חסיד

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

חסיד הוא שם תואר בו נקראים תלמידי וחסידי הבעל שם טוב ותלמידי תלמידיו המשתייכים לתנועת החסידות. חסיד הוא המתעסק בעבודת ה' באופן פנימי, כלומר עם כוחות נפשו הפנימיים ולא רק במעשה בפועל, ומשלב בקיום התורה והמצוות את יכולותיו השכליות והרגשיות. לאחר התפשטות תורת החסידות בהנהגת הבעש"ט, דבק הכינוי הזה בכל המאמינים בתורת החסידות וההולכים בדרכיה. (במסורת חב"ד שפורסמה על ידי הרבי הריי"צ סופר כי בשנים הראשונות של תנועת החסידות, קרא הבעש"ט לתלמידיו בשמות 'אהובים' 'ידידים' או 'חֶברה אהובים' ו'חֶברה ידידים' ולא בשם חסידים. את השם 'חסידים' אנו מוצאים לראשונה בדפוס בחרמותיהם של המתנגדים נגד החסידים - שנדפסו בערוב ימיו של המגיד ממעזריטש בשנת תקל"ב: "ובשם חסידים וקדושי עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשודים או כת חשודים" כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות ש"ין וסמ"ך אצל יהודי ליטא. פרט זה נתבאר במשנתו של הרבי הריי"צ כאשר הוא מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבָר קודם היוולדו, והם לכאורה קדמו בזמן אלא שההשגחה העליונה זיכתה את המתנגדים וקראו לחסידים בשם הראוי להם.

הרבי אומר בשיחה: "השם "חסידים" – שם שבו נקראים בש"ס ומדרשי חז"ל סוג מיוחד מבני ישראל – נקבע בפי כל ישראל בלי הבדל מפלגה דוקא לתלמידי הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן וכו'. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם , שלכאורה, היו החסידים צריכים להיקרא בשם שבו נקראים המנגדים שלהם, והמתנגדים היו צריכים להיקרא בשם חסידים, שהרי החסידים הם אלה שבאו עם דברים חדשים (שאליהם היתה ההתנגדות), ובפועל, המנגדים עצמם קראו לחסידים בשם "חסידים" ולעצמם בשם "מתנגדים"! אלא, שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, כך, שעם התגלות תורת החסידות, הודו כולם וקראו לה בשם "חסידות" ולהולכים בה בשם "חסידים", ו"כיון שהִגיד שוב אינו חוזר ומגיד"(כתובות יח, ב) ׁׁׂ".

אדמו"ר הזקן כותב (בדברי עדותו בעת המאסר הראשון בשנת תקנ"ט): "וכל המון עם קורין אותם בשם חסידים בכל מדינות רוסיה לבנה ופולין ורוב מדינת ליטא ככולה, והיינו על שם חסידים הראשונים שהיו מתפללים בכוונה כנ"ל, הגם כי של עכשיו אינם חסידים גדולים כראשונים" .

חסיד

התואר 'חסיד' מופיע בדברי חז"ל כבר בנוגע לאדם הראשון, וגם מאוחר יותר. הם העניקו את הכינוי 'חסיד' למי שנוהג לפנים משורת הדין, ומוותר על טובתו האישית למען הזולת.

שיטת החסידות, שבאה להיטיב את תכונותיו של האדם, מדגישה ענינים אלה: אהבת כל אדם מישראל, הידור במצוות, שמחה של מצווה ועוד. לכן, יהודי שלומד חסידות, ומתנהג על פי דרכי החסידות, נקרא חסיד.

בשיחות ובמכתבי רבותינו נשיאינו, יש עיסוק רב בשאלות מיהו חסיד ומה הן דרכי החסידות. התשובות על כך מגוונות: יהודי שמתנהג בכל ענייניו טוב יותר מכפי שהוא מחוייב, המקיים מצוות בהידור ובשמחה, המתפלל באריכות ומתעמק במשמעות התפילה, האוהב כל יהודי יותר מאשר עצמו, המהדר במצוות צדקה ובעשיית חסד עם זולתו ועוד.

