שתיקה: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מ (החלפת טקסט – "קטגוריה:חסידות" ב־"קטגוריה:תורת החסידות") |
||
| שורה 16: | שורה 16: | ||
[[קטגוריה:עבודת ה']] | [[קטגוריה:עבודת ה']] | ||
[[קטגוריה:עולמות]] | [[קטגוריה:עולמות]] | ||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:תורת החסידות]] | ||
גרסה מ־05:26, 21 באוקטובר 2020
שתיקה משמשת בלשון הקודש להעדר או הימנעות מן הקול והדיבור הפיסיים. מושג זה קשור לבחינת ה'כתר', בהתאם לפסוק באיוב "כתר לי זעיר".
כתר פירושו: חכה בשקט, בשתיקה. היות והשותק - גם במישור של הפשט - מפגין 'ביטול' והעדר הבעה, לכן 'שתיקה' בחסידות מורה על 'ביטול'[1].
שתיקה ענינה העלם, בשונה מדיבור שענינו גילוי, וכאן יש שני סוגים של העלם, העלם כזה שלמעלה מגילוי מכיון שהענין נעלה מלהתגלות ויש העלם שלמטה מגילוי, חושך, שהעולם מסתיר על אלוקות[2].
בגמרא במסכת מגילה נאמר: "כי אתא רב דימי אמר: אמרי במערבא – מלה בסלע משתוקא בתרין"[3]. והפירוש בזה שאם מחירה של המילה הוא סלע (מין מטבע), אזי מחירה של השתיקה יהיה שני סלעים. כלומר שהשתיקה עדיפה כפליים על הדיבור.
ופירשו חסידים על דרך הצחות[4], שבאם ישב אדם וישתוק כל היום יקבל רק תרי. אך באם ידבר, יקבל על כל דיבור ודיבור סלע כך שיבוא על שכרו בריבוי גדול. הדברים אמורים במעלת ההידברות בין חסידים, התוועדויות חסידיות וכדומה.
