חכמה ובינה: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| (34 גרסאות ביניים של 16 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{פירוש נוסף|נוכחי= | {{פירוש נוסף|נוכחי=יחסי הגומלין בין הספירות [[חכמה]] ו[[בינה]]|אחר=ספירות עצמם|ראו=[[ספירת החכמה]] ו/או [[ספירת הבינה]]}} | ||
'''חכמה ובינה''' הן שתי הספירות הראשונות ב[[עשר הספירות]]. מצד אחד מהותן '''הפוכה''' זו מזו: חכמה הוא ביטול ו'אין' ובינה היא מציאות של 'יש' (ולא רק מציאותן הגלויה שונה והפוכה, אלא אפילו שורשן שונה), אך מצד שני הן מיוחדות בייחוד תמידי ועד שקראות "תרין ריעין דלא מתפרשין". שתי ספירות אלו הן עיקר המוחין [[חב"ד (ספירות)|חב"ד]] (בשונה מ'כתר' שהוא רק '''מקור''' המוחין, ו'דעת' שהיא התקשרות המוחין לדבר '''אחר'''). | |||
==החילוק בין חכמה לבינה== | |||
החילוק הכללי (והעיקרי) שבין [[חכמה]] ל[[בינה]] (ממנו נובעים שאר החילוקים ביניהן) הוא שעניין החכמה הוא הרגשת '''המושכל''' ואילו בבינה העיקר הוא הבנת '''האדם''' את המושכל. היינו, כח הבינה "תופס" את המושכל על כל פרטיו וענייניו לאורך לרוחב ולעומק, ואילו החכמה רק "מרגישה" את עניינו של המושכל טרם ירד לשכל האדם עצמו בהבנה והשגה. חילוק זה נמשל בחסידות להבדל שבין שמיעה לראיה: בזמן שמיעת הסבר מסויים העיקר אצל השומע הוא '''שהוא''' יקלוט את הפרטים המוסברים בזה אחר זה עד שמסך הפרטים יצטייר אצלו העניין כולו - ואילו בראיה העיקר הוא '''הדבר''' שאותו רואים, שנתפס אצל האדם בנקודה כללית אחת. | |||
שני כוחות אלו מכונים לעיתים קרובות אבא ואמא, כי כשם שבגשמיות תלויה ההולדה גם באב וגם באם כך הדבר בהולדת השכלה: כדי להוליד שכל צריך גם את כח החכמה וגם את כח הבינה, אלא שבכח החכמה עצמו שתי דרגות כלליות: '''א.''' כשהאדם מתייגע להבין עניין חדש הרי הוא עוזב באותו רגע את שאר ענייניו ומצמצם את עצמו ומתרכז בעניין שרוצה להבין. התקשרות זו יוצרת אצלו קשר למושכל עד שנרגש אצלו ש"כך הדבר". היינו, אין זה שהוא כבר מבין - אלא רק שהוא "מרגיש": אם ישאלו אותו בשלב זה מה ההסבר לא תהיה לו תשובה, אבל מצד שני הדבר ברור לו כאילו רואה אותו ממש עד שאינו מקבל הסברים אחרים (שזהו עניין "שתיק רב" שבגמרא. למרות שהקשו עליו חכמים ולא הייתה לו תשובה, לא זו בלבד שלא חזר בו אלא עוד זאת שנפסקה הלכה כמותו - למרות שלא אמר שום טעם!). '''ב.''' בשלב השני 'יורדת' הרגשה זו ונתפסת בשכלו - אבל רק באופן כללי: נקודת ההשכלה כבר '''נמצאת''' אצלו (ולא רק הרגשה) אבל עדיין רק נקודה כללית בלבד (ואם לא יתעמק בה ויוריד אותה גם להבנה והשגה היא