עבודה זו של החסיד, לתיקון לשיפור המידות והמעשים, זוכה לעזרה רבה כאשר קשורים אל הצדיק, אל הרבי. הרבי נותן כוחות, מדריך ומנחה. ההתקשרות לרבי נעשית על ידי לימוד תורתו והתמסרות לקיום הוראותיו. (הן הוראות פרטיות שנתקבלו במכתבים, ביחידות וכדומה, והן הדרכות כלליות שנתן הרבי לכלל ישראל, בהתוועדויות וכדומה). בנוסף לאלה, יש עוד הנהגות המחזקות את רגש ההתקשרות של החסיד לרבי ומסייעות לו לדעת כיצד למלא באופן הטוב ביותר את רצון ה'.

החיים על פי החסידות הם כמו אילן: הגזע הוא תורת החסידות, השורשים הם רבותינו נשיאנו, והענפים הם החסידים. על ידי השורשים וגוף האילן, מקבל כל ענף את המים, כל חסיד מקבל חיות, וכך מצמיח פירות, שהן קיום המצוות בחיוניות ובשמחה.

מתאים ולא מתאים לחסיד

אדמו"ר מהר"ש נהג לנסוע לעיר וויטבסק לצרכי רפואה. באחת מנסיעותיו, ביקשו אנשי המקום שיאמר בפניהם מאמר חסידות. הרבי ענה שהוא חלש מכדי לומר דא"ח (דברי אלוקים חיים, כינוי למאמר חסידות), אך הסכים לצאת אליהם לזמן קצר.

יהודים רבים התקבצו בחצר הבית שבו התאכסן אדמו"ר מהר"ש, והוא פתח ואמר: "מקובל להתבטא על אדם מסוים, 'לא מתאים לו להתנהג כך' או 'מתאים לו להבין את הענין'. כך, בכל יהודי ובפרט אצל חסידים, צריך שיהיה ברור מה 'מתאים' ומה 'לא מתאים'".

והרבי מהר"ש פרט: לחסיד מתאים בכל יום ללמוד חסידות. לחסיד מתאים להיות שקוע הטובה למען הזולת. לחסיד מתאים להיות בשמחה, ואף להאיר פנים לזולת. לחסיד מתאים להכיר את החסרונות של עצמו ואת המעלות של זולתו.

לחסיד מתאים להחשיב את היהודי הכי 'קטן' ו'פשוט', יותר מאשר עצמו. לחסיד מתאים ללמוד מכל אחד ואחד מידה והנהגה טובה. לחסיד מתאים לנהוג באהבה, אחוה, שלום ורעות.

הרבי מהר"ש הוסיף, כי לחסיד 'לא מתאים', שלא לנהוג בכל פרט ופרט כפי שתאר. הוא סיים את דבריו, ברך את הקהל וחזר לחדרו.

אחוות החסידים

פעם אחת שאל אדמו"ר מהר"ש את אביו, אדמו"ר הצמח צדק: למה התכוון הסבא (אדמו"ר הזקן) בביטוי 'דרכי החסידות'?

ענה לו אביו: דרכי החסידות הן שהחסידים כולם יהיו כמו משפחה אחת.

כבר אצל אדמו"ר הזקן, מייסד חסידות חב"ד, הוקדשה תשומת לב רבה מאוד לחינוכם של החסידים לנהוג ולחיות זה עם זה כמו אחים ממש. אדמו"ר הזקן הסביר זאת במשל לגוף האדם: לכל איבר יש תפקיד ואופי שונה, אך רק כשכל האיברים פועלים יחד עוזרים זה לזה, הגוף בריא ושלם.

כיוון שהחסידים קשורים כולם אל הרבי ולחסידות, יש ביניהם תחושה של קרבה, של משפחה אחת גדולה (בנוסף למצוות אהבת ישראל כלפי כל יהודי). הדבר מתבטא גם בעניינים גשמיים - עוזרים אחד לשני במציאת פרנסה, בעצה טובה, וגם בעניינים רוחניים - לומדים ומתעלים יחד. חסידים איין משפחה - חסידים משפחה אחת.

