אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מ (החלפת טקסט – "קטגוריה:חסידות" ב־"קטגוריה:תורת החסידות") |
||
| (28 גרסאות ביניים של 9 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
'''אורייתא וקוב"ה כולא חד''' פירושו: התורה | '''אורייתא וקוב"ה כולא חד''' פירושו: התורה ו[[הקדוש ברוך הוא]] הינם מציאות אחת. זאת אומרת, שה[[תורה]] - שהיא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, הרי על אף שהתלבשה בגדר של [[חכמה]] ושכל, וכמו שכתוב: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וכל מציאות [[חכמה]] ושכל היא מציאות מוגדרת ומוגבלת - מכל מקום התורה מאוחדת בקדוש ברוך הוא, שהוא בלתי גבולי. | ||
==שורש התורה הוא בכתר== | |||
ואף ש[[הקדוש ברוך הוא]] - אין סוף, בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, אף על פי כן היא מאוחדת באופן בלתי מוגדר ובלתי מוגבל. וזאת משום שעם היות שהתורה שורשה מ[[ספירת החכמה]] של אצילות, כמו שכתוב {{ציטוטון|[[תורה מחכמה נפקת]]}}, שמקור התורה היא ב[[חכמה]] ד[[אצילות]], וחכמה היא [[ספירה]] מבין [[עשר הספירות]], שכולן הן [[אורות]] מוגבלים - המלובשים ב[[כלים]] המגבילים את האורות, אך מכל מקום הכונה בזה שרק גילויה היא על ידי החכמה, וזהו שנאמר: "אורייתא מחכמה '''נפקת'''" - "נפקת" בלבד, ולכן התורה בחיצוניותה (הנגלה שבתורה) היא אכן באופן מדוד ומוגבל. | |||
אבל שרשה העליון הוא ב[[כתר]] שהיא למעלה מחכמה, ומאוחדת ב[[אין סוף]] ברוך הוא. ולכן פנימיותה ועצמותה של התורה היא בבחינת אין-סוף, ונאמר בה: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", היינו בפנימיות התורה. | |||
===גם חיצוניות התורה שורשה באין סוף=== | |||
יתר על כן גם בחיצוניות התורה היא בבחינת אין-סוף. וההסבר לזה, משום שגם [[ספירת החכמה]] שבאצילות - גם בחיצוניותה - אינה מוגבלת, ואינה דומה לחכמה שב[[נבראים]]. וכמו שכתוב בזוהר: {{ציטוטון|דאיהו חכים - ולא בחכמה ידיעה, אלא הוא וחכמתו אחד}}, ש[[הקדוש ברוך הוא]] חכם כביכול, על ידי שמתלבש ב[[ספירת החכמה]] של מעלה, אבל לא באופן ההתלבשות בחכמה המוכרת לנו - הנבראים, שבעוד שאצלנו החכמה אינה האדם עצמו, אלא רק מורכבת ונוספת בו, שהרי גם בטרם למד והחכים, היה האדם קיים. מה שאין כן אצל [[הקדוש ברוך הוא]] - הוא וחכמתו אחד, כי אינו מורכב חלילה וחס מחלקים, כי הרכבה מחלקים הוא דבר המאפין מוגבלות, ולכן, חכמת ה' - משמעותה - ש[[הקדוש ברוך הוא]] האין-סוף הגביל עצמו והתגלה בהגבלות החכמה באופן של התאחדות, ובו-זמנית - כמו שהיה כך נשאר - בלי גבול בתכלית, גם בהיותו מלובש ומאוחד בגבולות החכמה. וכמו שביאר הרמב"ם: "שהוא היודע והוא המדע והוא הידוע". | |||
ולמרות שדבר זה אין האדם יכול להבינו על בוריו, וכמו שכתוב: {{ציטוטון|החקר אלקה תמצא}}, וכן כתוב: {{ציטוטון|כי לא מחשבותי מחשבותיכם}}, מכל מקום אנו מאמינים באמונה שלימה בה' שהוא כל-יכול ונושא הפכים, ואין שום דבר ושום מציאות נמנעת ממנו חס ושלום, אלא הוא "נמנע הנמנעות", שגם חכמת התורה כפי שירדה לרמת השכל האנושי, והיא [[חכמה]] גבולית בחיצוניותה, מכל מקום היא בלתי גבולית בפנימיותה, ומאוחדת ב[[עצמותו יתברך]] בבחינת אין-סוף. | |||
ובזה שונה [[ספירת החכמה]] מכל שאר הספירות, שמלבד היותה הראשונה לכל הספירות, היא גם נעלית מהם באין ערוך, משום שעומדת בשיא הביטול, ונקראת, חכמה' - [[אותיות]], כח-מה', במשמעות כח הביטול. | |||
