חסיד הוא פנסאי: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
אין תקציר עריכה
 
(4 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
{{שכתוב|כתוב בצורה בלתי אנציקלופדית}}
'''"חסיד הוא פנסאי"''' הוא ביטוי המבטא מהו [[חסיד]]. הביטוי נאמר על ידי [[הרבי הרש"ב]] וסופר שוב על ידי [[הרבי הריי"צ]]. בשנת [[תשכ"ב]] ביאר [[הרבי]] את הסיפור באופן מפורט.
במהלך התוועדות חסידית, שיחזר רבי יוסף יצחק (האדמו"ר הריי"צ) מליובאוויטש את השיחה הבאה:
==השיחה בין החסיד לרבי הרש"ב==
{{ציטוט|באחת המסיבות{{הערה|[[התוועדויות]]}} - היה זה בוירצבורג בשנת תרס״ז - שאל החסיד רבי יוסף יוזיק הורביץ{{הערה|נקרא גם ייזשע מדוקשיץ, או ייזשע ממוסקבה וכן ייזשע מורשה - מפני שהי' דר במשך ימי
חייו בערים אלו.}}
את הרבי: חסיד מהו?
ענה לו הוד כ״ק הרבי מהורש״ב נ״ע:
- חסיד הנו פנוסר - פנוסאי.
לפנים היו פנסי אור קבועים במקומות שונים בעיר, ובשעות הערב היה
איש מיוחד, המצויד במוט ארוך שבראשו גולת אש, מדליקם. לאיש זה קראו
״פנוסר״ או ״פנסאי״.
שאל החסיד: מה הדין כשהפנס קבוע במדבר שממה?
ענה לו הרבי:
- הרי, שאף שם יש להדליק את הפנס, כדי שכולם ידעו ויראו שהמקום הנו מדבר
שממה, וכדי שהשממה תתבייש בפני אור הפנס.
שאל שוב החסיד: ומה הדין אם הפנס קבוע בים?
ענה לו הרבי:
- הרי שיש להתפשט, לקפוץ אל תוך הים ולהדליק את הפנס. חזר החסיד ושאל:
האומנם זהו חסיד? התבונן הרבי שעה קלה וענה:
- אכן, זהו חסיד.
העיר שוב החסיד: אינני רואה את הפנס. ענה לו הרבי:
- מכאן שאינך פנוסר.
שאל שוב החסיד: כיצד נעשים פנוסר? ענה לו הרבי:
- צריכים להיות סור מרע. ויש להתחיל מעצמו. לצאת מחומריותו ולרחוץ את
עצמו. בשעה שהאדם חומרי, הוא נתקל תמיד בחומריות וכשמזדככים רואים גם את
עדינותו של הזולת.
החסיד לא הרפה, והמשיך לשאול: האם מותר לתפוס את הזולת בגרונו?
ענה לו הרבי:
- בגרונו לא, אבל בקצה בגדו - כן.|ספר השיחות ה'תש״א עמודים .137-136 שיחת י"ג תמוז תשכ׳׳ב
- הסבר ארוך על סיפור זה מ[[הרבי]]. "אור החסידות׳׳ עמודים 224-213}}
==ביאור הרבי על הסיפור==
[[הרבי]] ביאר את הסיפור בשנת [[תשכ"ב]]{{הערה|שיחו"ק תשכ"ב, י"ג תמוז}}, תוך שהוא עובר על כל קטע מהסיפור ומפרש אותו:


במסיבה אצל אבי, רבי שלום דובער, שאל אותו אחד החסידים: רבי, מהו חסיד?
את ה'פנס' פירש [[הרבי]] כך:
{{ציטוט|הענין של הפנס מובן הרי בפשטות, שזה מוסב על נר הוי' נשמת אדם. לכל יהודי
יש הרי את הנפש השנית שהיא חלק אלוקה ממעל, וכפי שמוסיף בזה אדמו"ר הזקן (תניא
פרק ב') – ממש. שנשמת אדם הנלקחת מהוי', נקראת בשם נר – פנס.}}