אהבת חסידים אמיתית גדולה אפילו יותר מאהבה בין בני משפחה. החסיד ר' יקותיאל מדוקשיץ' כל כך התפעל מאהבה ששררה בין שני אחים שהכיר, עד שאמר: האהבה אצלם גדולה כמו אהבה אצל חסידים!...

אהבת ישראל אמיתית מוצאים אצל חסידים. (הרבי הריי"צ).

עבודתו של החסיד, דרכי החסידות

אתכפיא, אתהפכא

ערך מורחב – אתכפיא

ערך מורחב – אתהפכא

כאשר היצר הרע מפתה אותנו לעשות דבר אסור ואנחנו מתגברים עליו, קוראים לזה 'אתכפיא'. מקור הביטוי הוא בספר הזוהר, ומשמעותו בארמית היא 'כפיה'. אנחנו כופים על יצר הרע איפוק.

עבודה בדרגה גבוהה יותר היא 'אתהפכא', מלשון 'הפיכה'. בדרגה זו אנחנו לא רק כופים על יצר הרע את הטוב, אלא גם מבטלים את רצונותיו השליליים והופכים אותם לטובים.

אתכפיא ואתהפכא הן שתי דרכים בעבודת ה' של היהודי, ובאופן כללי, הן מאפיינות שני יהודים בדרגות שונות: צדיקים ושאינם צדיקים. מי שהגיע למדרגות 'צדיק' (על פי התניא), בכוחו לעשות אתהפכא: הוא מכניע את היצר הרע לגמרי, הופך אותו לטוב ו'מעלה' גם אותו לקדושה.

לעומתו, יהודי שאיננו במדריגת צדיק, נדרש לעבוד את ה' באופן של אתכפיא. עליו להתגבר על הרצון לעבור עבירות, ולעמוד בתוקף מול כל נסיונות הפיתוי של היצר הרע.

"עבודת הצדיקים וודאי נחשבת יותר אצל הקב"ה", אתם כנראה חושבים עכשיו לעצמכם, קצת עצובים. לא מדויק! בספר התניא מצטט אדמו"ר הזקן את הפסוק "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", ומפרש אותו בקשר לשני סוגי עבודת ה' שהזכרנו. את עבודת הצדיקים משווה רבינו הזקן למאכלים מתוקים, ואת עבודת הבינונים הוא מקביל לחמרים חריפים או חמוצים, שלאחר שמתבלים אותם היטב הם הופכים לטעימים. שתי העבודות הן 'מטעמים' לקב"ה, ומשתיהן יש לו נחת רוח.

'אתכפיא' היא לא רק להתגבר על יצר הרע כשהוא מנסה להסית אותנו לעבור עברה. גם בסתם דברים מותרים, אם הם לא למטרות קדושה - אפשר ורצוי לכפות את יצרנו ולהימנע מהם.

נניח, למשל, שאנחנו רוצים לאכול עוגה טעימה במיוחד, יש לה הכשר מהודר ואין בה כל דבר אסור, אבל מצד שני, אין באכילתה שום עניין של קדושה, כי היא לא תתן לנו כח לקיים תורה ומצוות. אם נתגבר על הרצון שלנו, ונאכל במקומה אוכל בריא שניתן לנו כח לעשות טוב, גם זו אתכפיא!

ביטול

עבודתו של החסיד דורשת 'ביטול', כלומר להתבטל אל הקב"ה, ולא להרגיש את עצמו 'מציאות' בפני עצמה. החסידות מציעה דרכים שונות להגיע ל'ביטול', וישנן כמה דרגות של התבטלות.

קבלת עול

החסידות מלמדת אותנו שיש לקיים את המצוות מתוך קבלת על. כמו עבד, שכפוף לאדון שלו וחייב לציית לכל הוראותיו, כך אנו כפופים לעולו של הקב"ה ומוכרחים לקיים את מצוותיו גם כשאנחנו רוצים או מבינים אותו.

