שלוש קליפות הטמאות

שלוש קליפות הטמאות - מושג יסוד בתורת החסידות, כינוי להתגלמות הרוע והטומאה בעולם. נקרא בשם קליפות, כי דומה לקליפת הפרי אשר מכסה על הפרי אף שהוא בעצמו פסולת חסר חשיבות, כך הטומאה והרע ניכרים בעולם למרות שהם לא אמיתת המציאות כי אם כיסוי על המציאות האלוקית הקדושה.

עבודת האדם ביחס ל'קליפות' הוא התעלמות מוחלטת או שבירתם וביטולם לגמרי, לא ניתן 'לברר' ולזכך את הקליפות מכיון שהינם רעים מצד עצם מציאותם, רק בזמן הגאולה, הקליפות ישתנו ויהפכו לקדושה, כמו כן אדם שהגיע לדרגת צדיק יש בכחו להעלות את הקליפות לעולם הקדושה.

שמות וכינויים נוספים לשלוש קליפות הטמאות: סטרא אחרא, החיצונים.

מהותם

שלוש הקליפות מתוארות במרכבה שראה יחזקאל, שם נאמר "רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב". מבואר כי "רוח סערה" "ענן גדול" ו"אש מתלקחת", הם שלוש קליפות הטמאות לגמרי, והם יונקות את חיותם מקליפת נוגה שהיא ממוצעת בין הקדושה לטומאה.

הדברים בעולם הזה שנמשכים מג' קליפות הם: נפשות אומות העולם (מלבד חסידי אומות העולם) וכן החיות שממנה קיים גופו של הגוי (שהיא חיות נפרדת שהרי גם לאחרי שמת ממשיך גופו להתקיים), חיותם של בעלי-חיים הטמאים ואסורים באכילה וכן הכוח המקיים גופם של אותם בעלי חיים, הכוח המקיים את כל הצומח האסור באכילה וכן החיות שמצמיח את אותם הצמחים, הכוח לעשיית עבירה במעשה, דיבור או מחשבה ותנועת הנפש הרעה שבעשיית העבירה (הרצון בעבירה).

יניקת החיצונים

כל הברואים הקיימים בעולם מתקיימים ומתהווים בכל רגע מחדש, על ידי החיות שהקב"ה מעניק להם, לולא חיות זה הם היו מתבטלים ונעלמים בין רגע. אך ישנו הבדל בין החיות האלוקית השורה בברואים הנמצאים תחת הקטגוריה של הקדושה, וכן תחת קטגוריית קליפת נוגה (הכולל את כל מה שאינו רע אך אינו גם טוב), ל לבין הברואים הנמצאים תחת קטגוריית "הקליפות".

יסוד ההבדל הוא, שכל מה שאינו קליפה ורע, הקב"ה, מחיה אותו מרצונו האמיתי והפנימי, ומשל לכך מאדם הנותן מתנה לאהובו שנותן לו מאהבה, בסבר פנים ובשפע. אך את הקליפות מחיה הקב"ה, כביכול, בדרך אגב (בלשון החסידות "כמאן דשדי בתר כתפוי" - כמי שזורק מאחורי כתפיו), לא מתוך רצון פנימי ואמיתי, ונמשל למלך העושה סעודה לשריו ומקורביו, שגם עבדיו נהנים מסעודה זו, אך כמובן שהם לא מטרת ועיקר הסעודה אבל גם הם נהנים מאיסוף השאריות, ונתינה זו היא בזלזול ובכמות מועטת.

אך ישנם כמה אופנים יוצאי דופן בהם הקליפות מצליחות בכל זאת לקבל את אותו דרגת החיות המיועדת לקדושה, ונחלק בדרך כלל לשתי אופנים:

• אופן יניקה א' - "בריבוי צמצומים" - מאחר וכל חיות אלוקית אשר יוצאת מעצמותו ממש, עוברת מסלול של צמצום והגבלה על מנת שתוכל להחיות ולהתלבש בנבראים גשמיים, פעמים והאור משפיל את עצמו ויורד כל כך עד שגם הקליפות מצליחות לקבל אור זה. אלא שיניקת חיות זו הינה חיות מצומצמת מאד.
• אופן יניקה ב' "הגבהה וחוצפה" - לפני שהאור - החיות, יורד ומצטמצם ממקורו הוא נמצא בעולם ה"סובב" המקיף על כל העולמות בשווה, בעולם זה אין עדיין הבדל בין אור לחושך, כי עולם הסובב הינו למעלה, מעלה מהעולמות התחתונים ולכן אין שם התייחסות לחושך וקליפות. ופעמים והקליפות מתעלים ב"חוצפתם" לדרגה זו ועוקפים את כל סדר ההשתלשלות ויונקים את חיותם משם. אופן זה נמשל לנשר, כי הנשר אף שאינו עליון במעלה מעופו הינו הגבוה מכל הנבראים.