וממילא מובן, שהתורה גם כפי שירדה למטה - בסתר המדריגות - והתלבשה בשכל טעם ודעת, מכל מקום היא בלי גבול. ואדרבה, כל ההלכות בתורה שהאדם לומד בשכלו ומחשבתו ומדבר בפיו - הן פרטי המשכות פנימיות [[רצון העליון]] עצמו, שכך עלה ברצון ה' יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להיפך. | |||
כן כל צרופי [[אותיות]] תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ברוך הוא בתכלית היחוד. ולכן נקראת התורה בשם "[[משל הקדמוני]]", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה - [[משל]] על קדמונו של עולם. | |||
המשל - הוא השתלשלות וירידת הנמשל המופשט, אל תאור וציור מוגדר ומוחשי בתפיסה המוגבלת של התלמיד, וזאת מבלי לשנות את עצם הרעיון המופשט (הנמשל). כך גם בתורה, הרי קדמונו של עולם הבלתי בעל גבול התלבש וגילה עצמו בחכמת התורה, שהיא כביכול "משל" ל"נמשל" - קדמונו של עולם, והמשל בפנימיותו מאוחד בנמשל, התורה ו[[הקדוש ברוך הוא]] הם אחד. לכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שהתורה "מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים" - כי בעצם הינה בלתי מוגבלת. | |||
המשל - הוא השתלשלות וירידת הנמשל המופשט, אל תאור וציור מוגדר ומוחשי בתפיסה המוגבלת של התלמיד, וזאת מבלי לשנות את עצם הרעיון המופשט (הנמשל). כך גם בתורה, הרי קדמונו של עולם הבלתי בעל גבול התלבש וגילה עצמו בחכמת התורה, שהיא כביכול "משל" ל"נמשל" - קדמונו של עולם, והמשל בפנימיותו מאוחד בנמשל, | |||
==מקורות לעיון:== | ==מקורות לעיון:== | ||
*[[תניא]] פ"ב, פ"ד, פ"ה, פכ"ג, [[ | *[[תניא]] פ"ב, פ"ד, פ"ה, פכ"ג, [[תורה אור]] טז ע"ב, [[לקוטי תורה]] ויקרא בביאור לא תשבית מלח, במדבר ז ע"א, ל ע"ג, דברים מו ע"א. | ||
{{סגל}} | {{סגל}} | ||
[[קטגוריה:תורה]] | |||
[[קטגוריה: | [[קטגוריה:תורת החסידות]] | ||
[[קטגוריה:ביטויים מספר הזוהר]] | |||
גרסה אחרונה מ־05:24, 21 באוקטובר 2020
אורייתא וקוב"ה כולא חד פירושו: התורה והקדוש ברוך הוא הינם מציאות אחת. זאת אומרת, שהתורה - שהיא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, הרי על אף שהתלבשה בגדר של חכמה ושכל, וכמו שכתוב: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", וכל מציאות חכמה ושכל היא מציאות מוגדרת ומוגבלת - מכל מקום התורה מאוחדת בקדוש ברוך הוא, שהוא בלתי גבולי.
שורש התורה הוא בכתר[עריכה | עריכת קוד מקור]
ואף שהקדוש ברוך הוא - אין סוף, בלתי בעל גבול ובלתי בעל תכלית, אף על פי כן היא מאוחדת באופן בלתי מוגדר ובלתי מוגבל. וזאת משום שעם היות שהתורה שורשה מספירת החכמה של אצילות, כמו שכתוב "תורה מחכמה נפקת", שמקור התורה היא בחכמה דאצילות, וחכמה היא ספירה מבין עשר הספירות, שכולן הן אורות מוגבלים - המלובשים בכלים המגבילים את האורות, אך מכל מקום הכונה בזה שרק גילויה היא על ידי החכמה, וזהו שנאמר: "אורייתא מחכמה נפקת" - "נפקת" בלבד, ולכן התורה בחיצוניותה (הנגלה שבתורה) היא אכן באופן מדוד ומוגבל. אבל שרשה העליון הוא בכתר שהיא למעלה מחכמה, ומאוחדת באין סוף ברוך הוא. ולכן פנימיותה ועצמותה של התורה היא בבחינת אין-סוף, ונאמר בה: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", היינו בפנימיות התורה.
