הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין מדינת ישראל לבין ארגון הטרור אש"ף בשנת ה'תשנ"ג, והביאו להקמתה של הרשות הפלסטינית.

רקע

במהלך השנים סירבה מדינת ישראל לדון עם ארגון הטרור אש"ף, שראה עצמו כנציג ערביי ארץ ישראל.

במסגרת הסכמי קמפ דייוויד דרשה מצרים הקמה של מדינה פלסטינית, והסכם השלום עם מצרים קרא להפעלת תוכנית אוטונומיה, אך העניין לא קודם.

דבר נוסף שהביא חלקים בציבור לרצות בהסכם, היה האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשנת ה'תשמ"ז.

בשנת ה'תנש"א, במסגרת ועידת מדריד, נפגשו לראשונה נציגי מדינת ישראל עם נציגים ערביים מיהודה ושומרון, אך השיחות שנערכו לא הביאו להתקדמות של ממש.

בשנת ה'תשנ"ב עלה יצחק רבין לשלטון, לאחר שהבטיח הסכם שלום תוך שישה עד תשעה חודשים.

הסכם אוסלו א'

ההסכם הראשון נחתם בחשאי בעיר אוסלו שבנורבגיה (ומכאן מקור שמם) בג' אלול ה'תשנ"ג, בידי שר החוץ שמעון פרס ואבו מאזן. ההסכם פורסם כעבור זמן קצר בתקשורת.

בכ"ג אלול שלח ראש הממשלה יצחק רבין מכתב לערפאת, בו הכיר בארגון אש"ף כבנציגם החוקי של ערביי ארץ ישראל, והתחייב לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשיו.

בתגובה שלח יאסר ערפאת, מכתב ליצחק רבין, בו הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, והתחייב להפסיק את הטרור.

בכ"ז אלול התקיים בבית הלבן טקס החתימה על ההסכם, בהשתתפות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ראש הממשלה יצחק רבין ויאסר ערפאת. על המסמך עצמו חתמו בשם מדינת ישראל שמעון פרס, ובשם אש"ף אבו מאזן.

הסכם אוסלו ב'

ב-ד' תשרי ה'תשנ"ה נחתם בוושינגטון הסכם אוסלו ב', במסגרתו הוקמה הרשות הפלסטינית, וחולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

• שטחי A: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
• שטחי B: שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של מדינת ישראל.
• שטחי C: שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של מדינת ישראל.

בנוסף הוקמה משטרה פלסטינית, והיא צוידה בנשק.

ההסכם אושר בכנסת על חודו של קול, 61 תומכים מול 59 מתנגדים. הרוב הושג באמצעות קולותיהם של חברי הכנסת הערבים.

המאבק נגד ההסכם

ההסכם עורר הפגנות מחאה בכל רחבי הארץ, בעיקר בעקבות ההחלטה להעניק נשק למשטרה הפלסטינית שהוקמה, בטענה שהוא ישמש לפיגועים נגד יהודים.

במהלך המאבק אישר הרבי לארגון נשי ובנות חב"ד להשתתף באופן רשמי בעצרת מחאה שאורגנה על ידי מספר ארגוני נשים מהציונות הדתית.

מאוחר יותר ארגנה תנועת "זו ארצנו" ומספר ארגונים נוספים, ביניהם צעירי אגודת חב"ד, הפגנת ענק נגד ההסכם בכיכר מלכי ישראל בתל אביב.

המטה לשלום העם והארץ

ערך מורחב – המטה לשלום העם והארץ

כחלק מהמאבק בהסכם הוקם המטה לשלום העם והארץ, בראשות הרב ישראל הלפרין, עם נציגים מהארגונים המרכזיים של חב"ד בארץ הקודש.

הפעילות המרכזית של המטה היה קמפיין "ארץ ישראל בסכנה", במסגרתו יצאו אלפי חסידי חב"ד להפגין נגד ההסכם.

המטה הוציא עיתון בשם "כל הארץ", בעריכת הרב מנחם ברוד, והוא הופץ ברחבי הארץ.

נאום יוהנסבורג

כחצי שנה לאחר חתימת ההסכם, בי"ג סיוון תשנ"ד נשא ערפאת נאום בעיר יוהנסבורג שבדרום אפריקה, בו התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים.