תיעלם במהירות) - נקודת השכלה זו נקראת בחסידות "ברק המבריק". '''ג.''' ורק כאן, בשלב השלישי של ההבנה "נכנס לפעולה" כח הבינה: ההתבוננות תופסת את נקודת ההשכלה ומרחיבה אותה לעומק לאורך ולרוחב ומפרטת אותה לפרטות קטנות עד שההשכלה נתפסת במוח שכלו ומתאחדת איתו בתכלית - ואז אנו אומרים שהוא "הבין" את הדבר - '''נולד''' שכל חדש (דהיינו, כמו שלידת הולד מגיעה אחרי תקופת התפתחות בבטן האם בו מתפתחים איבריו ורק לאחר שמגיעים כולם לשלימות הוא נולד, כך בהולדת שכל - רק לאחר שנשלמים כל "אברי ההשכלה" ניתן לומר שהשכל "נולד"){{הערה|על פי שיעור של הרב יואל כאהן לפרק יח בתניא.}}. | |||
הולדת ההשכלה היא בספירת ה[[חכמה]], כמו שנאמר [[והחכמה מאין תמצא]]. והיא באה באופן של "ברק המבריק", שכן ברגע אחד נתפס השכל כולו ככלל אחד. לעומת ספירת ה[[בינה]] שהוא [[מבין דבר מתוך דבר]], והיינו, להרחיב ולפתח את תמצית ההשכלה של נקודת החכמה. היחס בין ההשכלה כפי שהוא בחכמה לאופן שבו הוא בבינה נקרא "[[נקודא בהיכלא]]". בספירת החכמה ההשכלה היא בבחינה של נקודה בודדת, במעבר לבינה מקבלת ההשכלה [[אורך רוחב ועומק]]. | |||
המחשה להגדרת ההבדל בין ספירת החכמה לספירת הבינה ניתן למצוא במקרה בו 'נופל' לאדם רעיון במוחו אך אין לאדם עדיין את המילים להסביר לזולתו וגם לעצמו מה הרעיון בדיוק. רק כאשר הרעיון עובר את ספירת הבינה ניתן לפשטו, להסבירו, | |||
המחשה להגדרת ההבדל בין ספירת החכמה לספירת הבינה ניתן למצוא במקרה בו 'נופל' לאדם רעיון במוחו אך אין לאדם עדיין את המילים להסביר לזולתו וגם לעצמו מה הרעיון בדיוק. רק כאשר הרעיון עובר את ספירת הבינה ניתן לפשטו, להסבירו, וממילא לאחר-מכן גם לבצעו. כאשר הוא עדיין נמצא בספירת החכמה אזי הרעיון עדיין בבחינת 'נעלם', רק הנקודה שלו ישנה. הברקה זו נקראת "חכמה", והורדת הרעיון לכלי השכל נקראת "בינה". | |||
==התכללות חכמה ובינה== | ==התכללות חכמה ובינה== | ||
חכמה ו[[בינה]] באים לידי גילוי יחדיו, שהחכמה עצמה באה לכלל גילוי בבינה, וזהו "הבן בחכמה וחכם בבינה" המופיע ב[[ספר יצירה]]. מה שאין כן ב[[זעיר אנפין]] ו[[מלכות]], שהמלכות היא ענין אחר מן [[זעיר אנפין]], אלא שזעיר אנפין נמשך בה. | |||
חכמה | |||
אופן ההתכללות בין [[חכמה ובינה]] הוא שיש מציאות של [[בינה]] הכלולה בחכמה וזהו '''הבן בחכמה''', ויש מציאות חכמה בבינה וזהו '''וחכם בבינה''', ועל ידי התכללותם מתכללים חכמה ובינה. והיוצא מאמצעות התכללות זו נקרא בשם [[נבון]] שמבין דבר מתוך דבר, שלמעלה מן ה[[חכם]]. | |||