גם את המצוות המכונות 'משפטים', אותן מצוות 'הגיוניות' הניתנות להבנה בשכל האדם (כמו למשל 'לא תגנוב'), צריך לקיים מתוך קבלת עול. כלומר, לא משום שאנו מבינים את ההיגיון שבהם, אלא מכיוון שכך ציווה ה'.

כשמקיימים מצווה אך ורק בגלל שזהו ציווי ה', ההתקשרות לקב"ה שלמה. קיום מצוות מסיבות נוספות (למשל, מתוך היגיון או פחד) מקשר אף הוא בין היהודי לקב"ה, אבל ההתקשרות הזו איננה שלימה.

לאחר שעובדים את ה' מתוך קבלת עול, בא שלב ההבנה וההכרה בגדולתו של ה'. אז חשים כלפי הקב"ה ביטול עצמי, ומקיימים את מצוותיו מתוך רגש עמוק יותר של הבנה להזדהות.

מצד אחד, זו עבודה נעלית יותר. מצד שני, קיימת מעלה דווקא מתוך קבלת עול. כאשר איננו רואים או מרגישים אלוקות, ובכל זאת אנו מקיימים את מצוות ה' - זוהי התבטלות אמיתית.

מה עושים?...

אחד מתלמידי אדמו"ר הצמח צדק נכנס פעם ליחידות. "אין לי חשק ללמוד תורה". התכוננו באזני הרבי. "זה טוב", הפתיע אותו אדמו"ר הצמח צדק, וכעבור רגע הסביר את עצמו: "אתה יכול לכפות את עצמך ללמוד ולקיים את מצוות ה' מתוך קבלת עול, שזה דבר גדול ונפלא. אולם אני", המשיך הרבי, "רוצה מאוד ללמוד. מה אעשה? איך אזכה ללמוד תורה מתוך קבלת עול?"...

התבוננות

חלק בסיסי בעבודת ה' של החסיד הוא ענין ההתבוננות: לאחר שלומדים בספרי החסידות על גדולת ה', מגיע השלב הבא - לחשוב ולהתעמק בתוכן הנלמד, עד שהוא יהיה מובן היטב על כל פרטיו וחלקיו, ואפילו נרגיש אותו בתוכנו. לזה קוראים'התבוננות'.

מטרת הלימוד היא שהוא ישפיע על הרגשות שלנו, ויעורר בליבנו אהבה לה' ויראה ממנו - שתי המצוות שהן השורש והבסיס לכל שאר המצוות. הדרך לקיים אותן היא על ידי התבוננות בגדולת ה', כך שהמח יבין ויתעמק בזה, ואז ישפיע על הלב שירגיש אהבה ויראה.

בדרכי החסידות ישנם שלושה שלבי התבוננות:

התבוננות בלימוד, אז מתיישב הנושא הנלמד במוחו של הלומד, נקלט היטב בשכלו ומשנה את מחשבותיו.

התבוננות לפני התפילה, אז נכנס הנושא אל לב הלומד, והוא מרגיש את החיות שבו.

התבוננות בשעת התפילה, אז נקלט הנושא ומשפיע על מידות האדם.

הפצת המעיינות חוצה

ערך מורחב – הפצת המעיינות חוצה

חסידים ומתנגדים

הבעש"ט היה קורא לתלמידיו בשמות 'אהובים', 'ידידים', או 'חברה ידידים' ו'חברה אהובים' ולא בשם 'חסידים'. כמו כן כונו החסידים בשם 'די פריילעכע' (=השמחים) וזאת משום שהחסידות הדגישה מאוד את עבודת ה' בשמחה, בכל מצב ובכל תנאי, עד שרווחה האימרה ש"אצל חסידים בתשעה באב יותר שמח מאשר אצל המתנגדים בשמחת תורה"^{[דרוש מקור]}.