השיב לו אבי: חסיד הוא פנסאי – האיש שהולך ברחובות כדי להדליק את פנסי העיר.
המשיך [[הרבי]] וביאר: {{ציטוט|יכול להיות נשמה גדולה ביותר, אך כל זמן שהיא לא
הודלקה, הרי למרות שיש לה אכן את כל הענינים בכח, אך היות שזה לא בא בפועל, היא
איננה מאירה לשני ובמילא היא לא ממלאת את תפקידה.}}


[בימים עברו, היו פנסי הרחובות דולקים בנפט. על-מנת להדליק את הפנסים בלילה, היה אדם מיוחד שתפקידו להסתובב בחוצות העיר עם מקל ארוך שבראשו דולקת אש, והוא היה מדליק את הפנסים]
וזהו תפקידו של ה[[חסיד]]: {{ציטוט|וזה המוטל על חסיד: הוא צריך להיות "פנסאי", להסתובב לחפש היכן נמצאים פנסים
שמאיזו סיבה שתהיה הם עדיין לא הודלקו, ולהדליקם.}}


והוסיף אבי: זהו חסיד. הוא מתהלך עם מקל ארוך שבראשו דולקת אש, אך הוא יודע שהאש אינה שלו. תפקידו הוא להשתמש באש זו כדי להדליק את הפנסים.
המשיך [[הרבי]] ומבאר מהו הפנס במדבר ובים?: {{ציטוט|לאחר המענה של הרבי נ"ע שחסיד הוא פנסאי, זאת
אומרת, שחסיד צריך לוותר על עניניו בשביל לעורר יהודי שני,
עדיין יש מקום לשאלה, האם הוא מחוייב להניח השתדלות על
הפנסים האלו הנמצאים במדבר או בים.}}


שאל החסיד: ומה אם הפנס נמצא במדבר שמם? האם גם אז יש לטרוח כדי להדליק אותו?
מיד שאל [[הרבי]]: {{ציטוט|מה הענין של מדבר וים?  ... "וויספע" פירושו מדבר שמם – אחד כזה שאין בו שום מעלות כלל, הוא "שמם" מכל
המעלות, אין לו לא תורה, לא חכמה, לא מדות טובות, לא דרך ארץ, עד שאין בו שום ענין
של אנושיות ... הרי כאשר הפנס נמצא במדבר שמם, זאת אומרת, שהנר
הוי' נשמת אדם נמצא בגוף ונה"ב שלא נושא בתוכו אף לא
שׂערה של אנושיות, כל מציאותו אינה אלא חוצפה, נשאלת
השאלה, האם גם אז צריך להניח השתדלות להדליק את הפנס?}}


השיב לו הרבי: כן. יש להדליק את הפנס כדי שיראו שזהו מדבר שמם. והמדבר אף הוא יתבייש בפני הפנס.
בכל זאת, ענה [[הרבי]], יש 'להדליק את הפנס', גם כאשר מדובר ביהודים בדרגת "וויספע" - מדבר.


ואם הפנס נמצא בים? לא הרפה החסיד.
{{ציטוט|התועלת שתבוא מהדלקת הפנסים הנמצאים במדבר היא, כפי שהרבי נשמתו עדן ביאר,
כפולה: א) יראו שזהו מדבר שמם. ב) המדבר יתבייש מהפנס.}}


יש לפשוט את הבגדים, לקפוץ לים ולהדליק את הפנס. השיב הרבי.
כלומר - שהתועלת הראשונה היא ש"יראו שזהו מדבר שמם" - יראו את כל החסרונות בהתנהגות של "מדבר" ויתרחקו ממנה, והתועלת הנוספת היא שאותו אחד שנמצא בבחינת "מדבר", יפסיק את התנהגותו ויחזור לדרך המוטב.