'''הבן בחכמה''' הוא הכח של הבינה הכלולה בחכמה להביא את נקודת החכמה להתפשטות בהשגה. כח זה הוא גבוה יותר כח ה[[חכמה]] עצמה, שיכולה להוליד דבר מדבר, מה שאין כן החכם, שלא יוכל להוליד מדבר ששמע כלום. כח זה מגיע בשרשו בהעלם ד[[כתר]], הוא בבחינת [[פנים מסבירות]] שגבוה יותר מבחינת [[פנים מאירות]] של נקודת החכמה. | |||
'''הבן בחכמה''' הוא בבחינת [[קוץ התחתון של יו"ד]], לעומת ה[[חכמה]] עצמה שהיא בבחינת [[יו"ד]]. '''חכם בבינה''' הוא עומק המושג, בחינת [[אין]] הנעלם במושג. | |||
==ייחוד חכמה ובינה== | |||
ייחוד חכמה ו[[בינה]] הוא ייחוד תמידי בלי הפסק בבחינת [[יחודא עילאה]] (מה שאין כן ייחוד [[זעיר אנפין]] ו[[מלכות]], שהוא [[יחודא תתאה]] שיש בו הפסק) ולכן נקראו חכמה ו[[בינה]] בשם "תרין ריעין דלא מתפרשין"{{הערה|ראה [[ספר הזוהר]] חלק ב' דף נו עמוד א. חלק ג' דף ד עמוד א}}. מה שאין כן ב[[זעיר אנפין]] ו[[מלכות]], שיש בייחודם הפסקות. | |||
בעולמות '''תרין ריעין דלא מתפרשין''' מוסב על [[אבא עילאה]] ו[[אמא עילאה]], שהם [[חכמה]] ו[[בינה]] של עולם ה[[אצילות]]. ייחוד זה קשור בהתהוות העולמות, ומשום כך אין הוא נפסק. מה שאין כן ב[[יחודא תתאה]], שהוא ייחוד של [[זעיר אנפין]] ו[[מלכות]], הקשור בהתגלות האלוקית בעולמות, ומשום כך יש בו שינויים והפסקות. לעתיד לבא יהיה [[יחודא תתאה]] כמו [[יחודא עילאה]], ואף הייחוד של [[זעיר אנפין]] ו[[מלכות]] יהיה בלי הפסק כמו ייחוד [[חכמה]] ו[[בינה]]. | |||
ישנם מקומות בחסידות בהם מבואר{{הערה|ראה אמרי בינה שער הק"ש פנ"ו ואילך. סה"מ תרנ"ד ע' רפו ואילך.}} שישנם בחינות נעלות בספירת החכמה שאינם מתייחדות בתמידיות עם ספירת הבינה, היינו{{הערה|מאמר ד"ה חסידים ואנשי מעשה ה'תשכ"א}} בחינות הראיה וההנחה בנפש, אמנם נקודת ההשכלה של חכמה מוכרחת שתבוא אחר כך בהשגה והרחבה בבינה. וכן לאידך - כל הבנה והשגה מוכרח שיהיה לה נקודה שממנה מתפשט ההרחבה, ולכן נקודת ההשגה של חכמה וההרחבה של בינה הינם בבחינת "תרין רעין דלא מתפרשין"{{הערה|שם}}. | |||
ב[[עבודת השם]], ענין [[חכמה]] הוא הביטול לה', וענין ה[[בינה]] הוא ה[[התבוננות]] בגדולת ה', ושני אופני עבודה אלו צריכים להיות אצל האדם באופן תמידי ובחסרון האחד אין השני כלום{{הערה|לקוטי תורה פרשת ראה יח א-ב}}. | |||
==כינויים ומשלים== | |||
*'''אב ואם''' - ספירת החכמה וספירת הבינה נקראים גם בשם [[אב]] ו[[אם]], שכן מן [[ספירת החכמה]] נמשכת נקודת ההשכלה ל[[ספירת הבינה]] שם היא מתפרטת לחלקים רבים. ענין זה נמשל לזרע ה[[אב]] הנמשך אל ה[[אם]] ושם נקלטת מתפתחת ומתחלקת בבחינת [[עיבור]]. | |||
