יש מאין: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
| שורה 66: | שורה 66: | ||
{{הערות שוליים}} | {{הערות שוליים}} | ||
[[קטגוריה:תורת החסידות]] | |||
[[קטגוריה:מושגים בחסידות]] | |||
גרסה מ־02:31, 14 ביולי 2024
| סדר השתלשלות |
|---|
| לפני הצמצום |
| עצמות ומהות · מאור · אור אין סוף · עשר ספירות הגנוזות · יחיד · אחד ויחיד · קדמון · טהירו עילאה |
| הצמצום והקו |
| צמצום הראשון · טהירו תתאה · מקום פנוי · רשימו · נקודה קו שטח · קו וחוט · עגולים ויושר · אור מקיף · אור פנימי · ראש תוך סוף |
| בי"ע דכללות |
| אבי"ע (השתלשלות כללית)
אדם קדמון · עולם העקודים · עולם התוהו · אור ישר · אור חוזר · שם ע"ב · שם ס"ג · שם מ"ה · שם ב"ן |
| אבי"ע דפרטות |
| עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה
עולם האצילות · עולם הבריאה · עולם היצירה · עולם העשייה · בי"ע · פרסא |
| סוגי השתלשלות |
| יש מאין · עילה ועלול · קפיצה ודילוג · אין ערוך |
יֵשׁ מֵאַיִן הוא מונח המייחס להתהוות של ישות כלשהי מהעדר, התהוות "דבר" מ"לא דבר"". היכולת ליצור יש מאין נקראת בריאה, והיא ייחודית לבורא ("בחיק הבורא"), זאת בשונה מהתהוות של עלול מעילה או יצירת יש מיש. הראשון שהשתמש במושג זה היה שלמה אבן גבירול[1]. שנים לא רבות לאחר מכן התחיל להשתמש בו האבן עזרא לתאר אופן הבריאה, ואחריו נמשכו <nowiki>המקובלים כולם.
תחילת מציאות היש הנברא – בעולם בריאה
בתניא[2] מוסבר שמציאות יש אמיתי ממש (היינו, מציאות נבראים שאינם אלוקות) מתחילה בעולם הבריאה[3], אבל עניינים מסויימים שהם מעין ממוצע בין אלוקות לנבראים יש גם למעלה יותר, ויש בזה שתי דרגות כלליות. ומלמטה למעלה:
א. ההיכלות וגופות המלאכים דאצילות שהם נבראים "ממש" (אך רק ביחס לעצם האלוקות, שהרי ביחס לנבראים גם הם אלוקות).
ב. נשמות האדם והמלאכים, שלמרות שמצד אחד הן אלוקות (אלא ש"בצמצום עצום") מצד שני הן כבר נפרדו מאור הקו ולכן אין בהם את הכח לברוא יש מאין (שבכלים דאצילות כן קיים – כי אור הקו אין סוף ברוך הוא מאיר בהם, ובטלים אליו כזיו השמש בשמש).
טעם שמציאות הנבראים מתחילה בבריאה
עיקר תחילת היש הוא בעולם הבריאה, הנברא ממלכות (דאצילות)[4], שכן שני מאפייני ה"יש"[5] הם א. שלא מורגש בו שנוצר מאלוקות. ב. שיש בו ריבוי והתחלקות. ושני עניינים אלו באים משני העניינים שבמלכות דאצילות: שם אלוקים מסתיר את האלוקות בפני הנבראים, ושם אדנ-י הוא השורש של גדרי התחלקות פרטי הזמן והמקום[6].
שני ביאורים בעניין יש מאין
ישנם בחסידות שני ביאורים מדוע נקראת הבריאה יש מאין:
א. שיש הנברא לא מרגיש את מקורו – ולכן קורא לו "אין" (אבן המציאות האמיתית היא הפוכה: שהבורא הוא ה"יש" האמיתי ואילו אנו הנבראים ה"אין").
ב. שאכן אין מקור ליש הנברא. היינו, שהקב"ה לא ברא את העולם ע"י שצמצם את עצמו עד אין סוף, אלא שברא מציאות חדשה שאכן אין לה שום מקור באלוקות.