הוא הוסיף ואמר שהסכמי אוסלו אינם שווים מאומה, והם חלק מ"אסטרטגיית השלבים" בבחירות שנערכו ב-1996 נבחר בנימין נתניהו, איש הליכוד. במהלך קמפיין הבחירות התחייב נתניהו לכבד את ההסכמים עליהם חתמה ישראל, חרף התנגדותו לתהליך אוסלו מלכתחילה. על פי הסכמי אוסלו, היה על ישראל לסגת משטחים ביהודה ושומרון בשלושה שלבים, שכונו "שלוש פעימות". נתניהו הציג מדיניות על פיה ישראל תקבע לבדה את היקף השטח שממנו תיסוג, ובכל מקרה לא תיסוג אלא אם הפלסטינים יראו התקדמות ביישום ההסכמים ומניעת אלימות והסתה מצידם. סיסמתו של נתניהו הייתה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". לעומת זאת, הפלסטינים טענו שעל פי ההסכמים, על ישראל לסגת מכל שטחי יהודה ושומרון, למעט ההתנחלויות ובסיסי צה"ל, ולא קיבלו את עמדת ישראל שמותר לה להשהות את ביצוע ההסכם בגלל הטרור או מכל סיבה אחרת.

ב-15 בינואר 1997 חתם נתניהו על פרוטוקול הפריסה מחדש בחברון, בו נקבע בנוסף מועד לנסיגות הבאות. ב-23 באוקטובר 1998 נחתם הסכם ואי, שנועד להסדיר את הנסיגות של ישראל, תוך קביעת לוח זמנים הן לנסיגות של ישראל והן לצעדים שנדרשו מהפלסטינים במאבק בטרור ומניעת הסתה. ממשלתו של נתניהו ביצעה את הנסיגה הראשונה שנדרשה בהסכם ואי, אך לא יישמה את שאר שלבי ההסכם בטענה שהפלסטינים לא עמדו בהתחייבויותיהם. הפלסטינים מחו על כך שישראל לא מקיימת את ההסכם, ואיימו להקים מדינה פלסטינית באופן חד-צדדי.

חתימת הסכם ואי הביאה לנפילתה של ממשלת נתניהו ולהליכה לבחירות, שבהן נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. ברק ביצע את הנסיגות שסוכמו בהסכם ואי ואף ביקש לבצע נסיגה נוספת מאבו דיס, אך לאחר מכן שלל ביצוע נסיגות נוספות וניסה להגיע להסכם סופי בקמפ דיוויד (ועידת קמפ דייוויד (2000)). אך השיחות עם הפלסטינים עלו על שרטון ובאוקטובר 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות התגברות הטרור כבשה ישראל במבצע חומת מגן את כל שטחי יהודה ושומרון, ומאז הם מצויים דה פקטו בשליטה ביטחונית ישראלית. בכך בא אל קיצו אחד הסממנים הבולטים ביותר של הסכמי אוסלו: שטחים ביהודה ושומרון (שכונו שטחי A) בהם השליטה הביטחונית היא בידי הפלסטינים וצה"ל אינו פועל בהם. עם זאת, סממנים אחרים של הסכמי אוסלו, כגון קיומה של ממשלה פלסטינית והסכמי המסים, עדיין ממומשים, לפחות באופן חלקי.

גרפיטי בבקעת הירדן עם הכיתוב: "פושעי אוסלו לדין" דעת הקהל

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו בישראל אימוץ הסכמי אוסלו, שכללו שיחות ישירות עם הנהגת אש"ף, היווה שינוי מוחלט במדיניות ישראל, אשר עד אז סירבה לנהל שיחות עם ארגון הטרור שאמנתו קראה להשמדת מדינת ישראל.

כשנודעו הסכמי אוסלו לציבור הרחב, התפתחה בישראל מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, והציבור היהודי במדינת ישראל היה חצוי לגביהם. אל מול תמיכתו של מחנה השמאל עמדה התנגדות חריפה של מחנה הימין. אחרי דיון של יומיים בכנסת על הודעת הממשלה בנושא ההסכם וחילופי האיגרות, נערכה ב-23 בספטמבר הצבעת אמון, בה הצביעו 61 ח"כים בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו וח"כ אחד נעדר מן ההצבעה. הנמנעים והנעדר כללו את חברי הכנסת של ש"ס ושלושה חברי הליכוד, רוני מילוא, מאיר שטרית ואסעד אסעד, אשר בקשו לתת הזדמנות להסכם עם הפלסטינים.

