זלמן קליימן – הבדלי גרסאות

האב היה חסיד גור, ירא שמים ומדקדק מאוד במצוות. איש ישר היה, צנוע ונחבא אל הכלים. זלמן היה אדם טוב וישר, אציל נפש, בעל עושר אינטלקטואלי בכל תחומי החיים. בשקט עסק בציור, ובשלווה הקדיש שעות פנויות ללימוד התורה. מעודו לא חיפש תהילה או תלמידים. כשהיו באים אליו הורים ומבקשים, שילמד את בנם או את בתם ציור, היה אומר להם: “אם הילד נמשך לציור מעצמו - טוב ללמדו. אם לאו, אין ללחוץ על הילד ללמוד זאת, משום שזו עבודה קשה מאוד, הדורשת כוחות נפש עצומים". את הכרותו עם [[חסיד]]י [[חב"ד]], עשה בהיותו ברוסיה. היה נכנס לעתים תכופות בביתו של [[הגאון מרוגוצ'וב]] שהתבטא עליו - לפי עדותו של הרב [[נחום שמריהו ששונקין]] - ‘יעקב יודע ללמוד היטב'". הרב ששונקין הוסיף ואמר כי “הגאון מרוגוצ'וב לא חילק שבחים מהר כל-כך. אך אם הוא אמר על מישהו שהוא יודע ללמוד, סימן שזה היה כך".  

זמן קצר לפני המצור הספיק ר' יעקב קליינמן להיפגש עם אחותו, מרת איטה ששונקין, בגבול העיר לנינגרד. הפגישה היתה מרגשת, והפרידה עוד יותר. קודם שנפרדו הבטיחו השניים זה לזה בתקיעת כף: “מי שנשאר בחיים, מקבל על עצמו לדאוג לילדי אחיו".

מספרת אחותו, הגב' רחל זמיר: “במשך כל שנות המלחמה היינו נפרדים. לא ראינו זה את זה כחמש שנים, אך היינו מתכתבים בינינו. והנה אני מקבלת מכתב מזלמן, ובו הוא כותב שאומץ על ידי המדריכה. הוא מודיע בשמה, שעלינו לנתק כל קשר בינינו לעולמים. וברוח זו כתב גם לאחותי...".  

האחות התגוררה לפני המלחמה בעיר לוגה שבקרבת לנינגרד. יום אחד נאסר בעלה והוגלה לסיביר, וכאשת “פושע" נאסרה עליה השהייה בלנינגרד עצמה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ובהפצצות הכבדות, הצליחה בחסדי ה' לעזוב את האזור ברכבת האחרונה עם שני ילדיה הקטנים, ציפורה בת השש ואברהם בן השלוש. למעשה הם נסעו ללא יעד מוגדר. הרכבות נסעו לכיוון סיביר, הרחק מאזור המלחמה.  

דומה היה כי הגיעה אל המנוחה והנחלה, אלא שבאחד הלילות, חלמה, שאחיה מעיר אותה בנגיעה קלה בכתפה ואומר לה רק מילה אחת: “הילדים!"  

אך אחיה לא הרפה. ברגע, שנרדמה, הופיע שנית בחלומה ואמר לה: “איטה, הילדים!" כך חזר העניין על עצמו במשך שלושה לילות: היא נרדמת, ואחיה מעיר אותה. באמצע הלילה השלישי החליטה שלא לחזור לישון, והתחילה להתהלך הלוך ושוב אובדת עצות.  

“את יודעת היכן הם?" שאל הרב ששונקין.  

“כן", ענתה, “יש לי הכתובות שלהם".  

“אם כן, מדוע שתקת עד עכשיו? הרי חייבים להצילם!" הגיב החותן.  

תוך כדי ההכנות הגיע מברק בהול מבית הילדים בו שהה זלמן. את המברק שלחה מדריכתו, שהייתה מסוכסכת עם עמיתתה לעבודה, המדריכה המאמצת. ההודעה במברק הייתה בלשון זו: “אם אתם רוצים לפגוש את הילד, תבואו בדחיפות! הוא אומץ".  

כאשר הרב ששונקין הבחין בוויכוחים השונים שנוצרו, אמר לכלתו: “איטה, את שלך עשית. הצלת את הילדים מידי הגויים. כעת תני לי את האחריות על חינוכם".  

