נושא עוון

נשא עוון הוא אחד מי"ג תיקוני דיקנא דאריך אנפין.

בחסידות

הבעל שם טוב מבאר את פירוש הפסוק (מיכה זיי"ן) נושא עון ועובר על פשע, ורצה לומר שהוא על דרך משל, שהיה ריב בין שני אנשים, וכשרוצין להתפייס זה עם זה, אז מתווכחין לידע מי חטא נגד מי, מה שאין כן כשאין רוצה להתפייס אינו נושא עונו, להוכיחו נגד פניו מה שחטא לו, וזהו שאמר נושא עון, רצה לומר שנושא עונו ומוכיחו על פניו, היינו כשרוצה לעבור על פשע, ודפח"ח, והכי נמי מצינו לשון שאת הוא שמחל על עונו כמו שכתוב אם תיטיב שאת והוא על דרך הנ"ל.

העלאת החיות שבעוון לשרשו

במסכת ראש השנה נחלקו בפירוש הכתוב נושא עון חד אמר נושא וחד אמר כובש וכך הוא המדה וכו' ועון עצמו אינו נמחק.

וביאר הבעל שם טוב כי אלו ג' קוין חג"ת [חסד גבורה תפארת] מתפשטין מן רום המעלות עד התהום מקום הקליפה, וחסד במקום הקדושה למעלה הוא עונג, וכשנתפשט למטה בקליפה הוא זנות, וזהו שאמרו (בספר יצירה פרק ב') אין למעלה מענג ואין למטה מנגע, וקו התפארת בהתפשטו למטה במקום הקליפה הוא הגאוה, וקו הגבורה למטה הוא כעס וע"ז, והוא כשלהבת קשורה בגחלת זה בזה עד למעלה, רק למטה הוא בלי דעת בסוד מאמר חכמינו ז"ל(שבת דל"ג ע"ב) נשים דעתן קלה, שהרשעים הם בחינת נוקבא דעתן קלה עליהם, ולמעלה הוא עם הדעת שנותן דעתו שיתענג יותר בעבודת השם יתברך ולא במקום הטינופת, ובחינת התשובה הוא הדעת.

ובזה יובן נושא עון וכו' ועון עצמו אינו נמחק, כי דבר גשמיי ומאוס אינו יכול לעלות למעלה במקום שורש התענוג וכו' וכך הוא המדה, ר"ל מדת רב חסד שהוא התענוג שהוא חסד, התענוג נתלבש זה בתוך זה וכו', וחד אמר כובש וכו'.

על דרך זה מבאר גם אדמו"ר הזקן את הפסוק "ונושא עוון... לשארית נחלתו" ודרשו חז"ל "למי שמשים את עצמו כשיריים". דהיינו שמשים עצמו בהיותו מלובש בגוף בהשתלשלות המדרגות בבחינת זמן ומקום. כשיריים שמלמעלה מן ההשתלשלות הנמשך לו בבחינת מקיף, והיינו כשיעמיק ויתבונן בשפלותיו איך שהוא מוטבע ומלובש מאד בנפשו הטבעית, אשר על ידי זה רחוק הוא מאוד מאור א"ס ב"ה שאינו נמשך אליו אלא בבחי' מקיף, שעי"ז נעשה בחי' נדכה כנ"ל, מזה נמשך שיהא הוא בטל לבחי' המקיף שעליו. וזהו לשארית נחלתו שהשיריים שהם למעלה מבחי' ההשתלשלות הם בחי' נחלתו - נחלת יעקב - נחל מלשון המשכה, דהיינו ההמשכה וההארה שמאור א"ס ב"ה ויעקב חבל נחלתו, אך הנחלה וההמשכה היא באה בבחי' מקיף בלבד וזהו נחלה עבר על נפשנו שאינה נכנסה בפנימיות הלב להיות תוכו רצוף אהבה לה' בכלות הנפש ממש מעומקא דלבא.

ומאחר שנעשה על ידי זה בחינת נדכה יצר לו מאד מה שגופו ונפשו הבהמית מלבישים את הנפש ונעשה שפל בעיניו, הרי הוא בטל לבחי' המקיף שעליו ומשים עצמו כשיריים, ונמשך עליו חסד עליון להיות נושא עון ועובר על פשע שהחסד עליון מתפשט במקום נמוך יותר כנ"ל, ועל ידי זה יכול להעלות נפשו ולקשרה באור ה' א"ס ב"ה וקדושתו, ולצאת ממאסר ונרתק הגוף והנפש הבהמית המלבישים את נפשו האלקית שלא יהא מושרש ומודבק בהן, כי החסד נמשל למים ומים מנתקין סרכות הריאה כשמשקין את הבהמה. וכך החסד גובר ומפריד הנפש האלקית מהתלבשותה והתקשרותה במאסר הגוף ליבטל וליכלל אליו ית'.