גם חיצוניות התורה שורשה באין סוף[עריכה | עריכת קוד מקור]
יתר על כן גם בחיצוניות התורה היא בבחינת אין-סוף. וההסבר לזה, משום שגם ספירת החכמה שבאצילות - גם בחיצוניותה - אינה מוגבלת, ואינה דומה לחכמה שבנבראים. וכמו שכתוב בזוהר: "דאיהו חכים - ולא בחכמה ידיעה, אלא הוא וחכמתו אחד", שהקדוש ברוך הוא חכם כביכול, על ידי שמתלבש בספירת החכמה של מעלה, אבל לא באופן ההתלבשות בחכמה המוכרת לנו - הנבראים, שבעוד שאצלנו החכמה אינה האדם עצמו, אלא רק מורכבת ונוספת בו, שהרי גם בטרם למד והחכים, היה האדם קיים. מה שאין כן אצל הקדוש ברוך הוא - הוא וחכמתו אחד, כי אינו מורכב חלילה וחס מחלקים, כי הרכבה מחלקים הוא דבר המאפין מוגבלות, ולכן, חכמת ה' - משמעותה - שהקדוש ברוך הוא האין-סוף הגביל עצמו והתגלה בהגבלות החכמה באופן של התאחדות, ובו-זמנית - כמו שהיה כך נשאר - בלי גבול בתכלית, גם בהיותו מלובש ומאוחד בגבולות החכמה. וכמו שביאר הרמב"ם: "שהוא היודע והוא המדע והוא הידוע".
ולמרות שדבר זה אין האדם יכול להבינו על בוריו, וכמו שכתוב: "החקר אלקה תמצא", וכן כתוב: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", מכל מקום אנו מאמינים באמונה שלימה בה' שהוא כל-יכול ונושא הפכים, ואין שום דבר ושום מציאות נמנעת ממנו חס ושלום, אלא הוא "נמנע הנמנעות", שגם חכמת התורה כפי שירדה לרמת השכל האנושי, והיא חכמה גבולית בחיצוניותה, מכל מקום היא בלתי גבולית בפנימיותה, ומאוחדת בעצמותו יתברך בבחינת אין-סוף. ובזה שונה ספירת החכמה מכל שאר הספירות, שמלבד היותה הראשונה לכל הספירות, היא גם נעלית מהם באין ערוך, משום שעומדת בשיא הביטול, ונקראת, חכמה' - אותיות, כח-מה', במשמעות כח הביטול.
וממילא מובן, שהתורה גם כפי שירדה למטה - בסתר המדריגות - והתלבשה בשכל טעם ודעת, מכל מקום היא בלי גבול. ואדרבה, כל ההלכות בתורה שהאדם לומד בשכלו ומחשבתו ומדבר בפיו - הן פרטי המשכות פנימיות רצון העליון עצמו, שכך עלה ברצון ה' יתברך שדבר זה מותר או כשר או פטור או זכאי או להיפך. כן כל צרופי אותיות תנ"ך הן המשכת רצונו וחכמתו המיוחדות באין-סוף ברוך הוא בתכלית היחוד. ולכן נקראת התורה בשם "משל הקדמוני", ואמרו חכמינו זכרונם לברכה - משל על קדמונו של עולם.
המשל - הוא השתלשלות וירידת הנמשל המופשט, אל תאור וציור מוגדר ומוחשי בתפיסה המוגבלת של התלמיד, וזאת מבלי לשנות את עצם הרעיון המופשט (הנמשל). כך גם בתורה, הרי קדמונו של עולם הבלתי בעל גבול התלבש וגילה עצמו בחכמת התורה, שהיא כביכול "משל" ל"נמשל" - קדמונו של עולם, והמשל בפנימיותו מאוחד בנמשל, התורה והקדוש ברוך הוא הם אחד. לכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה, שהתורה "מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים" - כי בעצם הינה בלתי מוגבלת.
מקורות לעיון:[עריכה | עריכת קוד מקור]
- תניא פ"ב, פ"ד, פ"ה, פכ"ג, תורה אור טז ע"ב, לקוטי תורה ויקרא בביאור לא תשבית מלח, במדבר ז ע"א, ל ע"ג, דברים מו ע"א.
- (חלק מהחומר בערך נלקח מהספר "ערכים בחסידות")