*'''ראיה ושמיעה''' - ספירת החכמה נקראת בשם [[ראיה]], ביחס לספירת הבינה הקרויה בשם [[שמיעה]]. ענין ה[[ראיה]] הוא כמשל של ההשכלה בבחינת חכמה, שכל ההשכלה נקלטת ברגע אחד. ספירת הבינה נמשלה בשם [[שמיעה]], כמשל של אדם השומע על דבר, ששומע פרט אחר פרט, ואחר כך מגיע להבנה שלימה בדבר. | |||
*'''מעין ונהר''' - ספירת החכמה נקראת בשם מעין ביחס לספירת הבינה הנקראת בשם נהר. | |||
== | ==ראו גם== | ||
[[קטגוריה: | *[[יחוד או"א]] | ||
{{הערות שוליים}}{{ספירות}} | |||
[[קטגוריה:ספירת החכמה]] | |||
[[קטגוריה:תורת החסידות]][[קטגוריה:ספירת הבינה]] | |||
[[קטגוריה:קבוצות מושגים בחסידות]] | |||
גרסה אחרונה מ־21:16, 14 בספטמבר 2024
חכמה ובינה הן שתי הספירות הראשונות בעשר הספירות. מצד אחד מהותן הפוכה זו מזו: חכמה הוא ביטול ו'אין' ובינה היא מציאות של 'יש' (ולא רק מציאותן הגלויה שונה והפוכה, אלא אפילו שורשן שונה), אך מצד שני הן מיוחדות בייחוד תמידי ועד שקראות "תרין ריעין דלא מתפרשין". שתי ספירות אלו הן עיקר המוחין חב"ד (בשונה מ'כתר' שהוא רק מקור המוחין, ו'דעת' שהיא התקשרות המוחין לדבר אחר).
החילוק בין חכמה לבינה[עריכה | עריכת קוד מקור]
החילוק הכללי (והעיקרי) שבין חכמה לבינה (ממנו נובעים שאר החילוקים ביניהן) הוא שעניין החכמה הוא הרגשת המושכל ואילו בבינה העיקר הוא הבנת האדם את המושכל. היינו, כח הבינה "תופס" את המושכל על כל פרטיו וענייניו לאורך לרוחב ולעומק, ואילו החכמה רק "מרגישה" את עניינו של המושכל טרם ירד לשכל האדם עצמו בהבנה והשגה. חילוק זה נמשל בחסידות להבדל שבין שמיעה לראיה: בזמן שמיעת הסבר מסויים העיקר אצל השומע הוא שהוא יקלוט את הפרטים המוסברים בזה אחר זה עד שמסך הפרטים יצטייר אצלו העניין כולו - ואילו בראיה העיקר הוא הדבר שאותו רואים, שנתפס אצל האדם בנקודה כללית אחת.
שני כוחות אלו מכונים לעיתים קרובות אבא ואמא, כי כשם שבגשמיות תלויה ההולדה גם באב וגם באם כך הדבר בהולדת השכלה: כדי להוליד שכל צריך גם את כח החכמה וגם את כח הבינה, אלא שבכח החכמה עצמו שתי דרגות כלליות: א. כשהאדם מתייגע להבין עניין חדש הרי הוא עוזב באותו רגע את שאר ענייניו ומצמצם את עצמו ומתרכז בעניין שרוצה להבין. התקשרות זו יוצרת אצלו קשר למושכל עד שנרגש אצלו ש"כך הדבר". היינו, אין זה שהוא כבר מבין - אלא רק שהוא "מרגיש": אם ישאלו אותו בשלב זה מה ההסבר לא תהיה לו תשובה, אבל מצד שני הדבר ברור לו כאילו רואה אותו ממש עד שאינו מקבל הסברים אחרים (שזהו עניין "שתיק רב" שבגמרא. למרות שהקשו עליו חכמים ולא הייתה לו תשובה, לא זו בלבד שלא חזר בו אלא עוד זאת שנפסקה הלכה כמותו - למרות שלא אמר שום