זלמן עמד בהתנגדותו לכל מעשה הקשור לדת ואז הרב ששונקין דיבר על ליבו: “בין אם תרצה להאמין בה' ובתורה ובין אם לא תרצה, כדאי לך לדעת במה מדובר". זלמן שאהב לקרוא ספרים, קיבל את הטיעון. הוא נרשם לתלמוד תורה מחתרתי אצל הרב גורביץ', הנחשב למלמד המעולה, בעל גישה מצוינת לילדים, שם למד את הא"ב, קריאה, סיפורי תורה וכתיבה.  

לאחר שהייה בת שנתיים בצרפת, זכו בני המשפחה לעלות ל[[ארץ ישראל]] באמצעות אניית “ארצה", אניה קטנה, שטולטלה בסערת הים. רבים מהנוסעים חלו במחלת ים, ובתוכם הרבנית ששונקין ונכדתה הקטנה רחל.  

הלהט הזה למלאכת הציור, הביא אותו לעזוב את הישיבה ולעבור לגור ב[[כפר חב"ד]]. כאן החל להתמסר לציור. מקום מגורים לא היה לו, אך הוא השתדל להסתיר זאת מהאנשים ששאלוהו. הוא הסתפק במה שיש לו ולא רצה כלל ליהנות משל אחרים. הוא ישן על ספסל בבית הכנסת, אכל ארוחות דלות בקיוסק של מרת גיטל'ה פרידמן, ואחסן את מיטלטליו הדלים ב"בוידם" של הקיוסק. יום או יומיים בשבוע עבד למחייתו בכל מיני עבודות מזדמנות בשדה או בפרדס, ובשאר הזמן עסק בציור. כל אותה עת חי בדוחק, אך סירב לקבל עזרה מאיש. פעם אחת הציעה אחותו רחל למרת גיטל'ה לפרוע את החוב של אחיה, אך היא סירבה לקבל את הכסף בהסבירה: “זלמן הודיע בפירוש, שאם אקבל כסף ממישהו, יחדל לאכול אצלי".  

כשהרב [[אפרים וולף]], מנהל הישיבה שמע על אורח חייו של זלמן, ניסה לעזור לו. הוא פנה לרב ששונקין, שהיה מחנכו, והציע שהנער יגור בישיבה ויעסוק בציור “ואיש לא יפריע לו". כאשר דיבר הרב ששונקין על כך עם זלמן, סירב לקבלה באומרו “לא די שאינני עוזר לישיבה, אלא שאחיה על חשבונה?".  

באותה הזדמנות ראה שז"ר ציור חסידי הממחיש התוועדות חסידים מלאת חיות ורגש. שז"ר הביע את פליאתו על כך שזה לא ההתוועדויות שהוא מכיר (כידוע שז"ר היה משתתף בקביעות בהתוועדויות י"ט כסלו שהתקיימו בכפר חב"ד). ר' זלמן קליינמן לא התבלבל והשיב בפשטות חסידית אופיינית: “כשאתה נמצא, זו ההתוועדות ה'רשמית'; מה שאתה רואה כאן, זה ההתוועדות אחרי שאתה הולך...".

במשך תקופת הטירונות התפרסם כשרונו העילאי בציור. הרב הראשי לצבא, הרב גורן, העביר אותו לרבנות הצבאית, והטיל עליו לקשט בתי-כנסת במחנות צבא שונים ולאייר את השבועון “מחניים". מכיוון שלא היה קשור לבסיס קבוע, קיבל דמי כלכלה ובעיית הכשרות נפתרה.

החיים של בני הזוג לא היו קלים. לשניהם לא היו הורים והם היו מחוסרי תמיכה. תחילה עבד זלמן בעבודות מזדמנות, אך הכנסותיו היו זעומות ביותר. לאחר שנולדו הילדים, החל להרוויח בקשיים רבים, גם מציור אילוסטרציות בהוצאות ספרים. עם הזמן החל לעבוד בעיתון “אלגעמיינער ז'ורנרל" כעורך אמנותי וקריקטוריסט. לאט-לאט זכה להכרה כצייר, ושמו הלך לפניו. במשך הזמן נערכו תערוכות מיצירותיו בברוקלין-מוזיאום, בקנדה, בפילדלפיה ועוד.  

משזכה להכרה כצייר, השתפר מצבו הכלכלי, אך הוא המשיך באורח חיים צנוע כבעבר. חלק גדול מהכסף, שהרוויח, חילק לצדקה, בעיקר בדרך של “מתן בסתר".