הגבהת התורה

הגבהת ספר התורה בפני הרבי בזאל הגדול שב770

מנהג הגבהת התורה הינו פעולה הנעשית כחלק מקריאת התורה, במהלכה מגביה אחד המתפללים את ספר התורה בעודו פתוח ומסובב אותו לעבר הקהל, על מנת שכל הקהל יוכל לראות את מקום הקריאה.

המנהג מוזכר לראשונה בדברי חז"ל במסכת סופרים: "ואחר כך מגביה את התורה למעלה.. מיד גולל ספר תורה עד שלשה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו, ומחזירו לפניו ולאחריו, שמצוה לכל אנשים ונשים לראות הכתוב ולכרוע ולומר, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

מנהגי חב"ד

לאחר סיום הקריאה, מגביהים ספר התורה. ישנם מנהגים שונים בעניין, לפי מנהג הספרדים המגביהים את ספר התורה בעודו סגור, ולפי מנהג האשכנזים מגביהים אותו בעודו פתוח. על פי מנהג חב"ד מגביהים את הספר בעודו פתוח, מניחים על הבימה, ושוב מגביהים בעודו סגור, כך יוצאים ידי חובת כל הדיעות.

הבדלים נוספים בין מנהג חב"ד לשאר מנהגי הקהילות:

1. לפי מנהג חב"ד פותחים שלוש עמודות בערך, מגביהים את הספר ופותחים אותו באוויר עוד קצת כדי להשלים לשלוש עמודים, מסתובבים לימין, לשמאל ולאחר מכן פעם נוספת לצד ימין, תוך כדי עמידה ברגלים צמודות.
2. מנהג הנפוץ הוא להסתפק בהסתכלות על ספר התורה בשעת ההגבהה, אך מנהג חב"ד המבוסס על דברי האריז"ל הוא להביט על ספר התורה מקרוב ולראות אות משמו הפרטי של האדם, "ובזה נמשך אור גדול על המסתכל".
3. על פי מנהג חב"ד לא מצביעים עם היד בשעת ההגבהה על ספר התורה. לרוב, מנהג העולם הוא להורות באצבע, אך יש כמה קהילות שמנהגן הוא כמנהג חב"ד.
4. מנהג חב"ד הוא שקודם מורידים ספר התורה בחזרה על הבימה ורק אחר כך מתיישבים עם הספר לגלילת התורה.

בהנחה מהתוועדות ל"ג בעומר תש"ז מובא שהרבי קבע את המנהג הנכון בהגבהת התורה:

בהגבהת ספר התורה, נוטלים את הספר (כשהוא מונח על שולחן הקריאה) ופותחים אותו, עומדים עם הרגליים צמודות, מורדים את הס"ת עד שליש מחוץ לשולחן הקריאה (ובנתיים מכינים את הכסא שישב עליו המגביה את הס"ת), אח"כ פותחים את הספר, לוחצים ומרימים, עומדים מבלי להזיז את הרגליים ומסובבים את הספר ימינה, שמאלה ועוד פעם ימינה, מניחים את הספר על השולחן סוגרים את הס"ת והולכים אחורנית ומתיישבים. - להעיר שב-770 לא מקפדים על הסדר הזה.

הגבה בתורת הרבי

מנהג 770

בתש"כ הגיע מספר חסידי חב"ד בירושלים, ראו לנכון לנהוג הגבה כמנהג אצל הרבי, הרב זוין לא ראה נכונה את השינוי ממנהג המקום, וכתב על כך לרבי.

הרבי השיב לו במכתב בתאריך אדר"ח אייר, תש"כ:

במ"ש אודות מנהגי הגבה וכו' - כנראה ממכתבו כבר הנהיגו זה בביהכ"נ איזה פעמים, ובטענה שכן נוהגים בביהכ"נ בו התפלל כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע,

- והנה אף שלכתחלה אולי צדקו טעמי כת"ר לשלילת שינוי המנהג, ובפרט שכן נהגו זקני אנ"ש בדורות שקדמו בבואם לאה"ק ת"ו. אבל הבעיא עתה - האם יש לנגוע בנקודת ההתקשרות של מי שהוא לרבותינו נשיאינו, אפילו באם מתבטאת היא ביותר על המדה.

ויש לקשר לזה גם סיפור חז"ל (סוכה לב סוף ע"ב) מהדר כו' הואיל דנפיק מפומי' - אף שבוודאי בעל הפס"ד עצמו, רב כהנא, לא הידר שיהי' דוקא תרי וחד, אלא רק דנפק מפומי', ולכן על תלמידו להדר לנהוג מתאים לדבריו, שזה מתבלטת השייכות, וכש"כ בנדו"ד, ענין שבפועל. ועוד, הרואה - השינוי יעורר אותו לשאול הטעם ויקבל המענה, שזהו מנהג אבותינו נשיאינו כו', וכמרז"ל עד חברון. וכנ"ל עיקר הנקודה בהאמור הוא, להחזיר עתה המנהג לכמו שהי' ה"ז מחליש העמדה שצריך להשתדל להתנהג במנהגי ביהכ"נ של כ"ק מו"ח אדמו"ר.

באיגרת מי"ד סיוון תש"כ, הביע הרבי פליאה על שלא הוזכר מנהג חב"ד בהגבהת התורה באנציקלופדיה תלמודית:

במה שכתב אודות הגבהה, לפלא קצת שאינו מוזכר בהערך באנציקלופדיה על דבר אופן הגבה הנהוג בחב"ד, דמניחים הספר תורה על השולחן לאחרי הגבה וקודם הגלילה, וראה זה חדש – שדוקא בעל "ערוך השלחן", מאשר ומשבח מנהג זה.