ראייה ושמיעה

		ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
		אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.	עריכה

ראיה ושמיעה הם שני חושים עיקריים באדם, ותורת החסידות מרחיבה במקומות רבים לגבי אופן פעולתם (אחד בשונה מהשני), מקורם ושורשם, ובעיקר עניינם בעבודת ה'.

מהות הראייה

עניינו של כוח הראייה הוא לקלוט דבר חיצוני כמו שהוא (בשונה משמיעה (הבנה) שנותנת רק תפיסה סובייקטיבית בעניין).

עניין מרכזי בראייה הוא שרואים (לא כל כך את המאפיינים של הדבר הנראה, את החיצוניות שלו, אלא) את ה'
שגיאות פרמטריות בתבנית:מונחון
לא נמצא templatedata תקין עצם' שלו - את כל האובייקט בבת אחת. לכן גם בהבטה אחת, אפשר לראות את כל הדבר עליו מסתכלים (בשונה משמיעה שדורשת הבנת כל הפרטים של הדבר עליו שומעים ורק כך אפשר לקבל תמונה כלשהי שלו).

מהות השמיעה

לעומת הראייה, השמיעה (במילים אחרות - ההבנה) עניינה תפיסת והבנת הדבר עליו שומעים, באופן סובייקטיבי, פרט אחרי פרט, וגם לאחר שמיעת כל הפרטים עדיין אין הבנה אמיתית במהות שלו. זה כמו הכרת אדם על פי קריאת הקורות חיים שכתב - ללא מפגש עם האדם עצמו.

המעלה של שמיעה היא שאפשר יותר להבין, יותר לקלוט את הדבר הנשמע. לעומת ראייה קשה לחוות דעה על הדבר, הרואה מתנתק מעצמו ורואה את הדבר.

מאפיינים של הראייה

ראייה קולטת את 'עצם' הדבר הנראה, לעומת שמיעה שתופסת רק את הפרטים שלו.

על ידי ראייה אפשר לעורר תשוקה עצומה להתקרב לדבר אותו רואים, בשונה משמיעה.

ושני הפרטים קשורים אחד לשני: בגלל שראייה תופסת את העצם, לכן אפשר לעורר אליו תשוקה. בשונה משמיעה.

הראיה נמשכת מחיצוניות החכמה

תכונת החכמה היא לתפוס דבר שחוץ ממנה. פנימיות החכמה תופסת רוחניות איך ומה הוא, וחיצוניות החכמה תופסת ומכירה דבר מה גשמי. חיצוניות החכמה הן המידות נצח והוד (שבחכמה), והן כח הראיה הרוחני המתלבש בעיניים הגשמיות.

השגחת ה' נקראת השקפה

מלשון רש"י והתוספות מובן שסתם הסתכלות נקראת ראיה, אבל הסתכלות בעיון נקראת הבטה. על פי זה מובן שהבטה (שהיא בעיון) היא מקרוב, ואילו ראיה היא מרחוק.

אבל יחד עם זה, הבטה (והשקפה) היא "מלמעלה למטה", וכשמסתכלים מלמעלה למטה נראים הדברים רחוקים משהם באמת.

ולעומת זאת ראיה – עם היות שהיא מרחוק, היא "מלמטה למעלה", וכשמסתכלים מלמטה למעלה (כגון הצופה בכוכבים) נראים הדברים קרובים משהם באמת.

ולכן ההשגחה הפרטית (שמצד אחד היא בעיון אך מצד שני מרחוק) נקראת בכתוב "השקפה" (השקיפה ממעון קדשך וישקף על פני סדום.

כח הראיה הינו בלתי מוגבל ואין סופי

באדם: כח הראיה הוא אור מקיף ולעומתו השמיעה (ושאר החושים) אור פנימי, ולכן בראיה אין מעלה ומטה ולא קדימה ואיחור. כלומר, הראיה תופסת את הכלל בסקירה אחת (ורק אחר כך ברוב ההתבוננות משיגים מעט מעט כל הפרטים הדקים שבו). ואילו בשמיעה הדבר הפוך (אוזן מילים תבחן): ע"י ריבוי הפרטים מגיעים לכלל.

ומה שאי אפשר לראות עד אין סוף אין זה מפני הגבלת כח הראיה (שהוא 'מקיף' ובלתי מוגבל) אלא מפני כלי העין הגשמית (וראיה לזה, שסומא מוליד אדם רואה).

למעלה: נאמר על המחשבה הקדומה דא"ק שהוא "צופה ומביט עד סוף כל הדורות, כלומר, שכולם נסקרים בסקירה אחת, וכדי שיוכל להיות התהוות עולמות מוגבלים הוא על ידי הכלים.

== ראיה שכלית לעומת נבואה היא כשמיעה לגבי ראיה ראיה שכלית היא הבנה והשגה באלוקות, דהיינו, ידיעת המציאות בלבד. בהבנה והשגה (שבאות על ידי שמיעה) יתכן שחכם גדול ממנו יבלבלו אפילו בדברים הכי פשוטים (וכמו שרבי מאיר היה מטהר את השרץ בק"נ טעמים ומראה לו פנים שהוא טהור, וכמו שאפשר להוכיח שעובר אינו יכול לחיות: מאחר ופיו סגור ובטנו פתוחה - איך חי?).}}.

אבל נבואה היא ראיה באלוקות, והיא השגת המהות, דהיינו, שרואה את העניין במו עיניו וממילא לא שייך לשכנעו בשום הסבר.