זלמן קליימן – הבדלי גרסאות
מ החלפת טקסט – "בר מצווה " ב־"בר מצווה " |
מ החלפת טקסט – "סיביר " ב־"סיביר " |
||
| שורה 77: | שורה 77: | ||
כעת הבינו הכל, מדוע אביו לא נח ולא שקט, עד שהחלה פעולת ההצלה... | כעת הבינו הכל, מדוע אביו לא נח ולא שקט, עד שהחלה פעולת ההצלה... | ||
הדודה מרת איטה השאירה את ילדיה בבית חמיה וחמותה, וכשהיא מצוידת בויזה, בכרטיסי נסיעה, בכמה כיכרות לחם ופירות יצאה לדרך הארוכה והמפרכת למרחבי סיביר כדי להציל את אחיינה ואחייניתה. תחילה נסעה אל בית היתומים בו שהה זלמן הצעיר, ומשם המשיכה אל בית-היתומים בו נמצאה הבת רחל. | הדודה מרת איטה השאירה את ילדיה בבית חמיה וחמותה, וכשהיא מצוידת בויזה, בכרטיסי נסיעה, בכמה כיכרות לחם ופירות יצאה לדרך הארוכה והמפרכת למרחבי [[סיביר]] כדי להציל את אחיינה ואחייניתה. תחילה נסעה אל בית היתומים בו שהה זלמן הצעיר, ומשם המשיכה אל בית-היתומים בו נמצאה הבת רחל. | ||
היא יצאה לדרך בתחילת סיון תש"ה, ועד שהגיעה | היא יצאה לדרך בתחילת סיון תש"ה, ועד שהגיעה ל[[סיביר]] לאזור צ'יליאבינסק, עברו כחודש וחצי. היא נסעה ברכבות משא, החליפה רכבות, לנה בתחנות רכבת וציפתה לרכבות הנוסעות לכיוון הנדרש לה. הרכבות היו עמוסות פליטים, חיילים, ואזרחים, שרצו להגיע למקום מבוקשם. לכן כאשר הגיעה הרכבת, הייתה התנפלות, שלא כל אחד זכה לעלות עליה. רבים נשארו בתחנה מחכים לרכבת הבאה, שתבוא כעבור כמה שעות או ימים. | ||
בתום המסע המייגע הגיעה לבית הילדים בו היה זלמן הקטן שכבר אומץ פורמלית על-ידי המדריכה. הוא נקשר נפשית למדריכה המאמצת, ושמח מאוד לחזור אתה ועם כל הילדים ללנינגרד. היא השקיעה מאמצים כדי לשכנע את ההנהלה ואת המדריכה שתוותר על האימוץ. היא הסבירה להם שהיא דודתו של הילד, ואחיה, אביו של הילד, ביקש ממנה שתגדל אותו אם ימות במלחמה. בלב עגום וכואב השקיעה הדודה מאמצים לשכנע גם את הילד בן ה-12 להצטרף אליה. כששאלו אותו אם הוא רוצה לנסוע עם הדודה, השיב בשלילה משום שלא הכיר אותה. בידיה גם לא היו מסמכים שיעידו על הצוואה שקיבלה מאחיה. רק הדמעות והתחנונים שלה השפיעו, וזלמן הצעיר נמסר רשמית לדודתו. | בתום המסע המייגע הגיעה לבית הילדים בו היה זלמן הקטן שכבר אומץ פורמלית על-ידי המדריכה. הוא נקשר נפשית למדריכה המאמצת, ושמח מאוד לחזור אתה ועם כל הילדים ללנינגרד. היא השקיעה מאמצים כדי לשכנע את ההנהלה ואת המדריכה שתוותר על האימוץ. היא הסבירה להם שהיא דודתו של הילד, ואחיה, אביו של הילד, ביקש ממנה שתגדל אותו אם ימות במלחמה. בלב עגום וכואב השקיעה הדודה מאמצים לשכנע גם את הילד בן ה-12 להצטרף אליה. כששאלו אותו אם הוא רוצה לנסוע עם הדודה, השיב בשלילה משום שלא הכיר אותה. בידיה גם לא היו מסמכים שיעידו על הצוואה שקיבלה מאחיה. רק הדמעות והתחנונים שלה השפיעו, וזלמן הצעיר נמסר רשמית לדודתו. | ||