שלום זאב קרוגליאק: הבדלים בין גרסאות בדף

הרב '''שלום זאב קרוגליאק''' (באידיש: וועלוועל, וברוסית ולודיה) - נולד ב[[כ"ט אלול]] [[תרע"ד]] ב[[עיירה]] בוגוסלב, פלך קייב שבאוקראינה. אביו הרב אהרן היה ממשפחה רבנית מדורי דורות ואמו מרת ציפורה הייתה בתו של הרב פנחס אוורבוך. על אביו סיפרו כי כשהיה מקריא פרק 'למנצח' לפני [[תקיעת שופר]], היו כולם מזדעזעים מבכיותיו.

משפחתו של ר' שלום זאב לא הייתה חב"דית, אלא חסידי [[חסידות רוז'ין|סדיגורא]] ו[[חסידות בויאן|בויאן]], במקור היה הוא חסיד של ה[[אדמו"ר ממחנובקא]]{{הערה|1='''זכרונותיו של חסיד''' ר' [[אבא דוד גורביץ]].}} אך בהמשך [[התקשרות|התקשר]] והיה לחסיד של [[אדמו"ר הריי"צ]] ושל [[הרבי]].

==הכרות עם חסידי חב"ד==

לאחר המהפכה הקומוניסטית, היגרה המשפחה ל[[מוסקבה]] בתקווה להיטמע בין מליוני התושבים, כך הבולשביקים לא ימצאו את האב שכיהן במשרה רבנית. אולם זמן קצר לאחר הגיעם למוסקבה, נסע הרב אהרן קרוגליאק בחשמלית, וגוי אנטישמי דחף אותו החוצה בעת הנסיעה. רגליו נפגעו באורח קשה והוא נותר נכה לכל ימי חייו.  

בעקבות זאת נאלץ הנער שלום-זאב ליטול על עצמו את פרנסת הבית. בגיל חמש-עשרה יצא לעבוד לראשונה. בהיותו ב[[מוסקבה]] החל להכיר מקרוב את חסידי חב"ד.  

כשבגר, ביקש לרכוש לו מקצוע והוא פנה ללימודים באוניברסיטה. את לימודיו עשה במסגרת 'לימודי ערב' כדי שלא לחלל [[שבת]]. למרות היותו במסגרת האוניברסיטה הוא נשאר חזק ברוחו והיה ירא אלוקים.

כבר בצעירותו נטל ר' שלום-זאב חלק בעסקנות הכלל. ב[[מוסקבה]] היה אז ארגון חשאי בשם '[[אחים]]', שמטרתו הייתה לסייע ל[[תמימים]] שלמדו, והגשת סיוע גשמי למשפחות שראש המשפחה נאסר על ידי ה[[קומוניסטים]] בגין היותו שומר [[מצוות]]. ר' שלום-זאב התנדב רבות בהעברת כספים ממקום למקום, למרות הסכנה העצומה הכרוכה בזה.  

בשנת [[תרצ"ט]] נישא עם מרת לאה, בת הרב יעקב דיין. החתונה התקיימה בבית משפחת פלנט במוסקבה. כשנה לאחר החתונה נולד בנם הבכור, ר' דוד ישעיהו. במשך השנים נולדו להם עוד שלושה ילדים; מרת שרה איטה (לרנר), ר' אברהם יעקב ור' חיים צבי.  

בית משפחת קרוגליאק ב[[מוסקבה]] היה פתוח לכל דיכפין. עובדה זו הייתה חשובה בפרט באותם ימים לא קלים, כאשר יהודים רבים רעבו לפת לחם. באורח קבע היה על השולחן לחם, תפוחי אדמה ודג מלוח, וכל מי שרצה בא וסעד את ליבו. כל זאת למרות המצב הכלכלי הלא-קל של הזוג הצעיר.  

באותם ימים עבד ר' שלום-זאב במפעל צבאי כמהנדס מתכות. הוא היה ממפתחי הקטיושה הראשונה, כאשר לאחר מכן עבר לעבוד כמהנדס במפעל לייצור מטוסים. עם התקרב הצבא הגרמני למוסקבה, נמלטה רעייתו עם בנם הקטן ל[[סמרקנד]] שבאוזבקיסטן. בשל אילוצי העבודה נותר ר' שלום-זאב מאחור. לאחר זמן החליטו השלטונות להעביר את המפעל ל[[טשקנט]] בירת אוזבקיסטן, שם התאחדה המשפחה מחדש לאחר חודשים ספורים של פרידה וחוסר וודאות.  

