חסידי אשכנז

חסידי אשכנז הוא כינוי לגדולי ישראל שפעלו באזור גרמניה וצרפת בסביבות השנים ד'תתק"ל-ה'ק"ס, כארבע מאות שנה לפני התגלות תורת החסידות, ובמקביל לשנים בהן פעלו רש"י ובעלי ה'תוספות'.

על גדולי חסידי אשכנז נמנו רבי יהודה החסיד בעל 'ספר חסידים' ורבי אלעזר מגרמייזא בעל 'הרוקח', ואנשיה נהגו במנהגי חסידות ופרישות מיוחדים, והכתבים שהותירו אחריהם מהווים בסיס חשוב לנקודות רבות בהלכה ובמחשבה, והם מובאים רבות גם בספרי החסידות של תלמידי הבעל שם טוב. עקב הצרות והרדיפות שהיו מנת חלקם של אנשי יהדות אשכנז, גדולי התנועה עברו בהדרגה לפעול בארצות סמוכות דוגמת פולין איטליה וספרד, ורבים מהם השתלבו בין גדולי תנועת הקבלה שפעלה באותם שנים בספרד.

הכינוי 'חסידי אשכנז' נוסף רק לאחר התגלות תורת החסידות, וזאת כדי להבדיל בין התנועות.

היסטוריה

ראשון חסידי אשכנז היה רבי שמואל החסיד, מצאצאי משפחת קלונימוס שפעלה כבר כ-200 שנה בגרמניה והעמידה דורות רבים של רבנים ומנהיגים בכל גרמניה וצפון איטליה. רבי שמואל נמנה על גדולי דורו, והתפרסם כחסיד וקדוש.

את סודות התורה שעבור במשפחתו מדור לדור, קיבל מרבי אלעזר החזן בעיירתו שפיירא, בשל העובדה שאביו נפטר בעודו צעיר לימים.

לכשגדל ונישא, עמד בראשות הישיבה בשפיירא, עסק רבות בתורת הנסתר, והמהרש"ל כינה אותו "חסיד, קדוש ונביא".

עיקר פרסומם של חסידי אשכנז הגיע בדור לאחר מכן, עם זריחת אורו של בנו רבי יהודה החסיד שחיבר את 'ספר חסידים', כאשר בנו הגדול יותר, רבי אברהם שהיה בנו הבכור, מילא את מקומו כראש הישיבה בשפיירא.

עסק גם בקבלה מעשית, ואף ייצר לעצמו גולם שליווה אותו בנסיעותיו ושימש אותו (אך לא היה לו את כח הדיבור).

דמות משמעותית נוספת בחסידות אשכנז, היה רבי אלעזר מגרמייזא (וורמס), שחיבר את ספר 'הרוקח' וכתב ספרים רבים בהלכה ובתורת הסוד.

לתקופה זו הייתה השפעה רבה על עולם המחשבה היהודי, ומנהגים ויסודות רבים שחידשו ופירסמו, התקבלו בכל תפוצות ישראל והתקבלו בעולם היהודי כולו. בתורתם של חסידי אשכנז הושם דגש עיקרי על הנהגה לפנים משורת הדין, דרכי התשובה, סיגוף והתקדשות, דקדוק במילות התפילה וחשיפת המשמעות הפנימית תוך עיסוק בגימטריאות, שירה ופיוט, ושכר המצוות.

בחסידות חב"ד

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לחב"דפדיה והשלימו אותו. יתכן שיש על כך פירוט בדף השיחה.

בתורת החסידות מובאים ציטוטים רבים מספרי חסידי אשכנז, כך לדוגמא אדמו"ר הזקן בפרק הראשון באגרת התשובה מציין לתיקוני התשובה שמופיעים בספר הרוקח ובספר חסידים.

גם הרבי הרבה להתייחס לדברים המופיעים בספרים אלו, והורה להיזהר בדברים המופיעים בהן אף שלא התגלו לנו הטעמים הכמוסים שלהם, היות והמחברים של ספרים אלו הינם כאבות הקדושים, שיש לנו את פעולתם, אך אין לנו שייכות והשגה במדרגתם, ואף רמז כי הוראותיו של רבי יהודה החסיד הם מבחינת נבואה, "טעמי ההוראות, ובחינת הנבואה שלו, נשארו בהעלם".

על כללות התקופה העיר הרבי מדברי הרמב"ם באגרת תימן שבלעם אמר "כעת יאמר ליעקב ולישראל" בשנת ב' אלפים תפ"ח, והכוונה במילה "כעת" היא שלאחרי שיעבור פעם נוספת מספר שנים כזה, דהיינו בשנת ד' אלפים תתקע"ו, שאז תחזור הנבואה בישראל, ואכן בסביבות זמן זה פעלו רבי יהודה החסיד ובני דורו, שאילו היה בימי האמוראים היה אמורא, אילו היה בימי התנאים היה תנא, ואילו היה בימי הנביאים היה נביא.