טעם!). ב. בשלב השני 'יורדת' הרגשה זו ונתפסת בשכלו - אבל רק באופן כללי: נקודת ההשכלה כבר נמצאת אצלו (ולא רק הרגשה) אבל עדיין רק נקודה כללית בלבד (ואם לא יתעמק בה ויוריד אותה גם להבנה והשגה היא תיעלם במהירות) - נקודת השכלה זו נקראת בחסידות "ברק המבריק". ג. ורק כאן, בשלב השלישי של ההבנה "נכנס לפעולה" כח הבינה: ההתבוננות תופסת את נקודת ההשכלה ומרחיבה אותה לעומק לאורך ולרוחב ומפרטת אותה לפרטות קטנות עד שההשכלה נתפסת במוח שכלו ומתאחדת איתו בתכלית - ואז אנו אומרים שהוא "הבין" את הדבר - נולד שכל חדש (דהיינו, כמו שלידת הולד מגיעה אחרי תקופת התפתחות בבטן האם בו מתפתחים איבריו ורק לאחר שמגיעים כולם לשלימות הוא נולד, כך בהולדת שכל - רק לאחר שנשלמים כל "אברי ההשכלה" ניתן לומר שהשכל "נולד")[1].
הולדת ההשכלה היא בספירת החכמה, כמו שנאמר והחכמה מאין תמצא. והיא באה באופן של "ברק המבריק", שכן ברגע אחד נתפס השכל כולו ככלל אחד. לעומת ספירת הבינה שהוא מבין דבר מתוך דבר, והיינו, להרחיב ולפתח את תמצית ההשכלה של נקודת החכמה. היחס בין ההשכלה כפי שהוא בחכמה לאופן שבו הוא בבינה נקרא "נקודא בהיכלא". בספירת החכמה ההשכלה היא בבחינה של נקודה בודדת, במעבר לבינה מקבלת ההשכלה אורך רוחב ועומק.
המחשה להגדרת ההבדל בין ספירת החכמה לספירת הבינה ניתן למצוא במקרה בו 'נופל' לאדם רעיון במוחו אך אין לאדם עדיין את המילים להסביר לזולתו וגם לעצמו מה הרעיון בדיוק. רק כאשר הרעיון עובר את ספירת הבינה ניתן לפשטו, להסבירו, וממילא לאחר-מכן גם לבצעו. כאשר הוא עדיין נמצא בספירת החכמה אזי הרעיון עדיין בבחינת 'נעלם', רק הנקודה שלו ישנה. הברקה זו נקראת "חכמה", והורדת הרעיון לכלי השכל נקראת "בינה".
התכללות חכמה ובינה[עריכה | עריכת קוד מקור]
חכמה ובינה באים לידי גילוי יחדיו, שהחכמה עצמה באה לכלל גילוי בבינה, וזהו "הבן בחכמה וחכם בבינה" המופיע בספר יצירה. מה שאין כן בזעיר אנפין ומלכות, שהמלכות היא ענין אחר מן זעיר אנפין, אלא שזעיר אנפין נמשך בה.
אופן ההתכללות בין חכמה ובינה הוא שיש מציאות של בינה הכלולה בחכמה וזהו הבן בחכמה, ויש מציאות חכמה בבינה וזהו וחכם בבינה, ועל ידי התכללותם מתכללים חכמה ובינה. והיוצא מאמצעות התכללות זו נקרא בשם נבון שמבין דבר מתוך דבר, שלמעלה מן החכם.
הבן בחכמה הוא הכח של הבינה הכלולה בחכמה להביא את נקודת החכמה להתפשטות בהשגה. כח זה הוא גבוה יותר כח החכמה עצמה, שיכולה להוליד דבר מדבר, מה שאין כן החכם, שלא יוכל להוליד מדבר ששמע כלום. כח זה מגיע בשרשו בהעלם דכתר, הוא בבחינת פנים מסבירות שגבוה יותר מבחינת פנים מאירות של נקודת החכמה.
