרי, תוספת וכל התלמוד.

רב ששת היה סגי נהור ולפי מקור אחר נתעוור בגלל שרצה לנהוג במנהג : לא להסתכל לצדדים ולא לפניו, אבל לא היה יכול לעמוד בכך עד שנסתמא.

מחמת עיוורונו היה רואה עצמו כעלוב, וכן היה איסטניס וחלוש, ולמרות עיוורונו היה רואה בעיני רוחו מה שלא ראו הפוסקים.

מצוי היה תדיר בבית ראש הגולה, ועבדי ראש הגולה שהיו חשודים בעיניו רדפוהו, אבל הצליח להינצל מידיהם. בחסידותו המופלגת לא היה הולך ד' אמות בלי תפילין.

פטירתו

כאשר הגיע זמנו להפטר מהעולם, בא אליו מלאך המוות באמצע הרחוב ומסר לו כי נצטווה ליטול את נשמתו. אמר לו רב ששת: וכי בהמה אני שחפץ אתה להורגני באמצע הרחוב? בוא לביתי, למקום צנוע, ושם אפטר! ואכן מלאך המוות הוכרח להשמע לדבריו

צאצאים

מכיוון שרב הונא היה מאריך בדרשותיו ושיעוריו בתלמוד, רבים מתלמידיו, בינם רב ששת, התאפקו מלצאת לצרכיהם בשעת השיעור, ונעשו עקרות|עקרים, ולא יכלו להוליד עוד. מסיבה זו, לרב ששת לא היה בן זכר, ולחבריו שדחקו אותו להתחתן שוב, כדי לקיים את מצוות פריה ורבייה שהיא בן ובת, הוא התחמק בתשובה האומרת שנכדיו, בני בתו שילת, נחשבים לבניו

מנהגיו

הצטיין בבקיאותו במשניות וברייתות, וכשהיו רב חסדא ורב ששת נפגשים עמו היו שפתותיו של רב חסדא רועדות מבקיאותו של רב ששת במשניות ובברייתות, ורב ששת היה רועד כולו מפלפולו של רב חסדא.

כשתלמידיו היו שואלים אותו שאלה בדבר הלכה היה משיב תמיד מתוך משנה או ברייתא.

רגיל היה לענות על שאלה: "תניתוה", ולכמה מהלכותיו הוא מוסיף "מנא אמינא ליה דתניא". את הפלפול היה שונא, וכשהציע לפניו רב עמרם תלמידו פירוש דחוק במשנה אחת השיב לו: "שמא מפומבדיתא אתה? שמעניינים פיל לתוך קוף של מחט" לבקיאות זכה הודות לשקדנותו.

כל שלושים יום היה חוזר על תלמודו אפילו בזמן שהיו קוראים בתורה בבית הכנסת, היה מחזיר פניו מן הציבור ועוסק בתורה.

הרבה תלמידים היו מבכרים ללמוד אצלו מאשר אצל בעלי הפלפול. לפי הכלל שקבעו הגאונים במחלקותיו עם רב נחמן חברו נפסקה הלכה כמותו בכל ענייני איסור והיתר

מתורתו

• אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף {הערווה} !
• אמר רב ששת: שיער באשה ערוה, שנאמר 'שערך כעדר העזים'.
• בהגדרתה של פאת הזקן נאמר במשנה שפאה זו מורכבת מחמישה חלקים: "שתיים מכאן ושתיים מכאן ואחת מלמטה". רב ששת הדגים זאת לתלמידיו: "בין פירקי דיקנא" (=הזקן). "אחת מלמטה" היא בסנטר, ולגבי השתיים שמכאן ומכאן רבו הפירושים: יש אומרים שהן זו לצד זו באותו גובה, בקצה העליון של הלחי. ויש אומרים שהן זו למעלה מזו, האחת בקצה העליון של הלחי והשנייה לצד השפם, או בקצה הלסת התחתונה. מחמת ריבוי הדעות כתב בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קפא סעיף יא) שיש להימנע מלגלח בתער את כל חלקי הזקן. מכל מקום, השפם והחלק שמתחת לגרון לכל הדעות אינם "פאת זקן", ויש שהחמירו שלא לגלח תחת הגרון כדי שלא יגלח בסנטר הסמוך לו.
• קיים דין האומר כי כלי הבלוע בתוך אדם או בעל חיים חי, אף על פי שהאדם או בעל החיים נמצא בתוך אוהל, אין הדבר הטמא נהיה טמא בטומאת אוהל. האמורא רבי זירא הסתפק, האם כלי הבלוע בתוך בהמה המפרכסת נחשב כבלוע - מכיוון שהבהמה אינה מתה. רב ששת פסק שבמקרה כזב הכלי נחשב כאינו בלוע, מכיוון שהבהמה המפרכסת נחשבת כ"אוכל", אך רבי זירא הקשה על כך, כיצד ניתן להחשיב אותה כ"מתה", לפי ההלכה האומרת שבהמה כזו אינה מטמאת טומאת נבילות. רש"י מסביר, כי השאלה היא רק ביהודי שיש ברשותו כלים בבטן בהמה טמאה, או גוי שיש ברשותו כלים בבהמה טהורה. אך כאשר ליהודי יש כלים בבטן בהמה טהורה, המותרת לו באכילה, ברור שאין הכלים נחשבים כבלועים, שהרי הבהמה מותרת לו באכילה, ודבר הבלוע בתוך אוכל אינו נחשב כבלוע. השאלה היא רק בבהמה טמאה, שאינה מותרת לו באכילה, והשאלה היא האם יש להחשיב את הבהמה כחיה שהרי אינה מטמאת טומאת נבילות, או שמא יש להחשיבה כאוכל, שהרי מטמאת טומאת אוכלין.
• את המשנה במסכת סנהדרין האומרת כי רשע שלקה ושנה והוחזק כרשע מכניסים אותו לכיפה פירש רב ששת כי ההכנסה לכיפה כללה גם פעולות שנועדו להביא למותו של הנידון: "נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיוקטן מעיינו", ואחר כך "מאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת".