בישול ישראל

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

דבר שבושל על ידי יהודי עבר "בישול ישראל" ודבר שבושל על ידי גוי ללא התערבות של יהודי עבר "בישול נכרי" (או "בישולי עכו"ם"). חכמים גזרו שאסור לאכול כל תבשיל חשוב העולה על שולחן מלכים שבושל על ידי גוי, כאשר פעולת הבישול הייתה על ידי אש.

דיני גזירת "בישול נכרי" מובאים ביורה דעה סימן קיב.

האיסור

חכמים גזרו על בישוליהם של הגויים שיהיו אסורים באכילה. בתחילה הגמרא חשבה שמדובר על איסור דאורייתא, ובסוף הסיקה שזה מדרבן עם "אסמכתא" מן התורה, מהפסוק "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי", שכמו שמים לא השתנו מברייתן על ידי האור, כך גם אוכל שלא נשתנה על ידי האור.

טעם האיסור

טעם האיסור הוא משום חתנות, שלא יבואו להתחתן עם גויים. ומכיוון שהייתה עולה מחשבה בגמרא שהאיסור הינו מהתורה, רבנו תם למד שזוהי גזירה קדומה יותר מאשר גזירת הפת. כמו כן, בישול ואפיה אינם דבר אחד, שיוכללו בגזירה אחת. לכן כאשר ביטלו את גזירת הפת, לא ביטלו את גזירת הבישול. בנוסף לכך, רש"י כתב שהטעם הוא, בכדי שלא יתרגל לאכול אצל הגוי, שייתכן שהגוי ימסור לו דבר האסור להאכילה חלילה. אך עיקר הטעם הוא, משום חתנות.

גדריו

האיסור חל בכל דבר שאינו נאכל "חי" - כפי שהוא, וגם באם עולה על שולחן מלכים בכדי ללפת בו את הפת או כפרפרת (כיוון שעיקר הטעם הוא משום חתנות, לכן הוא חל רק בדברים חשובים). ובאם גוי בישלו, אפילו בכלי ישראל ובבית ישראל, אסור, משום בישולי עכו"ם.

כמו כן, הש"ך מביא, שישנם הפוסקים כדעת הרמב"ם, שהאיסור הוא גם אם לא נשתנה מברייתו על ידי האש. עם זאת, נראה שהעיקר הוא כדעת רש"י והר"ן – שהאיסור הוא רק כאשר נשתנה. וכן דעת הפוסקים היא – שאין חילוק ביניהם.

פרי שנאכל בהיותו חי, אף שגוי בישלו עד שנעשה תבשיל, מותר לאכלו. בנוסף, אין חשש לכלי הגוי, שמא בישל בהם דבר אסור, כי סתם כליו אינם בני יומן^{[דרושה הבהרה]}.

כמו כן, באם אדם עירב דבר שיכול להאכל חי עם דבר שאינו יכול להאכל, ובישלם הגוי ביחד – תלוי מי העיקר: אם הנאכל חי – זה יהיה מותר, ואם שאינו נאכל – זה יהיה אסור.

אם הדבר נאכל כמות שהוא על ידי הדחק, פסק המחבר שהוא אסור, אך יש המתירים.

אופן הבישול

אם הגוי מלח או עישן את המאכל, אין בעיה במאכל. כיוון שלא אומרים מלוח הוא כרותח בגזירה זו, וכן מעושן אינו כמבושל.

וכן כבוש לא נחשב כמבושל, כיוון שצריך להיות דווקא בישול של אש.

הש"ך כותב: שלפי הבית יוסף והדרכי משה, עישון נחשב כנאכל על ידי הדחק. וה'איסור והיתר' כותב שזה שווה בכל העניינים למליחה.

כוונה

בשביל שבישלו של הגוי יאסור, הוא צריך להתכוון לבישול. ובאם לאו – זה יהיה מותר. ולכן אם הוא הצית שטח על מנת לפנותו מצמחיה, ובאש נתבשלו חגבים (שהוא מכירם שמותרים) – הם יהיו מותרים.

דין דומה לזה יהיה באם הוא חרך את ראש הבהמה על מנת להסיר את השיער, ונתבשל מזה. ואפילו ראשי האוזניים שהן רכות וממהרות להתבשל, יהיו מותרות. דמכיוון שכוונתו היא על העברת השיער – מותר.