האם זהו חסיד? התפלא השואל. הרבי הרהר לרגע והשיב: כן. זהו חסיד.
חזר [[הרבי]] לבאר מהו הפנס שנמצא בים?:  


אינני רואה פנסים! התלונן השואל.
{{ציטוט|לאחר התשובה על השאלה בנוגע לפנס הנמצא במדבר, באה השאלה בנוגע לפנס
הנמצא בים, שכמדובר לעיל, זהו ... ההיפך ממדבר. ... הרי אין מים אלא תורה (ב"ק יז, א), הנה כאשר אחד לומד
תורה באופן שמתמלא לגמרי עם מים של תורה, הוא נקרא ים. אך אעפ"כ יכולה להיות מציאות ... שיש לו אכן הרבה תורה, אבל אין לו יראת שמים ... שאז זהו – כפי שאמר פעם אחד – תורה חשוכה. היא איננה
מאירה.  


מכיוון שאינך פנסאי. אמר הרבי.
... וכאן נשאלת השאלה: כיון שהשני מלא וגדוש מתורה, כמים לים מכסים, ואף על פי כן אין
לו יראת שמים, הכיצד ניתן להדליק פנס זה הנמצא אצל השני, לעורר אצלו יראת שמים, בזמן שאפילו
התורה לא תפסה אותו?}}


וכיצד נעשים לפנסאי?
ענה [[הרבי]]:


ראשית-כל יש לעדן את עצמך. כשתראה את הפנס שבך, תוכל לראות גם את הפנס באחרים. השיב הרבי.
{{ציטוט|ועל כך ענה הרבי נשמתו עדן, שצריך להוציא את הלבושים ולקפוץ לים, ואז יוכלו להדליק את
הפנס. עם לבושים, לבוש המעשה, לבוש הדיבור ואפי' לבוש המחשבה, לא ניתן לתפוס את
השני, משום שרואים הרי שלמרות שהוא מלא וגדוש בתורה, גם כך זה לא תפס אותו, אך
כאשר יוצא הוא מעצמו, וקופץ לתוך ים המסירות נפש, שמסירות נפש מגיע הרי מעצם פנימיות הנשמה,
שהעצם הוא למעלה לא רק מהלבושים מחשבה דיבור ומעשה אלא גם מהבנה והשגה – הרי אז העצם
שלו תגיע לעצם של השני ותעורר אותו.}}


הרבי ביאר את הסיפור כך:
מבאר [[הרבי]] מהו העניין של שאלת החסיד "האם מותר לתפוס את הזולת בגרונו?":


תפקידו של חסיד הוא לדאוג לטובת הזולת. לפיכך, עליו להסתובב ברחובות ולהדליק את ה"פנסים" – נשמותיהם של יהודים נוספים. יחד עם זאת, אין לו להתגאות במעשיו כי "האש אינה שלו", כל יהודי רוצה הוא פנס בעצם; תפקידו של החסיד הוא רק לגלות זאת בלבו של היהודי, ואז הפנס יבער מעצמו, ללא צורך בסיוע של ה"פנסאי".
{{ציטוט|לאחר מכן מגיע סיום השאלה (ביאור השאלות בינתיים, ראה להלן סט"ו ואילך.),
האם מותר לתפוס את השני בצוואר, זאת אומרת, האם מותר ללכת בדרך של היפך דרכי
נועם ודרכי שלום, ולהכריח את השני, כיון שהיות שתובעים ממנו הרי מסירות נפש, אם כן ייתכן
שמותר לו לנהוג גם עם השני בדרך כזו? הנה על כך היה המענה של הרבי נשמתו עדן, שבנוגע
לעצמו תובעים אכן מסירות נפש, אבל בנוגע ליהודי שני, לא ניתן לתפסו אלא בצווארון חולצתו,
כיון שאפילו בלבושים זה ענין חיצוני, אבל אסור לגעת בגוף שלו, ועל אחת כמה וכמה – בנשמתו.}}


החסיד לא מרפה, ושאלותיו עמו: ומה עם הפנס נמצא במדבר שמם או בתוך ים?
מסכם [[הרבי]]:  


