עריכת הדף "מכירת חמץ"

'''מכירת חמץ''' היא מנהג [[הלכה|הלכתי]], שמטרתו מניעת איסור [[חמץ]] ב[[פסח]]. 

יהודי שיש ברשותו חמץ, חייב לבער אותו לפני פסח, ואסור שישאר אפילו מעט ממנו ברשותו. מכירתו ל[[גוי]] יכולה לפתור את הבעיה, שהרי בכך החמץ אינו עוד ברשותו של היהודי, ועל הגוי לא חל איסור זה.

==מקורות==
מקורה של שיטת המכירה נמצא ב[[תוספתא]]{{הערה|[[מסכת פסחים|פסחים]] ב, ו-ז.}}: 
{{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=ישראל ונכרי שהיו באין ב[[ספינה]] וחמץ ביד ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח, ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה. רשאי ישראל שיאמר לנכרי: עד שאתה לוקח במנה - קח במאתים, שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח.}}
התוספתא מתייחסת למצב שבו נמצא היהודי בספינה ולכן אינו יכול לבער את החמץ שברשותו. מתוך כך הותר לו למכור את חמצו לגוי או לתת לו במתנה - ובלבד שיהיה זה במתנה גמורה. כן הותר לו למכור במחיר יקר יותר, תוך רמיזה שייתכן שיקנה את החמץ בחזרה לאחר הפסח.
===ערב קבלן===
ה[[אדמו"ר הזקן]], בעל התניא, חידש שבכל מכירה חייב להיות יהודי נוסף, 'ערב קבלן', המקבל עליו אחריות שהגוי ישלם את כל שוויו של החמץ. זאת, לפי שיש ראשונים הסוברים, שאם המוכר אין לו כסף, לא תועיל המכירה כששילם הגוי הקונה רק מקדמה והיתרה נשארת עליו כחוב. ורבים מכל תפוצות ישראל נהגו כדבריו.

בדורות האחרונים נהגו לעשות מכירה כללית, כאשר בני העיר מייפים את כוחו של הרב למכור את חמצם לגוי. ומצווה לזכות בזה כל יהודי, גם מי שאינו נזהר מחמץ בפסח, כדי לצמצם את איסור החמץ.

[[קטגוריה:פסח]]