הבן בחכמה הוא בבחינת קוץ התחתון של יו"ד, לעומת החכמה עצמה שהיא בבחינת יו"ד. חכם בבינה הוא עומק המושג, בחינת אין הנעלם במושג.
ייחוד חכמה ובינה[עריכה | עריכת קוד מקור]
ייחוד חכמה ובינה הוא ייחוד תמידי בלי הפסק בבחינת יחודא עילאה (מה שאין כן ייחוד זעיר אנפין ומלכות, שהוא יחודא תתאה שיש בו הפסק) ולכן נקראו חכמה ובינה בשם "תרין ריעין דלא מתפרשין"[2]. מה שאין כן בזעיר אנפין ומלכות, שיש בייחודם הפסקות.
בעולמות תרין ריעין דלא מתפרשין מוסב על אבא עילאה ואמא עילאה, שהם חכמה ובינה של עולם האצילות. ייחוד זה קשור בהתהוות העולמות, ומשום כך אין הוא נפסק. מה שאין כן ביחודא תתאה, שהוא ייחוד של זעיר אנפין ומלכות, הקשור בהתגלות האלוקית בעולמות, ומשום כך יש בו שינויים והפסקות. לעתיד לבא יהיה יחודא תתאה כמו יחודא עילאה, ואף הייחוד של זעיר אנפין ומלכות יהיה בלי הפסק כמו ייחוד חכמה ובינה.
ישנם מקומות בחסידות בהם מבואר[3] שישנם בחינות נעלות בספירת החכמה שאינם מתייחדות בתמידיות עם ספירת הבינה, היינו[4] בחינות הראיה וההנחה בנפש, אמנם נקודת ההשכלה של חכמה מוכרחת שתבוא אחר כך בהשגה והרחבה בבינה. וכן לאידך - כל הבנה והשגה מוכרח שיהיה לה נקודה שממנה מתפשט ההרחבה, ולכן נקודת ההשגה של חכמה וההרחבה של בינה הינם בבחינת "תרין רעין דלא מתפרשין"[5].
בעבודת השם, ענין חכמה הוא הביטול לה', וענין הבינה הוא ההתבוננות בגדולת ה', ושני אופני עבודה אלו צריכים להיות אצל האדם באופן תמידי ובחסרון האחד אין השני כלום[6].
כינויים ומשלים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- אב ואם - ספירת החכמה וספירת הבינה נקראים גם בשם אב ואם, שכן מן ספירת החכמה נמשכת נקודת ההשכלה לספירת הבינה שם היא מתפרטת לחלקים רבים. ענין זה נמשל לזרע האב הנמשך אל האם ושם נקלטת מתפתחת ומתחלקת בבחינת עיבור.
- ראיה ושמיעה - ספירת החכמה נקראת בשם ראיה, ביחס לספירת הבינה הקרויה בשם שמיעה. ענין הראיה הוא כמשל של ההשכלה בבחינת חכמה, שכל ההשכלה נקלטת ברגע אחד. ספירת הבינה נמשלה בשם שמיעה, כמשל של אדם השומע על דבר, ששומע פרט אחר פרט, ואחר כך מגיע להבנה שלימה בדבר.
- מעין ונהר - ספירת החכמה נקראת בשם מעין ביחס לספירת הבינה הנקראת בשם נהר.
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
הערות שוליים
| ספירות | ||
|---|---|---|
| סדר ההשתלשלות | עשר ספירות הגנוזות · עולם העקודים · עולם הנקודים · עולם הברודים · בי"ע | |
| עשר הספירות | כתר · חכמה · בינה · דעת · חסד · גבורה · תפארת · נצח · הוד · יסוד · מלכות | |
| חלוקת הספירות | קו הימין · קו השמאל · קו האמצעי · מוחין · מידות | |
| ספירות-זוגות | כתר וחכמה · כתר ובינה · כתר ודעת · חכמה ובינה · בינה ומידות · חכמה ומלכות · בינה ומלכות · נצח והוד · יסוד ומלכות | |