ה'מדבר' וה'ים' מייצגים שני סוגים של יהודים איתם מתקשה הפנסאי. המדבר מייצג יהודי במצב נמוך כל-כך, שהוא מכונה בשם מדבר, מקום שומם. גם בו יש להדליק את הפנס, אמר הרבי. ראשית כדי שאחרים ידעו שלא להתנהג כמוהו; ועוד, אולי סוף-כל-סוף גם הוא יידלק ויאיר.
{{ציטוט|וזוהי כללות ההוראה שהרבי בעל השמחה והגאולה מסר, שעל הוראה זו הוא מסר
את נפשו, והוא גם קישר זאת עם יום הגאולה:
שהתפקיד של חסיד – כלומר, התפקיד של כל אחד ואחת מבני ישראל, וכידוע
שאדמו"ר הזקן אמר, שחסידות אינה רק חלק מעם ישראל, אלא סוף כל סוף יהיה זה חלקם ונחלתם
של כל ישראל – הוא להדליק את הפנסים של היהודים שנמצאים באופן של מדבר ואפילו
כאלו הנמצאים באופן של ים, וצריך לעשות זאת דווקא בדרכי נועם ובדרכי שלום, ואז
הרי הוא ממלא את תפקידו להיות פנסאי, או כלשון השני "נרות להאיר", להאיר את חושך
העולם, עד שהעוה"ז הגשמי והחומרי יהיה דירה לו יתברך.}}


ה'ים' מסמל יהודי במצב הפוך לחלוטין: הוא לומד תורה, אך התורה לא השפיעה עליו. הלימוד הוא רק מן השפה ולחוץ. כאשר באים להשפיע על יהודי כזה, יש "לפשוט את הלבושים": אי-אפשר לדבר אליו באמצעים סטנדרטיים; יש לדבר אליו לעצמותו, לעצם היהודי, ורק כך ניתן להשפיע עליו.
==לקריאה נוספת==
 
*'''[http://old2.ih.chabad.info/images/notimage/68639_he_1.pdf קובץ "חסיד הוא פנסאי" וביאור הרבי בעניין] {{PDF}}
וזהו החסיד.
*'''[https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/454204 הסיפור "חסיד הוא פנסאי" - מעובד, באתר chabad org]
*'''[http://www.chabad.org.il/News/NewsItem.asp?ArticleID=3629&CategoryID=77 וידאו של הרבי מבאר את הפתגם, באתר chabad org]'''
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:פתגמים]]

גרסה אחרונה מ־17:40, 20 במרץ 2024

"חסיד הוא פנסאי" הוא ביטוי המבטא מהו חסיד. הביטוי נאמר על ידי הרבי הרש"ב וסופר שוב על ידי הרבי הריי"צ. בשנת תשכ"ב ביאר הרבי את הסיפור באופן מפורט.

השיחה בין החסיד לרבי הרש"ב[עריכה | עריכת קוד מקור]

באחת המסיבות[1] - היה זה בוירצבורג בשנת תרס״ז - שאל החסיד רבי יוסף יוזיק הורביץ[2] את הרבי: חסיד מהו? ענה לו הוד כ״ק הרבי מהורש״ב נ״ע: - חסיד הנו פנוסר - פנוסאי. לפנים היו פנסי אור קבועים במקומות שונים בעיר, ובשעות הערב היה איש מיוחד, המצויד במוט ארוך שבראשו גולת אש, מדליקם. לאיש זה קראו ״פנוסר״ או ״פנסאי״. שאל החסיד: מה הדין כשהפנס קבוע במדבר שממה? ענה לו הרבי: - הרי, שאף שם יש להדליק את הפנס, כדי שכולם ידעו ויראו שהמקום הנו מדבר שממה, וכדי שהשממה תתבייש בפני אור הפנס. שאל שוב החסיד: ומה הדין אם הפנס קבוע בים? ענה לו הרבי: - הרי שיש להתפשט, לקפוץ אל תוך הים ולהדליק את הפנס. חזר החסיד ושאל: האומנם זהו חסיד? התבונן הרבי שעה קלה וענה: - אכן, זהו חסיד. העיר שוב החסיד: אינני רואה את הפנס. ענה לו הרבי: - מכאן שאינך פנוסר. שאל שוב החסיד: כיצד נעשים פנוסר? ענה לו הרבי: - צריכים להיות סור מרע. ויש להתחיל מעצמו. לצאת מחומריותו ולרחוץ את עצמו. בשעה שהאדם חומרי, הוא נתקל תמיד בחומריות וכשמזדככים רואים גם את עדינותו של הזולת. החסיד לא הרפה, והמשיך לשאול: האם מותר לתפוס את הזולת בגרונו? ענה לו הרבי: - בגרונו לא, אבל בקצה בגדו - כן.

