אמונת חכמים

אמונת חכמים הוא מושג הנזכר בפרקי אבות כא' מן הדברים שהתורה נקנית בהם.

בתורת רבותינו נשיאינו

מציאותה

הבעל שם טוב מסביר שראשית האמונת חכמים אינה תלויה בעבודת האדם אלא בשורש נשמתו.

אדמו"ר האמצעי בקונטרס 'להבין ענין ההשתטחות' מבאר שכמו שהאמונה בבורא היא מהיות היהודי 'חלק אלוקה ממעל ממש' כך האמונה בצדיק היא מפני היותנו מושרשים בו.

הרבי הריי"צ מספר שפעם ביקש אחד מהחסידים ממנחם מענדל מהורודוק כי יברכהו בבנים, וענה שאינו מרגיש בעצמו שיש בו כח גדול, אבל אם החסיד מאמין בברכתו בודאי יושע, "כי גדולה היא אמונת צדיקים, אשר עושאת גם את הבינוני לצדיק, אשר תפלתו מתקבלת וברכתו מתקיימת".

הבאתה לפועל

במכתב נוסף מזכיר הרבי הריי"צ את הסיפור שוב, ומוסיף שבשביל שהאמונה תפעל אין מספיקה אמירה בלבד או אמונה בלב, אלא צריך לבא בפועל, לפי היכולת בקביעות עתים לתורה, בזהירות בשמירת שבת, בטהרת המשפחה, בחינוך הבנים והבנות, ובדומה לזה.

בדומה לכך מציין הרבי שסדר של אמנות צדיקים ללא עבודה שייך בעיקר לחסידי פולין. במקום נוסף מציין הרבי, שדרך כזו מועילה לנפש האלוקית בלבד.

אצל בני תימן ופרס

הרבי מציין את 'אחינו בני תימן ופרס וכו' ' כמוכשרים ביראת שמים ובאמונת צדיקים, ומפאת כן - מוכשרים לקבל את תורת החסידות.

בדברי החסידים

מצינו כמה הגדרות מחסידים למושג 'אמונת חכמים' והצורך בה:

ר' אייזיק מהומיל

ר' אייזיק מהומיל מגדיר את האמונת חכמים (ביחס לאדמו"ר הזקן) כאמונה הנוצרת מהעובדה שרואים את ידיעתו הנרחבת בכל התחומים (כולל חכמות אומות העולם השונות), וממילא סומכים עליו שכנראה שגם שאר דבריו נכונים.

ר' שמואל

בקובץ 'התמים' מתוארת אמונת חכמים בדומה להנאה מהשמש אף שאין אנו יודעים מהותה. כך הרבי, פשוט רואים במוחש את התענוג העצום מהתקשרות אליו.

ראו גם

• נשיא הדור

• התקשרות