באם הסיק תנור על מנת לייבש כלי, והיה בתנור בשר והוא לא ידע ממנו – מותר. ובאם הוא ידע שיש בשר בתוך התנור, אפילו שמטרת ההיסק הייתה בשביל הכלי, חוששים שמא הוא התכוון גם אליו – ואסור.

ובאם הסיק על מנת לבשל דבר אחר, גם אם לא ידע מבשר זה, כיוון שההיסק היה לצורך בישול – זה אסור.

מתי ההשתתפות מועילה

הסקת האש

המחבר פוסק: שהבערת התנור מועילה רק בפת, אבל בבישול – אם היהודי לא הניח את הסיר על האש זה נחשב לבישול עכו"ם. (והטעם, כיוון שבפת צריךלהיוציא את הגחלים מהתנור, וניכר; מה שאין כן בבישול – שמסיקו והולך במשך הזמן, ולא ניכר המעשה).

אבל הרמ"א חולק עליו, ואומר: שהדין הוא שהבערה וחיתוי מועילים גם בבישול, ואפילו אם חתה (בכוונה להגדיל את האש, אבל) בלא כוונה לבשל (באופן שזה משפיע על הבישול) – זה מועיל. ואפילו אם רק ניפח את האש בפה – מועיל. וכמו כן אם השליך קיסם לאש – זה מועיל.

ומוסיף הרמ"א: שיש אומרים, שגם באם הגוי מעביר אש מאש קיימת של יהודי – זה מותר.

הט"ז פוסק שיש לסמוך על דברי הרמ"א רק בבית של יהודי (כיוון שמצטרפת שיטתו של ר' אברהם – שאין גזירה על בישול עכו"ם בבית ישראל. אבל בבית הגוי, זה לא עוזר וצריך להניח את הסיר עצמו על האש.

היפוך והגסה

באם יהודי היה שותף בבישול – שגוי הניח את הקדירה או את הבשר על האש והיהודי הפך והגיס, או שהיהודי הגיס, אך הגוי השלים את הבישול – מותר. ומוסיף הרמ"א: שזה אפילו אם לא היה מתבשל בלא סיועו של הגוי.

הט"ז מקשה על דין זה של הרמ"א, כיוון שבגמרא משמע בפירוש שצריך שהבשר יוכל להתבשל גם בלא הגוי, אלא שפעולתו של הגוי זירזה את תהליך הבישול. ומסיק (כנ"ל) שיש להקל רק בבית ישראל.

והש"ך כותב: שאף שאכן זה לא הוזכר בגמרא, אך כיוון שב'חילופי מנהגים' כתוב שבבבל היו מתירים בפת, ואנו נוהגים כך, הרי הוא הדין לגבי בישול (כיוון שזוהי אותה סברא להקל).

עקירה וחזרה

אם היהודי הניח קדירה עם תבשיל על האש, ולאחר מכן הסירה מהאש, ובא גוי והחזירה: אם התבשיל בבישולו הראשון נעשה כמאכל 'בן דרוסאי' (שליש הבישול) – מותר; ואם לאו – אסור. כיוון שכל הבישול נעשה בידי גוי ללא פעולת ישראל לזירוזו.

הט"ז כתב: שדין זה הוא גם כאשר הגוי הסיר את הקדירה והחזירה, כיוון שבסילוק התבטל המעשה הקודם (ואין לסמוך על האומר שבדיעבד אפשר להקל). והב"ח הקשה על דבר זה, וחולק וסובר שאין לאסור. וכתב הש"ך: שאף שיש מה להשיב על דבריו, מכל מקום זה לא משנה, כיוון שכאן אפילו אם זרק קיסם לאש זה מועיל.

אם יהודי הניח את הקדירה על האש והוא הלך משם, והניח גוי שישמור את התבשיל (באופן שאין לחשוש שהחליפו באחר), והגוי הפך בתבשיל; ולא ידוע אם הוא הגיע ל'בן דרוסאי' קודם לכך או לא – מותר, כיוון שזהו ספק דרבנן, ומקילים. וכן גם בכל ספק בבישולי עכו"ם (באם יהודי חתה באש או לא) וכיוצא בזה – מותר.

