השבת אבידה

השבת אבידה היא מצוה מהתורה שלפיה אדם המוצא אבידה של יהודי ברשות הרבים ויש בה סימן אם במהותה או במקומה או אופן הנחה חובה עליו לפרסם את מציאת האבידה ולעשות למען השבת האבידה לבעליה.

בתורת הקבלה

האר"י ז"ל כותב בספרו "טעמי המצות: מצות השבת אבידה שנאמר וכן תעשה לכל אבדך אחיך, דע כי האדם לפעמים בא הנשמה על ידי עיבור (כלומר שהנשמה מתכללת ומתעלמת בגוף של אדם אחר באופן מקיף ולא שיורדת בעצמה בגוף), ולפעמים יצטרך לחזור ממש בגלגול כי הוא יותר צער, והנה עונש מוצא אבידה ואינו מחזירה שאין לו תיקון בעיבור אחר מיתתו, אך יצטרך לחזור ממש בגלגול, וזהו לא תוכל להתעלם כי אם לא תשיב לו האבידה, אז ענשך הוא שאם תחטא ותצטרך לבא לעלום להתקן לא יספיק לך במה שתתעלם שהוא סוד עיבור לבד שאינו רק העלם כנודע שהוא מתעלם בסוד נשמת חבירו אך תתגלגל ממש."

בתורת חב"ד

הצמח צדק דן בשו"ת שלו בענין זה, וקובע כאשר חפץ מסויים אבוד מפני הבעלים, כגון שטבע בזוטו של ים או בכל מקום שלא ניתן להצילו, אז באופן כזה פקעה הבעלות של הבעלים באופן מוחלט, (וכהסברו של המהר"ל שהבעלות אינה דבר מיסטי או רוחני אלא מציאות גשמית הבאה לידי ביטוי ביכולתו של האדם לשלוט על חפציו ונפקעת בהעדר יכולת זו, וממילא נמצא - שבמקרה כזה שהחפץ אבוד לגמרי מיד הבעלים על ידי הארי, אזי אם האדם רוצה יש לו אפשרות לומר שהממון שלו).

ולמרות שמפשטות דברי הגמרא שם משמע שגם דין זוטו של ים הוא מדין יאוש, וכלשון הברייתא "מפני שהבעלים מתייאשים מהם", וכפסק הרמב"ם שרק אם ידעו הבעלים מכך חלה ההפקעה אך במקרה שלא ידעו מכך אין החפץ נפקע מרשות הבעלים (כדין יאוש שלא מדעת), מכל מקום דעת רוב הראשונים כגון הרשב"א הר"ן והראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם היא שדין זוטו של ים הוא דין מחודש, דהיינו שההפקעה של החפץ נעשית על ידי המציאות שאין לאדם שליטה על חפציו (בניגוד ליאוש שאז המצב עצמו אינו מכריח הפקעה מוחלטת רק בצירוף דעתו של האדם שמוותר בעצם ביאושו על זכויותיו ובכך הופך את המצב של אבדון לבר קיימא).