ספר השיחות ה'תש״א עמודים .137-136 שיחת י"ג תמוז תשכ׳׳ב - הסבר ארוך על סיפור זה מהרבי. "אור החסידות׳׳ עמודים 224-213

ביאור הרבי על הסיפור[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי ביאר את הסיפור בשנת תשכ"ב[3], תוך שהוא עובר על כל קטע מהסיפור ומפרש אותו:

את ה'פנס' פירש הרבי כך:

הענין של הפנס מובן הרי בפשטות, שזה מוסב על נר הוי' נשמת אדם. לכל יהודי יש הרי את הנפש השנית שהיא חלק אלוקה ממעל, וכפי שמוסיף בזה אדמו"ר הזקן (תניא פרק ב') – ממש. שנשמת אדם הנלקחת מהוי', נקראת בשם נר – פנס.

המשיך הרבי וביאר:

יכול להיות נשמה גדולה ביותר, אך כל זמן שהיא לא הודלקה, הרי למרות שיש לה אכן את כל הענינים בכח, אך היות שזה לא בא בפועל, היא איננה מאירה לשני ובמילא היא לא ממלאת את תפקידה.

וזהו תפקידו של החסיד:

וזה המוטל על חסיד: הוא צריך להיות "פנסאי", להסתובב לחפש היכן נמצאים פנסים שמאיזו סיבה שתהיה הם עדיין לא הודלקו, ולהדליקם.

המשיך הרבי ומבאר מהו הפנס במדבר ובים?:

לאחר המענה של הרבי נ"ע שחסיד הוא פנסאי, זאת אומרת, שחסיד צריך לוותר על עניניו בשביל לעורר יהודי שני, עדיין יש מקום לשאלה, האם הוא מחוייב להניח השתדלות על הפנסים האלו הנמצאים במדבר או בים.

מיד שאל הרבי:

מה הענין של מדבר וים? ... "וויספע" פירושו מדבר שמם – אחד כזה שאין בו שום מעלות כלל, הוא "שמם" מכל המעלות, אין לו לא תורה, לא חכמה, לא מדות טובות, לא דרך ארץ, עד שאין בו שום ענין של אנושיות ... הרי כאשר הפנס נמצא במדבר שמם, זאת אומרת, שהנר הוי' נשמת אדם נמצא בגוף ונה"ב שלא נושא בתוכו אף לא שׂערה של אנושיות, כל מציאותו אינה אלא חוצפה, נשאלת השאלה, האם גם אז צריך להניח השתדלות להדליק את הפנס?

בכל זאת, ענה הרבי, יש 'להדליק את הפנס', גם כאשר מדובר ביהודים בדרגת "וויספע" - מדבר.

התועלת שתבוא מהדלקת הפנסים הנמצאים במדבר היא, כפי שהרבי נשמתו עדן ביאר, כפולה: א) יראו שזהו מדבר שמם. ב) המדבר יתבייש מהפנס.

כלומר - שהתועלת הראשונה היא ש"יראו שזהו מדבר שמם" - יראו את כל החסרונות בהתנהגות של "מדבר" ויתרחקו ממנה, והתועלת הנוספת היא שאותו אחד שנמצא בבחינת "מדבר", יפסיק את התנהגותו ויחזור לדרך המוטב.