שני הביאורים אינם סותרים אלא משלימים זה את זה וכל אחד מהם מדגיש פן אחר בעניין הבריאה.
כמה דרגות ביש מאין
האמור לעיל (שבריאת יש מאין מתחלת בעולם הבריאה) היא בפרטות. אבל בכללות נופל שם "יש מאין" על כל דבר שאינו משתלשלת באופן של עילה ועלול[7] (והיא בחינת התחדשות לגבי זו שמעליה), וכמה דרגות בזה:
מחשבה הקדומה דא"ק[8] – מכיון שהתהוות א"ק היא ע"י צמצום הראשון שהוא באופן של "סילוק" (בשונה משאר הצמצומים שהם באופן דמיעוט בלבד), ודרגה זו היא המחשבה הראשונה[9] על עולמות[10], נחשבת היא לגבי אור אין סוף שלפני הצמצום כיש מאין.
חכמה דאצילות – כתוב "החכמה מאין תמצא". למעלה מאצילות אין ולא שייך שום גדר והגבלה וציור באלוקות אלא היא אחדות פשוטה, ואילו באצילות הן עשר ספירות (דוקא עשר, ולא תשע ולא אחת עשרה), שלכל אחת מהן ציור שונה (חכמה אינה בינה ובינה אינה חכמה וכו'. ומכיון שדבר כזה (עניין של ציור והתחלקות) אינו שייך בעצם האלוקות, לכן נקראת ספירת החכמה (שהיא ראשית האצילות) בחינת יש מאין.
נבראים – בעולם הבריאה הוא ה"מקום" הראשון בו התחדשו נבראים, שהם מציאות שאינה אלוקות – ופשוט שהוא תחילתו של יש מאין ממש.
עולם הזה הגשמי – היש גשמי היא ההתחדשות הגדולה ביותר. מציאות נברא מוחשי שאפשר למששו בידיים, שלא מרגיש את מקורו ועד שיכול לומר "לי יאורי ואני עשיתיני" הוא פלא הכי גדול, והוא רק בכח העצמות בלבד שרק "המאציל ברוך הוא שמציאותו מעצמותו ואינו עלול מאיזו עילה שקדמה לו חס ושלום הוא לבדו בכוחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפש המוחלט ממש"[11].
צמיחת הצמחים מהאדמה[12] – ברור ופשוט שחומר הצמח לא מגיע מהגרעין. משקל הגרעין אפסי לעומת משקל הצמח, ודברים גשמיים לא יכולים לשנות את משקלם, וקל וחומר שלא לגדול עשרות מונים (ולעיתים פי אלפי אלפים ממשקלם המקורי). כמו כן הצמח משובח מהגרעין גם באיכותו: לצמח יש גזע, עלים, פרחים ופירות – שכל זה לא נמצא כלל בהגרעין. אלא כל התהוות גודל הצמח ומשקלו, תכונותיו ומרכיביו הכל הוא מהכח הצומח הרוחני שבאדמה – והתהוות גשמיות מרוחניות הוא עניין של יש מאין (כי מצמצום באופן של "עילה ועלול" לא יתהווה לעולם גשמי מהרוחני. ולדוגמא סברא שכלית: כמה שיורידו ויפשטו אותה ויסבירו אותה נמוך יותר ויותר – לעולם לא תיווצר מזה מציאות גשמית כלשהי).
להתהוות יש מאין דרושים שלושה כוחות
כח ואור פרטי (ממלא) - ככל פעולה המחייבת התלבשות כח הפועל בנפעל.
כח מקיף (סובב) - התהוות של דבר מלא דבר הוא מעבר של הכח להוות דבר שבאין ערוך אליו, ודרוש לשם כך כח בלתי מוגבל שיכול להתבטא בעולם שבאין ערוך אליו.
כח העצמות - בכדי להוות יש עם תחושה שמציאותו מעצמותו דרוש כח מהעצמות שהוא - העצמות - בלבד מציאותו מעצמותו.
שני אופנים בבריאת יש מאין[13]
בריאת יש מאין היא הן מצד שם הוי' והן מצד שם אלוקים. כשהבריאה מצד שם הוי' היא "בדרך ממילא" ואילו כשהיא ע"י שם אלוקים היא ע"י "התלבשות".