ימי המלחמה בטשקנט היו קשים מנשוא. הרעב והקור הפילו חללים רבים. את העיר הציפו רבבות פליטים מאזורי הקרבות, ובהם [[חסידי חב"ד]] רבים. חלקם ישנו ברחוב, וגם מי שמצא היכן להניח את ראשו, עדיין סבל מחרפת רעב, מחלות וקור.  

מצבם של ר' שלום-זאב ורעייתו לאה היה טוב למדי. הם קיבלו מהמפעל בית בן חדר אחד. את ביתם הקטן פתחו לרווחה בפני הפליטים היהודים. באמצעו של החדר הוקמה מחיצה, ובלילה ישנו הגברים בצידו האחד של החדר ובצידו השני ישנו הנשים... הגב' קרוגליאק לא הסתפקה בכך, ומידי בוקר קמה בשעה מוקדמת כדי לבשל לאורחים. באותם ימים כל פירור היה בבחינת הצלת חיים.  

 

 

לאחר המלחמה עזבו רוב חסידי חב"ד את ברית המועצות באמצעות '[[יציאת רוסיה תש"ו|הבריחה הידועה]]' דרך לבוב. גם ר' שלום זאב רצה לברוח, אולם גיסתו נעצרה באותם ימים. יחד עם העובדה שחמיו היה חולה באותם ימים, התעכבה יציאתה של משפחת קרוגליאק. אחרי זה כבר נסגרו הפרצות בחומת הברזל.

 

ר' שלום זאב נשאר אפוא בטשקנט, שם התדבק ביתר שאת עם עדת החסידים שנשארה בעיר. הוא הצטרף למנייני התפילה שהתקיימו בבתים פרטיים והיה מתמיד להגיע להתוועדויות החשאיות, וכך הפך לחלק ממשפחת חב"ד בטשקנט. ילדיו למדו תורה ב[[מסירות נפש]] אצל מלמדים חב"דיים, ובמשך השנים אף אירח בביתו את ההתוועדויות ביומי דפגרא - זאת למרות שעבד במפעל צבאי סודי שהיה סמוך לביתו.  

 

כאמור, ר' שלום-זאב קרוגליאק היה מהנדס לעיבוד מתכות במפעל לייצור מטוסי קרב. מתוקף תפקידו היה אחראי על מאות עובדים. הוא ידע סודות מדינה רבים. הוא קנה לעצמו מקום נכבד במפעל בזכות ידיו הטובות והרעיונות המיוחדים שהגה. את כשרונותיו והידע שלו ניצל לסייע ליהודים שומרי שבת בכלל, וחסידי חב"ד בפרט.

 

בשנת [[תשל"ג]] עלה ר' שלום-זאב [[ארץ הקודש|ארצה]] עם בני משפחתו. בארץ הוא עבד כמנהל חשבונות במשרד החינוך. מנהלי מוסדות דתיים יודעים לספר כי מאז שנכנס לתפקידו, הופסקו כל העיכובים בקבלת התקציבים. בראשון לחודש התקציב התקבל ללא עיכוב.  

ארבע שנים לאחר מכן, נסע בשליחות הסוכנות לוינה שבאוסטריה, שם התרכזו אלפי עולים מברית-המועצות בדרכם ארצה. באותו מחנה עולים פעל במרץ רב למען שמירת היהדות. הוא דאג לכשרות, שמירת שבת ותפילות כסדרן. הוא אף דיבר על ליבם של העולים כי גם בארץ הם חייבים לשמור מצוות.  

שליחות מיוחדת הייתה לו מ[[הרבי]] בימים בהם שהה במחנה העולים. הרבי שלח לו [[תפילין]] כדי שיעבירן לאסיר ציון המפורסם ר' יוסף מנדלביץ.  

שליחותו בוינה הופסקה בגלל מחלה קשה בה לקה. גם לאחר שחזר [[ארץ הקודש|ארצה]] לאחר טיפול רפואי ממושך, לא חדל מלעשות ולפעול. הוא אסף כספים לנצרכים, ניהל גמ"ח ואף שימש כגבאי במניין שני בבית הכנסת שליד ביתו. בין המתפללים היו נערים רבים שלא מזמן חגגו בר מצוה, והוא דאג להם שיתפללו ויקראו בתורה - ובכלל העניק יחס חם לכל המתפללים.