סיום הבישול

באם גוי החל לבשל, ולאחר שהמאכל הגיע למאכל 'בן דרוסאי' היהודי הגיע והשלים את הבישול (שחתה או שהגיס):

לדעת המחבר יש לאסור, אלא אם כן הוא ערב שבת או יום־טוב, או אם יש בזה הפסד מרובה.

אבל הרמ"א חולק עליו, ומביא שיש הסכמה של רוב הפוסקים (גם כאלו שבדרך כלל מחמירים) – שזה מותר, (כיוון שאומרים 'בן דרוסאי' רק לקולא ולא לחומרא); וכן נוהגים.

גחלים עוממות

אם יהודי הניח בשר על גבי גחלים עוממות, שהוא לא היה מתבשל עליהן, ובא גוי וליבה ובישל – אסור.

הש"ך כותב: שלדעת הרמ"א זה יהיה מותר, כיוון שמתירים "אפילו לא היה מתבשל בלא סיוע הגוי". וטעמם הוא – כיוון שמדמים את זה לזריקת קיסם לאש. אבל הש"ך בעצמו סובר – שזה לא דומה לזריקת קיסם, כיוון ששם האש שנוצרה מועילה בפועל לבישול, אבל הגחלים מצד עצמם לא יסייעו לו.

שפחות בבית ישראל

קנויות למעשה ידיהן

אם יש לו שפחה שהוא קנה למעשי ידיה (ועל כן הוא גם מוזהר על מעשיה בשבת) – המחבר מביא שיש מי שמתיר, ויש מי שאוסר אפילו בדיעבד. אך הרמ"א כותב: ש(אף שאין לעשות זאת לכתחילה,) יש לסמוך על דברי המתירים, וטעם הדבר הוא – מכיוון שבוודאי מישהו מבני הבית יחתה מעט בגחלים.

וחתיה זו (כנ"ל) אינה צריכה להיות בכוונה לבשל, אך היא צריכה להיות מועילה – שתשפיע על הבישול.

שכורה לזמן

אבל אם השפחה רק מושכרת למשך זמן קצוב (ושמירת השבת שלה אינה עליו), לכאורה יהיה אסור. אבל מלשון הרמ"א משמע שעיקר הטעם להתירה הוא – שוודאי מישהו יחתה, ואם כן זה רלוונטי גם לגבי מקרה זה.

טעם לקולא

מכיוון שהאיסור הוא מפני קירבה לגויים, וזה רק כאשר הוא עושה לו טובה מרצונו; אבל אם הוא עושה זאת בעל כרחו, כמו אצלנו – שהם עובדים גם אם הם לא רוצים לעבוד – בזה אין קירוב הדעת.

אולם לא סומכים על כך, ונוהגים איסור גם בדיעבד.

באיזה מאכלים יש בעיה

• קרביים, קורקבן ובני מעיים, אפילו שנאמר עליהם ש"אוכליהון לאו בר אינש", בכל זאת הם אסורים.
• כמהין ופטריות – נחשבים כעולים על שולחן מלכים משום פרפראות, ואסור.
• אפונים וארבעס קלוים – מותר לאוכלם, כיוון שאינם עולים על שולחן מלכים (וזאת בתנאי שלא היה חלב על בקלייתם).
• פובידל"א – ריבת פירות – מותר, כיוון שאוכלים את הפירות חיים.
• אגוזים שלימים (שטעכל נוסן) – נהגו היתר בק"ק קראקא, כיוון שאינם עולים על שולחן מלכים.
• חבושים וערמונים (קעסטין) – ה'איסור והיתר' כותב שהם נאכלים חיים רק בדוחק, ולכן יש בהם משום בישול עכו"ם. אבל הש"ך כותב, שבמדינות אלו רוב אכילתם היא חיים, ולכן זה לא נראה.
• ביצים – אפילו שאפשר לגומעה חיה, אם בישלה גוי – אסורה, כי זה נחשב אכילה על ידי הדחק.
• תמרים – אם הם מרים קצת, באופן שאפשר לאוכלם על ידי הדחק, אם בישלם גוי (ונמתקו בבישול) – אסורים.
• אגסים ותפוחים – אף שמבשלים אותם הרבה, אך כיוון שנאכלים חיים, ועיקר אכילתם היא חיים – זה מותר.

