שמחה: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
[[חסידות חב"ד]] מפרטת ומרחיבה נקודות אלה. | [[חסידות חב"ד]] מפרטת ומרחיבה נקודות אלה. | ||
== שמחה של מצווה == | |||
הבחינה של [[אברהם]] [[אהבה|אוהבי]], בחינת אהבה העליונה בבחינת [[דביקות]] האמיתי, מזה דוקא היא ה[[שמחה]] האמתית בקיום ה[[מצוות]], וכמו שמצינו ב[[רב ברונא]] שלא פסק חוכא מפומא כולא יומא משום שסמך גאולה לתפלה כו', וכמו [[רבה]] דהוה קא בדיח טובא ואמר [[תפילין]] קא מנחנא כו', וכן [[רבי זירא]] ב[[מסכת ברכות|ברכות]]{{הערת שוליים|ריש פ"ה.}}, דענין השחוק הוא מריבוי ה[[תענוג]] [[נפש אלוקית|בנפשו]] במה שסמך גאולה ל[[תפלה]] או ב[מצות תפילין] (ו[[ברש"י]] שם פי' באו"א), עד שבא לכלל תענוג מפולש בנפשו, שזהו סיבת השחוק ששרשו בעצמות מקור התענוג שאינו מורכב בשום דבר, וכמו בלעו"ז פלשתים ליצנים היו, שהשמחה והשחוק דליצנות הוא מדברים של הבל ושטות שאין בהם שום ענין כלל, והוא רק פתיחת הלב ביותר, וכמוו כן בחינת פלשתים דקדושה הוא פילוש ופתיחת הנפש בעצמותה בשחוק ושמחה הבלתי מורכבת בשום דבר, והוא ענין שמחה של מצוה, שהמצוה מביאה אותו לכלל שמחה ותענוג מפולש כו', וזה דוקא על ידי הקדמת אהבה ויראה בחינת אהבה העליונה להתענג על ה'.{{הערת שוליים|1=[[אדמו"ר מוהרש"ב]] המשך תער"ב חלק שלישי, בס"ד. המשך בכתב, שלא נאמר, א'רסה.}}}. | |||
== ראה עוד == | == ראה עוד == | ||
*[[מרה שחורה]] | *[[מרה שחורה]] | ||
גרסה מ־05:26, 21 ביולי 2010
שמחה בחסידות מובאת כצורך לעבוד את אלוקים מתוך שמחה. בספר התהילים נאמר: "עבדו את ה' בשמחה" ופסוק זה הפך לאחד המשפטים העיקריים של החסידות כולה. עבודת השם צריכה להעשות מתוך שמחה, וכאשר העשייה היא מתוך עצב ודכדוך, היא עלולה להביא לתוצאות לא חיוביות.
החסידות מלמדת, כי בעצם העובדה שניתנה לנו, לאנשים קטנים כמונו, הזכות לעבוד את האלוקים ולגרום לו לנחת רוח – יש מקור לא-אכזב לשמחה עצומה.
חסידות חב"ד מפרטת ומרחיבה נקודות אלה.
שמחה של מצווה
הבחינה של אברהם אוהבי, בחינת אהבה העליונה בבחינת דביקות האמיתי, מזה דוקא היא השמחה האמתית בקיום המצוות, וכמו שמצינו ברב ברונא שלא פסק חוכא מפומא כולא יומא משום שסמך גאולה לתפלה כו', וכמו רבה דהוה קא בדיח טובא ואמר תפילין קא מנחנא כו', וכן רבי זירא בברכות[1], דענין השחוק הוא מריבוי התענוג בנפשו במה שסמך גאולה לתפלה או ב[מצות תפילין] (וברש"י שם פי' באו"א), עד שבא לכלל תענוג מפולש בנפשו, שזהו סיבת השחוק ששרשו בעצמות מקור התענוג שאינו מורכב בשום דבר, וכמו בלעו"ז פלשתים ליצנים היו, שהשמחה והשחוק דליצנות הוא מדברים של הבל ושטות שאין בהם שום ענין כלל, והוא רק פתיחת הלב ביותר, וכמוו כן בחינת פלשתים דקדושה הוא פילוש ופתיחת הנפש בעצמותה בשחוק ושמחה הבלתי מורכבת בשום דבר, והוא ענין שמחה של מצוה, שהמצוה מביאה אותו לכלל שמחה ותענוג מפולש כו', וזה דוקא על ידי הקדמת אהבה ויראה בחינת אהבה העליונה להתענג על ה'.[2]}.
ראה עוד
- ↑ ריש פ"ה.
- ↑ אדמו"ר מוהרש"ב המשך תער"ב חלק שלישי, בס"ד. המשך בכתב, שלא נאמר, א'רסה.