עם ישראל משפיעים על חיות הקליפות

קצבת כמות השפע ודרגת השפע לקליפות תלוי ומושפע ישירות מהתנהגות עם ישראל, בחסידות מוסבר רבות שכל העולמות העליונים והתחתונים מושפעים ממעשיו של כל יהודי, כאשר מקיימים את רצון ה' בקיום תורה ומצוות, השפע והחיות האלוקי מגיע ומושפע למקומו הנכון ומחזק ומגדיל את הקדושה. אך כאשר עם ישראל, במצב שאינם מקיימים את רצון הבורא, ניתנת אפשרות לקליפות לקבל את החיות השמור לקדושה.

ובפרטיות לפי החלוקה הנ"ל:

• "דרך צמצום" - יניקה זו מתאפשרת לקליפות אך ורק כאשר ישנו ירידה רוחנית בעם ישראל - ירידה המתבטאת בהשפלה ונפילה לתאוות זרות עד שדומה לבהמה ממש המחוסרת שכל, ופועלת על פי תאוות ליבה בלבד. ירידה רוחנית זו, גורמת לאור האלוקי גם, לרדת למטה מטה, עד למקום כל כך תחתון שהקליפות גם יונקות משם את החיות המצומצמת והמושפלת.
• "הגבהה וחוצפה" - יניקה זו מתאפשרת לקליפות כאשר ישנו ירידה רוחנית בעם ישראל - ירידה המתבטאת בגסות הרוח וחוצפה שהאדם מתמלא גאווה ומרגיש את עצמו לישות עליונה, ואת הקב"ה לאין ואפס. ירידה זו גורמת לקליפות גם להתחצף ולהתרומם למקומות שאינם שייכים שם, ולקבל את חיותם ממקור האור והחיות.

בעבודת האדם

בניגוד לקליפת נוגה, ג' קליפות הטמאות שייכות אך ורק לצד של הטומאה, ומה שקשור אליהן לא ניתן להעלותו לקדושה.

למשל, דבר מאכל שהינו אסור באכילה על פי ההלכה היהודית, גם אם יהודי יברך עליו ויעבוד את ה' בכח האכילה ההיא, עדיין לא יהיה ניתן להוציא את ניצוצות הקדושה משייכותם עד אותה עת לג' קליפות הטמאות, ולהעלות אותן לקדושה (עד שיבא משיח צדקנו).

אולם, על ידי תשובה עילאה הרי גם החיות שמג' הקליפות עולה לקדושה, כמו כן כאשר יהודי נמצא במצב שמותר לו לאכול דבר זה, כגון חולה בסכנה או שהאיסור מתבטל בשישים - אזי החיות האלוקית עולה לקדושה אם יעבוד בכח האכילה ההיא את ה'.

בעיקרון, תקנתם של ג' הקליפות הטמאות - היא בשבירתם. שעל ידי שיהודי מתגבר על הקליפה ושוברה - הרי ניצוץ האלוקות שבה עולה לקדושה. אך יש יוצא מן הכלל בזה שהוא רבי. רבי יש בכוחו לברר גם דברים מג' קליפות הטמאות.

בעת תפילת שמונה עשרה בברכת "ולמלשינים" - בין תיבות "תעקר תשבר ותמגר", לתיבת "ותכניע" נהוג לעשות הפסקה, כיון שג' התיבות הראשונות הם כנגד ג' הקליפות הטמאות, שצריכים עקירה לגמרי, מה שאין כן תיבת "ותכניע", שהיא כנגד קליפת נוגה.

כינוים

בנוסף לשמם "רוח סערה", "ענן גדול", "אש מתלקחת", כמו כן נקראות הקליפות בשם "נחש" "שרף" ו"עקרב".