הכינוי הופיע לראשונה בדפוס, בחרמותיהם של המתנגדים, שנדפסו בערוב ימיו של המגיד ממעזריטש, בשנת תקל"ב: "ובשם חסידים וקדושי עליון מכונים"; "ומכנים שמם חסידים". הכינוי הזה נדרש אצל המתנגדים לגנאי: "המכנים עצמם בשם חשׂידים", או "כת חשׂודים" - כאשר הם עושים שימוש בחילוף האותיות שי"ן (ימנית) וסמ"ך, כנהוג אצל יהודי ליטא.

הרבי הריי"צ מתעכב על כך שמן הנכון היה שהמתנגדים יקראו לחסידים בשם 'מתנגדים', שהרי אי אפשר להתנגד לדבר קודם הוולדו והם לכאורה קדמו בזמן, אלא שההשגחה העליונה זיכתה את המתנגדים שיכוונו לקרוא לחסידים בשם הראוי להם.

משמעות הכינוי

על השמות 'חסיד' ו'חסידים' נכתבו ביאורים רבים, אחד מהם היה בפי הרבי הריי"צ במענה לשאלתו של אינו יהודי^{[דרוש מקור]}: "השמות חסיד וחסידים מורים על היתרון מכמו הרגיל, שהחסידות מורה על הסוג מדע שהוא למעלה יותר מכמו שהוא סוג המדע שבתורה הגלויה, ושם חסיד מורה על האיש אשר בכל עניניו הוא מתנהג ביתרון על הרגיל, לומד מדע החסידות, מתפלל בהתלהבות, עושה צדקה וגומל חסד ביתרון".

אדמו"ר הזקן הביע פעם רעיון לקרוא לחסידים בשם 'בעלי תשובה', כי עבודת ה' שלהם לפי שיטת החסידות מביאה אותם לתשובה אמיתית, אולם נמלך מהרעיון הזה, שמא יאמרו שמי שאינו חסיד הרי הוא רשע ח"ו.

באחת מרשימותיו של הרבי הריי"צ בו הוא מתאר את ראשית התנועה החב"דית הוא כותב: חסידות חב"ד דורשת מאת ההולכים בשיטתה - נוסף על אורחות חיי שאר החסידים - ללמוד מדע החסידות ואשר הלימוד יביא לידי מעשה בפועל להפוך טבע המדות ובמקום אחר מוסיף כי חסיד אינו רק המקושר אל הרבי כי אם גם המסור לפעולותיו של הרבי.

בלוח היום יום (כ"א אדר ראשון) כותב הרבי: "בחסידות חב"ד תואר חסיד הוא, מי שמכיר מהותו העצמי ומעמדו בידיעת התורה ולימוד ומצבו בקיום המצות. יודע הוא מה שחסר לו ונותן לב ודואג למלאות את החסר, ומרבה במשמעת בדרך קבלת עול".

חסיד - מהות אחרת

נשיאי חב"ד השרישו ביותר שחסיד הוא מהות אחרת לגמרי. לא כל מה שמתאים לכל אחד מתאים גם לחסיד. אדמו"ר המהר"ש, לדוגמה, היה משריש בקרב חסידיו, כי כשם שיש מושג של "לא מתאים" בגשמיות, כך יש מושג של "לא מתאים" ברוחניות, ולדוגמה אמר, שלחסיד לא מתאים שלא ילמד כל יום פרק בספר התניא, לא מתאים שלא להיות שקוע בתיקון המדות. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק בעבודת התפילה, בהתקשרות, שאז משתקפים בניגון החב"די הגעגועים הנכונים להרגש אלקי. לא מתאים לחסיד שלא להיות עוסק בעבודה של קריאת שמע שעל המטה ולהירדם עם כל האבק או עם כל הבוץ של עבודת היום, ולחלום על מילי דכדיבין, שהממונה על החלומות מכבדו בהם.

כאשר ד"ר וייס שאל את הרבי מהו חסיד? ענה לו הרבי שחסיד זה מי שיכול לומר בקריאת שמע שעל המיטה שהוא קצת יותר ממה שהוא היה בבוקר.

ראו גם

• זקני החסידים

קישורים חיצוניים

• יענקי טאובר, מהו חסיד?