בבריאה "ממילא" המתהווה בטל במציאות לגבי המהווה, ומביאים על זה שני משלים: א. כדרך שהאור בטל למאור, ב. כדרך שהמידות בטלות לשכל[14].
בבריאה ש"בדרך התלבשות" המתהווה בטל למהווה רק באופן של ביטול היש (ולא ביטול במציאות), והמשל על זה הוא מכח ופועל[15].
גילוי האלוקות שבבריאת יש מאין תלוי באופן הבריאה[13]
התהוות יש מאין משם הוי' אבל ע"י שם אלוקים. היינו, אמנם להוות יש מאין הוא רק בכח האין סוף המתגלה על ידי שם הוי'[16], אבל ההתהוות בפועל היא ע"י שם אלקים, ושלושה אופנים בזה[13]:
כפי ששם אלוקים מסתיר על שם הוי'
זהו הגילוי כפי ש"בעשרה מאמרות נברא העולם". כאשר שם הוי' מתלבש בשם אלוקים מעלים שם אלוקים מהנבראים את מקורם[17]. היינו, עשר המאמרות (שהם הם דבר ה' – בחינת "מלכות") מעלימים על האלוקות ומסתירים מהנבראים את מקורם. ומכיוון שהנבראים מרגישים עצמם כמציאות נפרדת הרי הם "יש" גמור, ועד שיכולים לומר "לי יאורי ואני עשיתיני".
כפי ששם הוי' מאיר בשם אלוקים
זהו הגילוי שבבית המקדש הראשון והשני (ובפרט בקודש הקודשים). כאשר הבריאה נעשית משם הוי' בדרך ממילא אזי מתייחד שם אלוקים בהוי'[18] ולכן מרגישים הנבראים (לא את מציאותם העצמית אלא) שמקורם אלוקות. והטעם לזה[19] הוא, כי באופן זה הצמצום (שם אלוקים) הוא בשביל הגילוי. ובעומק יותר - מכיוון שאין עצם מסתיר על עצם הצמצום לא יכול להעלים, וכל עניינו (של הצמצום) אינו אלא לגלות את העצם במקום נמוך[20].
זהו (בכללות) הגילוי שמאיר בבית המקדש הראשון והשני[21], ובפרט בקודש הקודשים – "מקום ארון אינו מן המידה". מצד אחד ישנה בקודש הקודשים הגבלה והתחלקות[22] של "עשרים אמה"[23], אך מצד שני מתגלה ומורגש שם שמציאות המקום בטלה לאלוקות שלמעלה מגדרי מקום[24].
כפי שבשם אלוקים מורגש שהוי' ואלוקים כולא חד
באופן זה שם אלוקים אינו "פרט" בגילוי (המאפשר שאלוקות יתגלה גם במקום נמוך), אלא "צמצום כפשוטו" - מעלים ומסתיר. אלא שמצד גדרו גופא (גדר ההגבלה) הוא כלי לעצם האלוקות (שלמעלה משם הוי' ושם אלוקים). זהו הגילוי שיהיה בבית המקדש השלישי, שאז יזדככו גדרי המקום והזמן עד שיורגש בהם עצם האלוקות מצד עצמם (ולא מצד האור המאיר בהם כפי שהיה בבית המקדש הראשון והשני), והביטוי המוחשי לזה יהיה בהתחלה ע"י שרוחות העולם לא רק שלא יפריעו אלא עוד זאת שהן מצידן יוציאו את בני ישראל מהגלות לגאולה[25], ועד לשלימות בזה שתהיה בתחיית המתים[26].
הערות שוליים
- ↑ 1021-1058 למניינם. המושג מופיע ביצירתו "כתר מלכות", המתאר את הבורא והבריאה בשירה הכוללת גם שורות תפילה. באחת הפסקאות שם:"אַתָּה חָכָם וּמֵחָכְמָתְךָ אָצַלְתָּ חֵפֶץ מְזֻמָּן / כְּפוֹעֵל וְאֻמָּן, לִמְשֹׁךְ מֶשֶׁךְ הַיֵּשׁ מִן הָאָיִן / כְּהִמָּשֵׁךְ הָאוֹר הַיּוֹצֵא מִן הָעָיִן […] וְקָרָא אֶל הָאַיִן – וְנִבְקַע / וְאֶל הַיֵּשׁ – וְנִתְקַע / וְאֶל הָעוֹלָם – וְנִרְקַע".