חזר הרבי לבאר מהו הפנס שנמצא בים?:

לאחר התשובה על השאלה בנוגע לפנס הנמצא במדבר, באה השאלה בנוגע לפנס הנמצא בים, שכמדובר לעיל, זהו ... ההיפך ממדבר. ... הרי אין מים אלא תורה (ב"ק יז, א), הנה כאשר אחד לומד תורה באופן שמתמלא לגמרי עם מים של תורה, הוא נקרא ים. אך אעפ"כ יכולה להיות מציאות ... שיש לו אכן הרבה תורה, אבל אין לו יראת שמים ... שאז זהו – כפי שאמר פעם אחד – תורה חשוכה. היא איננה מאירה.

... וכאן נשאלת השאלה: כיון שהשני מלא וגדוש מתורה, כמים לים מכסים, ואף על פי כן אין לו יראת שמים, הכיצד ניתן להדליק פנס זה הנמצא אצל השני, לעורר אצלו יראת שמים, בזמן שאפילו התורה לא תפסה אותו?

ענה הרבי:

ועל כך ענה הרבי נשמתו עדן, שצריך להוציא את הלבושים ולקפוץ לים, ואז יוכלו להדליק את הפנס. עם לבושים, לבוש המעשה, לבוש הדיבור ואפי' לבוש המחשבה, לא ניתן לתפוס את השני, משום שרואים הרי שלמרות שהוא מלא וגדוש בתורה, גם כך זה לא תפס אותו, אך כאשר יוצא הוא מעצמו, וקופץ לתוך ים המסירות נפש, שמסירות נפש מגיע הרי מעצם פנימיות הנשמה, שהעצם הוא למעלה לא רק מהלבושים מחשבה דיבור ומעשה אלא גם מהבנה והשגה – הרי אז העצם שלו תגיע לעצם של השני ותעורר אותו.

מבאר הרבי מהו העניין של שאלת החסיד "האם מותר לתפוס את הזולת בגרונו?":

לאחר מכן מגיע סיום השאלה (ביאור השאלות בינתיים, ראה להלן סט"ו ואילך.), האם מותר לתפוס את השני בצוואר, זאת אומרת, האם מותר ללכת בדרך של היפך דרכי נועם ודרכי שלום, ולהכריח את השני, כיון שהיות שתובעים ממנו הרי מסירות נפש, אם כן ייתכן שמותר לו לנהוג גם עם השני בדרך כזו? הנה על כך היה המענה של הרבי נשמתו עדן, שבנוגע לעצמו תובעים אכן מסירות נפש, אבל בנוגע ליהודי שני, לא ניתן לתפסו אלא בצווארון חולצתו, כיון שאפילו בלבושים זה ענין חיצוני, אבל אסור לגעת בגוף שלו, ועל אחת כמה וכמה – בנשמתו.

מסכם הרבי:

וזוהי כללות ההוראה שהרבי בעל השמחה והגאולה מסר, שעל הוראה זו הוא מסר את נפשו, והוא גם קישר זאת עם יום הגאולה: שהתפקיד של חסיד – כלומר, התפקיד של כל אחד ואחת מבני ישראל, וכידוע שאדמו"ר הזקן אמר, שחסידות אינה רק חלק מעם ישראל, אלא סוף כל סוף יהיה זה חלקם ונחלתם של כל ישראל – הוא להדליק את הפנסים של היהודים שנמצאים באופן של מדבר ואפילו כאלו הנמצאים באופן של ים, וצריך לעשות זאת דווקא בדרכי נועם ובדרכי שלום, ואז הרי הוא ממלא את תפקידו להיות פנסאי, או כלשון השני "נרות להאיר", להאיר את חושך העולם, עד שהעוה"ז הגשמי והחומרי יהיה דירה לו יתברך.

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. התוועדויות
  2. נקרא גם ייזשע מדוקשיץ, או ייזשע ממוסקבה וכן ייזשע מורשה - מפני שהי' דר במשך ימי חייו בערים אלו.
  3. שיחו"ק תשכ"ב, י"ג תמוז