מניין בני ישראל

בתשע הזדמנויות במהלך ההיסטוריה היהודית נמנו בני ישראל מתוך חביבותם לפני ה' ולצרכי השעה. המניין העשירי יתקיים לעתיד לבוא על ידי מלך המשיח או על ידי הקב"ה עצמו.

עשרת המניינים

במדרשי חז"ל מובא שבני ישראל נמנו עשר פעמים והם:

1. כשבני ישראל ירדו מצרימה, (דברים י, כב): "בשבעים נפש ירדו".
2. כשבני ישראל עלו ממצרים (שמות יב, לז): "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי".
3. בקשר עם חטא העגל (שמות ל, יב): "כי תשא את ראש בני ישראל".
4. במסע הדגלים בתחילת ספר במדבר הנקרא בשל כך 'חומש הפקודים'.
5. בימי יהושע בחלוקת הארץ, הציווי בפרשת פינחס (במדבר כו, א).
6. בימי שאול המלך (שמואל א טו, ד) "ויפקדם בטלאים".
7. בימי שאול המלך (שמואל א יא, ח) "ויפקדם בבזק".
8. בימי דוד המלך (שמואל ב כד, ט): "ויתן יואב את מספר מפקד העם".
9. בעלייתם מן הגולה בימי עזרא (עזרא ב, סד): "כל הקהל כאחד ארבע רבוא".
10. לעתיד לבוא (ירמיה לג, יג): "עוד תעברנה הצאן על ידי מונה".

המניין העשירי

המניין העשירי שיתקיים לעתיד לבוא, הנרמז בפסוק "עוד תעברנה הצאן על ידי מונה", יהיה או על ידי מלך המשיח כתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק, או על ידי הקב"ה בעצמו כדברי הילקוט שמעוני על הפסוק.

בתורת החסידות מבואר, שעשרת המניינים הם כנגד עשר הספירות והמניין העשירי הוא על ידי בחינת הכתר. ולכן יהיה כמובן מהמפרשים או על ידי מלך המשיח או על ידי הקב"ה בעצמו. כפי שמביא בזה הילקוט שמעוני שבתשעה מניינים שנמנו בני ישראל היה על ידי בני אדם, אבל המניין דלעתיד לבוא יהיה הוא לבדו ית' המונה.

עניין המניין

העניין הכללי במניין

המניין מורה על חיבתו הגדולה של ה' לבני ישראל "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה".

בספר השל"ה נאמר, כי כוח הקיום הבלתי מוגבל של העם היהודי רמוז בציווי של הקב"ה למנות את עם ישראל במדבר. כשסופרים דבר מה, גורמים לו להיות "דבר שבמניין", ועל כך ישנו הכלל ההלכתי: "דבר שבמניין לא בטל". הספירה מעניקה לו חשיבות שאינה מאפשרת לו להתבטל. על ידי שהקב"ה מנה את העם, נעשו בני ישראל "דבר שבמניין", ועל כן אין הם יכולים להתבטל לעולם.

הרבי מבאר שהמניין בא לבטא את החשיבות הרוחנית של בני ישראל גם בתוך העולם הגשמי.

המניין לצרכי השעה

בנוסף לעניין הכללי במניין, נמנו בני ישראל מתוך חביבותם לפני ה' ולצרכי השעה כדלהלן:

המניין הראשון בירידתם למצרים שבעים נפש, והמניין השני ביציאתם, בא לבטא את החביבות הגדולה של בני ישראל אצל ה'. במדרש מובא על כך משל: כאשר אדם זורע חיטים, הוא מונה את מספר הזרעים כשהוא זורע אותן, ולאחר מכן כשהיבול גדל הוא סופר אותן שוב. כך גם כאשר בני ישראל ירדו למצרים ה' ספר אותם, וכשהם עלו ממצרים הוא ספר אותם שוב. כך גם באה לידי ביטוי קיום ההבטחה של הקב"ה לאברהם אבינו שזרעו יהיה רב: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ועתה שמך ה' אלוקיך ככוכבי השמים לרוב".

המניין השלישי היה בתחילת בניית המשכן, כשה' בא להשרות שכינתו בישראל, לאחר חטא העגל והמגפה שפרצה בעקבותיו. המשל שמובא בזה הוא מ"צאן החביבה על בעליה, שנפל בה דֶבֶר, ומשפסק, אמר לו לרועה בבקשה ממך מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו".

