מזמור לתודה: הבדלים בין גרסאות בדף

כך היא ההודאה שלנו להקב"ה: לנו נדמה שאנחנו מציאות, ואנחנו לא צריכים הוכחות על קיומינו ועל קיומו של העולם בכלל. ולמרות זאת אנו מודים לה' שהוא המציאות האמיתית, ו"אין עוד מלבדו". אנו מודים לה` שהוא צודק.  

ישנו סיפור על [[חסיד]] של [[אדמו"ר הזקן]], ר` [[פסח ממלחובקה]], שהחדיר במוחו עניין זה של [[אחדות ה']], שכל המציאות היא רק [[אלוקות]] ואין עוד שום דבר, עד כדי כך שלאחר שלימד עניין זה לתלמידיו, הם מיששו את הקיר כדי לבדוק אם הוא קיים! ופעם אחת לימד אותם עניין זה בליל [[שבת]]. לאחר התפילה, משהגיע אחד התלמידים לביתו כשהרושם של השיעור עדיין לא פג ממנו, הוא התיישב על הכסא, מבלי לעשות כלום. אותו תלמיד המשיך לרחף בעולמו שלו עד שאשתו ביקשה ממנו: "עשה קידוש", והוא השיב לה כתוהה על השאלה: "מה קידוש?" הוא היה מנותק כל כך ממציאות העולם עד ששכח שליל שבת היום. הרעיון של "אין עוד מלבדו" היה מונח אצלו ברמה גבוהה כל כך, עד שאיבד את התחושה של עולם גשמי. אבל מי שהעניין התיישב בשכלו, מוצא את הדרך כיצד לחבר את האמת האלוקית עם מציאות העולם. כל זה קשור בעניין ההודאה, להודות שה` הוא המציאות האמיתית.  

אם-כך, בהודאה יש עניין של ביטול. הכרה במציאות ה` היא ביטול היש שלי. משום שהמציאות שלי צועקת שאני יש! ואני מתאמץ לכופף את היש שלי ליש האמיתי. הביטול הוא הסיבה שקרבן תודה לא בטל גם לעתיד לבוא. משום שאז, בימות ה[[משיח]], ההודאה הזו רק תלך ותתחזק. אז נכיר בצורה הרבה יותר עמוקה, שה` הוא היש וכל השאר אין. אמנם לעתיד לבוא לא נצטרך להודות משום שההודאה של היום תהיה ההבנה השכלית. אז נראה בעיני בשר שהמציאות היא כולה אלוקות. אם כן על מה תהיה ההודאה לעתיד לבא? על דברים הרבה יותר נעלים, שהיום אנחנו אפילו לא יכולים להודות עליהם.