- ↑ אגרת הקודש - סימן כ'
- ↑ היינו, הכלים דעשר ספירות דבריאה, אבל ה"אורות" של הכלים (ליתר דיוק דווקא דרגת ה'נשמה' של האורות, אבל רוח ונפש הן כבר עניין של נבראים) הם אלוקות.
- ↑ תניא, אגה"ק כ'.
- ↑ מציאות שאינה אלוקות.
- ↑ לכן בשעהיוה"א שבתניא עד פרק ו' מדבר על שם אלקים ומפרק ז' ואילך על שם אנד-י. כי עד פרק ו' מבאר כיצד ספירת המלכות מעלימה בפני הנבראים על מקורם, ואילו מפרק ז' מבאר איך מתייחד שם הוי' בגדרי זמן ומקום (שמקורם שם אדנ-י.
- ↑ ואין זה סותר את האמור לעייל שמציאות "יש ממש" מתחילה רק בעולם הבריאה.
- ↑ אדם קדמון.
- ↑ הכוללת כל העולמות ועד כל פרטי פרטים של נבראים הגשמיים ב"סקירה אחת".
- ↑ היינו, שלפני כן אין שום מחשבה על עולמות וזהו עניין שהתחדש רק כאן.
- ↑ תניא, אגה"ק כ'.
- ↑ תניא, אגה"ק כ' בסופה.
- ↑ 13.0 13.1 13.2 ד"ה גדול יהיה תשכ"ב.
- ↑ הצורך בשני משלים הוא כי בנמשל הנבראים הם א. מציאות, וב. באין ערוך לבורא. מאחר ואין לנו דוגמא על זה בגשמיות מביאים שני משלים, שכל אחד מהם מסביר פרט אחר בנמשל.
- ↑ לדוגמא, כשכח הזורק את האבן (שהוא כח רוחני של הנפש) מתלבש באבן אין האבן מרגישה בו ואין הוא מתגלה בה (אנו יכולים "לעשות חשבון" שמכיון שהאבן עפה מוכרחים לומר שמשהו העיף אותה. אבל את הכח הרוחני עצמו אין ביכולתנו להשיג) – למרות שהוא פועל עליה שתרחף.
- ↑ הוי' – לשון מהווה.
- ↑ ואין מזה סתירה למה שמוסבר בכמה מקומות שריבוי הנבראים הוא משם אדנ-י, כי ההעלם וההסתר הוא משם אלוקים (שער היחוד והאמונה פרק ד') והריבוי וההתחלקות משם אדנ-י. (שער היחוד והאמונה פרק ז').
- ↑ יחודא תתאה.
- ↑ ד"ה וידעת מוסקבה תרנ"ז.
- ↑ והמשל לזה הוא מרב המסביר לתלמיד ע"י משל. שהמשל מצד עצמו הוא צמצום השכל, אלא שהרב רואה גם בהמשל את כל עומק השכל, ולגביו אין המשל מסתיר כלל.
- ↑ בפרטות: בבית המקדש הראשון הוא "אור ישר" הנמשך ע"י עבודת הצדיקים, ובבית המקדש השני "אור חוזר" הנמשך ע"י בעלי התשובה.
- ↑ הבאה משם אלקים.
- ↑ וכן מזרח ומערב, צפון ודרום
- ↑ היינו, שם אלוקים אינו מעלים על שם הוי', ומורגש בנבראים שמקורם באלוקות.
- ↑ כמו שכתוב "אומר לצפון תני", שה"צפון" מצד עצמו יוציא את בני ישראל מהגלות לגאולה, וכפי שמפרש המצוד"ד שם, שכך יהיה בכל הרוחות (אע"פ שבפירוש נאמר רק ברוח צפון).
- ↑ שאז יהיה חיות הגוף (שמשם אלוקים) מאור הבלי גבול הסובב כל עלמין. היינו, שהגוף יהיה כלי לעצם האור הבלי גבול.