המניין הרביעי בפרשת במדבר היה לאחר הקמת המשכן שה' השרה את שכינתו בישראל וזו היתה הזדמנות להביע את חיבתו לבניו. עניין נוסף במניין זה היה לצורך התארגנות צבאית של בני ישראל "יוצאי צבא", ולכן הנמנים הם בגיל הגיוס, מבן עשרים שנה ומעלה.

המניין החמישי בפרשת פנחס התרחש לאחר המגיפה שפקדה את בני ישראל לאחר שחטאו בבנות מדיין, וגם כאן מובא "משל לרועה שנכנסו זאבים לתוך עדרו והרגו בהן, והוא מונה אותם לידי מניין הנותרות". עניין נוסף, שכשבני ישראל יצאו ממצרים ונמסרו לידיו של משה רבינו נמסרו במניין, וכאן שהוא מחזיר אותם קודם פטירתו, מחזירם במניין.

צורת המניין

מי הנמנים

במניין הראשון שהיה כשבני ישראל ירדו מצרימה התורה מפרטת את רשימת המשתתפים במסע הירידה למצרים. הרשימה מכילה את הבנים והבנות והנכדים של יעקב אבינו בכל הגילאים (היא לא כוללת את נשותיהם של השבטים כי הן לא היו בנותיו של יעקב).

במניין השני ביציאתם ממצרים נמנו הגברים בלבד ללא הטף והנשים.

במניין השלישי והרביעי, שהיו שניהם בשנה השניה ליציאתם ממצרים, ציווה ה' את משה רבינו לערוך מפקד אוכלוסין של כל הגברים בבני ישראל מגיל עשרים ומעלה. המפקד נערך בניהול משה, אהרון ונשיאי השבטים. גם בשבט לוי נערך מפקד נפרד על פי צווי ה', אלא שבשונה מהמפקד הכללי נספרו כל הגברים מבן חודש ומעלה.

כך גם במניין החמישי שהתקיים על פי ציווי ה' לאחר המגיפה המסופרת בסוף פרשת בלק, כאשר משה רבינו מעביר את שרביט ההנהגה ליהושע, נמנו מבן עשרים שנה ומעלה.

במה מנו

במניין השלישי, שהיה אחרי חטא העגל בפרשת כי תשא נאמר "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". כלומר, שבאמצעות גביית מחצית השקל מכל אחד מהנמנים, בדרך עקיפה של מניין המטבעות, המונים יידעו גם את מספר האנשים מבני ישראל, כך לא תשלוט בנמנים עין הרע.

גם שנים רבות לאחר מכן, כששאול המלך ביקש לדעת כמה חיילים מונה צבאו, הוא השתמש בשיטה דומה, הוא ביקש מכל חייל לגשת אל דיר הכבשים של המלך ולהביא טלה אחד, וכשספר את הטלאים ידע את מספרם של חייליו.

על דוד המלך, לעומת זאת, נאמר כי הוא שגה וערך מפקד אוכלוסין באמצעות ספירת האנשים. התוצאות היו טראגיות, כמו שהנביא מספר: "וירע בעיני האלוקים על הדבר הזה ויך את ישראל... ויתן ה' דבר בישראל ויפול מישראל שבעים אלף איש".

בגמרא במסכת יומא מובאת השלכה מעשית מכך ששאול המלך ספר את אנשיו באמצעות טלאים; שהיו סופרים בבית המקדש את אצבעות הכהנים ולא את הכהנים עצמם. הגמרא מוסיפה "אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה .. כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר".

ולכן נוהגים כשסופרים יהודים למניין וכדומה, לעשות זאת בשינוי, כמו בקריאת הפסוק "הושיעה את עמך וגו'" הכולל עשרה תיבות וכדומה.

מניין שבט לוי

שבט לוי נמנה על פי ציווי ה' בנפרד משאר בני ישראל: "אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

הסיבה לכך היא, כפי שמובא במדרש "כדאי הוא לגיון של מלך להיות נמנה לבדו". הסבר נוסף שצפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנין מבן עשרים שנה ומעלה שימותו במדבר, ולכן הוציא ממניין זה את הלווים שלא חטאו בחטא העגל.

בשונה משאר השבטים שנמנו מגיל 20, במניין שבט לוי נמנו החל מגיל חודש ימים: "מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם". הסיבה לכך, דרשו חז"ל, כי למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן, שנמנתה יוכבד בת לוי בלידתה בין החומות בכניסה למצרים בכלל השבעים נפש שירדו מצרימה.

ראו גם

• השירה העשירית

קישורים חיצוניים

• דבר ספור לא מתבטל שיחה מעובדת של הרבי מתוך הספר שולחן שבת
• מדוע אסור לספור יהודים באתר בית חב"ד