קבוצת אנשי ימין בישראל ובראשם משה פייגלין, הקימה את תנועת "זו ארצנו", שארגנה ברחבי המדינה הפגנות סוערות כנגד ההסכמים. "אל תתנו להם רובים" הייתה סיסמה נפוצה בהפגנות הימין.

ב-4 בנובמבר נרצח יצחק רבין על ידי איש ימין רדיקלי, יגאל עמיר, אשר ביקש למנוע ואף לעצור את התקדמות ההסכם.

קיימת מחלוקת בציבור הישראלי האם הפלסטינים קיבלו את ההסכם מתוך כוונה אמיתית לקיימו או שמא כוונתם הייתה מלכתחילה להשיג את מה שניתן להשיג במסגרת תורת השלבים ואז להפר את ההסכם. ביום חתימת הסכמי אוסלו (13 בספטמבר 1993), בנאום מוקלט מראש ששודר בטלוויזיה הירדנית הודיע ערפאת לעם הפלסטיני כי "הצהרת העקרונות" אינה אלא חלק מיישום "אסטרטגית השלבים" של אש"ף[13]. הטוענים שלא הייתה כל כוונה לקיים את ההסכם מציגים גם את הצהרות ערפאת בערבית לבני עמו ולגורמים ערבים אחרים, שבהן השתמש במונח ג'יהאד ורמז שאין בכוונתו לקיים את ההסכם. טוענים אלו מביאים את מיעוט הפעולות שנעשו על ידי הפלסטינים כדי למנוע טרור, ואת השתתפותם הפעילה של חלקים ממנגנוני הפת"ח בביצוע פיגועים. בעקבות מבצע חומת מגן נתפסו בידי צה"ל מסמכים רבים הקושרים את הרשות הפלסטינית ואת ערפאת למימון ועידוד פעילות טרור[14]. ההתנגדות להסכמים התחזקה בשל התגברות פיגועי הטרור לאחריהם, פיגועים שגבו קרבנות רבים יותר בצד הישראלי מאשר במהלך האינתיפאדה הראשונה. על פי הסטטיסטיקה, בארבע השנים שלאחר הסכמי אוסלו (1993-1996), נרצחו 256 ישראלים בפעילות טרור[15], לעומת 97 בארבע השנים שקדמו להן (1989-1992).

לעומתם, ישנם בשמאל הישראלי הטוענים שהפלסטינים התכוונו למלא את ההסכם, אך משנוכחו כי הישראלים אינם ממלאים אחר ציפיותיהם ואינם מפסיקים את הבנייה בהתנחלויות וכי אין שיפור במצב הכלכלי, הפסיקו לתמוך בהסכם, וחלקים מהם הצטרפו לארגוני הטרור בביצוע פיגועים. במיוחד מציינים בהקשר זה את טבח מערת המכפלה, שבו נרצחו 29 מתפללים מוסלמים ולווה בהריגת תושבים נוספים על ידי כוחות צה"ל במהומות שבעקבות האירוע, ואת הסגרים שישראל הפעילה בעקבות גל הפיגועים של ארגוני הטרור. הועלו גם טענות שהתנהלותו של בנימין נתניהו בסיסמה: "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו", אשר התקדם באיטיות במסירת שטחי יהודה ושומרון לשליטה פלסטינית, הביאה לתסכול אצל הפלסטינים מההסכם. לטענתם, הקיפאון במשא ומתן על הסדר הקבע גרם לקריסת השלבים בתהליך שנבנו עד אז, והיווה גורם מרכזי להתפרצות מחודשת של טרור פלסטיני ולפרוץ האינתיפאדה השנייה[16].