ב"עין"

פאנאד"א – פשטידה שיש בה שומן של דגים, ואפאה גוי, אף אם נהגו להקל בפת עכו"ם, מכיוון שהשומן ב"עין" הוא נאסר בבישול, ואחר כך כשנבלע בפת הוא אוסר אותה (כי הוא ניכר בעין בפת).

ובשומן של אווז או בהמה, בדרך כלל אין בעיה, כיוון שכבר התיכו אותו (ואין בישול אחר בישול), אבל אם הוא חי – יש את אותה בעיה.

[דבר זה ייתכן רק בפשטידה השייכת לגוי לפי כולם, או בשייכת ליהודי, וזרק קיסם לאש לדעת המחבר (שמועיל רק בפת)].

וכן הדין גם באם בישל בשר עם ירקות הנאכלים חיים, שהם נאסרים מפני שומן הבשר שנבלע בהם.

דגים קטנים

הגמרא אומרת: דגים קטנים מלוחים שצלאם גוי – אין בהם משום בישולי עכו"ם. ויש כמה אופנים, באיזה קטנים מדובר:

• שנשארים כל ימיהם קטנים: לפי הב"ח הם עולים על שולחן מלכים, אבל מכיוון שלאחר שנמלחו הם כבר ראויים לאכילה, זה מותר (כי בישול הגוי לא פעל את כל הכשרת המאכל).
• שעתידים לגדול: לפי הב"ח הם כלל לא עולים על שולחן מלכים כל זמן שהם קטנים. אבל לפי הבית יוסף הם עולים אחר המליחה (ואז אינם אסורים, כנ"ל).
• שהם קצת גדולים: לפי התוספות ושאר הפוסקים, וכן הרש"ל – דגים אלו עולים לפעמים על שולחן מלכים, והיתרם הוא כנ"ל (מכיוון שהם נמלחו); אבל הקטנים ממש (כב' האופנים הקודמים) – לא עולים על שולחן מלכים כלל.

דגים גדולים

דגים גדולים שנמלחו, מכיוון שכך הם נאכלים רק על ידי הדחק, הם נחשבים כאינם מבושלים ואסור. אבל יש מתירים.

והיתר זה הוא גם בדגים מעושנים שבישלם.

בשר מלוח

בשר שנמלח, אינו נאכל כך, כמו שאינו נאכל בהיותו חי, ולכן אסור אם בישלו גוי.

אבל אם שהה במלחו משך זמן, עד שנעשה ראוי לאכילה – זה מותר.

דין הכלים

אם בישל גוי תבשיל שיש בו משום בישולי עכו"ם, בכלי מסוים לפנינו (דהיינו, שהשפחה בישלה לצורך עצמה ולא מדובר בבישול לבני הבית, ואז אין רגילות שמישהו יחתה בגחלים) – צריך להכשירו. ויש האומרים שאין צורך.

גם לדברי האומרים שצריך, אם היה זה כלי חרס (שבדרך כלל אי אפשר להכשירו) – מגעילו ג' פעמים, ודי בזה. כיוון שאין לאיסור זה עיקר מן התורה.

ואם בדיעבד בישל בהם קודם ההכשר, ויש רוב בתבשיל – מותר, שהרי איסור בישולי עכו"ם בטל ברוב.

לחולה

אם היה חולה שהוצרכו לבשל עבורו בשבת על ידי גוי – מותר לו לאכול מהתבשיל. ובמוצאי שבת נחלקו הפוסקים:

הרמ"א פסק: שמותר במוצאי שבת אפילו לבריא, ואין בזה משום בישולי עכו"ם, כיוון שזהו היכר לכך שבדרך כלל זה אסור, ואין לחשוש לחתנות באופן כזה.

אבל הט"ז מביא את דברי הרשב"א אשר אומר, שאדרבה, מכיוון שהגוי עושה לנו טובה יש לחשוש יותר לחתנות, ומשווה את זה לנבלה שאסורה לכל, ואם חלה מותר לו; אך כשיבריא – ישוב לאיסורו. ולכן גם כאן – במוצאי שבת זה יהיה אסור גם לחולה.

אדמו"ר הזקן פוסק, שבמוצאי שבת אסור לבריא, משום בישולי עכו"ם. [ומשמע מדבריו:] אבל לחולה עצמו – מותר.

ראו גם

• כבשים של גויים

הערות שוליים

הבהרה: המידע בחב"דפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.