התקווה שהסכמים אלו יובילו לשלום בין ישראל לפלסטינים, או לפחות לרגיעה בסכסוך, דעכה בשנים שלאחר חתימת ההסכמים, בעיקר כתוצאה מהתגברות הטרור הפלסטיני, שהגיע לשיאו באינתיפאדה השנייה. מאז התגברות הטרור גדל אחוז הישראלים הרואים את הסכמי אוסלו באור שלילי[17]. בנימין נתניהו טען ששמעון פרס אמר לו שהסכם אוסלו היה שגיאה והתבסס על הנחה כלכלית שגויה[18].

ב-2012 קראה מרצ לביטול הסכמי אוסלו ולהחליפם בהסכם ביניים חדש, וזאת בהסכמה עם הפלסטינים[19].

נאום יוהנסבורג Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נאום יוהנסבורג ב-23 במאי 1994 נשא ערפאת את נאום יוהנסבורג בעיר הדרום אפריקאית יוהנסבורג, בערך חצי שנה לאחר חתימת הסכמי אוסלו. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייביה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, הסכם שאותו הפר.

בקרב הפלסטינים התגובות הפלסטיניות להסכמים היו מעורבות. הפת"ח, הארגון הגדול והשולט באש"ף, אימץ את ההסכמים. עם זאת היו בפת"ח גם כאלו שהתנגדו להסכם, בין השאר בטענה שישראל לא הבטיחה לחדול מבניית התנחלויות. ביום חתימת ההסכם שודרה בטלוויזיה הירדנית הקלטה של יאסר ערפאת בו הוא מסר לעם הפלסטיני שהסכמי אוסלו הם רק חלק מתוכנית השלבים של אש"ף לשחרור פלסטין וביטול הציונות בכל דרך. חצי שנה לאחר ההסכמים, נאם ערפאת ביוהנסבורג ובין הדברים השווה את הסכמי אוסלו להסכם חודיבייה וקרא לעמי האסלאם להתאחד בג'יהאד לשחרור ירושלים.

ארגוני הסירוב, כמו חמאס, הג'יהאד האיסלאמי והחזית העממית, התנגדו להסכמים מאחר שסירבו להכיר ב"יישות הציונית" ושללו באופן מוחלט את זכות קיומה של ישראל. אליהם הצטרפו גם גורמים באש"ף, בין השאר פארוק קאדומי, אשר התנגדו להסכמים. בין היתר טענו המתנגדים כלפי ערפאת שהוא הסכים לחתום הסכם שמכיר במדינת ישראל ללא הבטחה להקמת מדינה עצמאית, פתרון בעיית הפליטים ומעמד ירושלים בסופו, וזאת בשל רצונו להיכנס לשטחים הפלסטינים ממקום מושבו בתוניס.

אבו מאזן אמר בשנת 2003 שהסכמי אוסלו היו טעות מבחינת ישראל כי "לקחנו אדמה בלי תמורה"[20].

ביולי 2006 נימק זיאד אבו עין, בראיון טלוויזיוני, את התועלת בהסכמי אוסלו, בכך שבזכותם היה ניתן להוציא לפועל את האינתיפאדה השנייה[21] [22].

בעולם

פיגועי טרור לאחר ההסכם

לאחר חתימת ההסכם החל ארגון הטרור חמאס ברצף של פיגועים נגד יהודים.

בסך הכל נרצחו בין חתימת ההסכם עד לנפילת ממשלת פרס בשנת ה'תשנ"ו 174 יהודים ונפצעו כ-1700.

בשנת ה'תשס"א פרצה האינתיפאדה השנייה, במהלכה נרצחו למעלה מאלף יהודים.

חלק גדול מפיגועי האינתיפאדה השנייה נעשו על ידי שוטרי המשטרה הפלסטינית, ובאמצעות כלי הנשק שקיבלו במסגרת ההסכם.

הסכם חברון והסכם וואי

בשנת ה'תשנ"ו נבחר לראשות הממשלה בנימין נתניהו. במהלך קמפיין הבחירות התחייב נתניהו לממש את ההסכם רק אם יפסקו הפיגועים.

בשנת ה'תשנ"ז הכריז נתניהו על נסיגת צה"ל מרוב שטחי העיר חברון.

בשנת ה'תשנ"ח נחתם הסכם וואי, שקבע לוח זמנים לנסיגות נוספות. בעקבות הסכם זה נפלה ממשלתו של נתניהו.

הערות שוליים

‏