יששכר דב גורביץ': הבדלים בין גרסאות בדף

הרב יששכר דב גורביץ נולד בשנת [[תרע"ה]] בעיר [[ז'לובין]] שב[[רוסיה]], לאביו הרב [[שלום גורביץ]] (מצאצאי השל"ה) שהיה מלמד שהכין את התלמידים לקראת המעבר ל[[ישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש]]. בבחרותו נשלח הרב גורביץ' ללמוד בישיבת תומכי תמימים, שהתקיימה אז במחתרת ונדדה ממקום למקום. במשך עשר שנים למד ונדד בסניפים שונים, כאשר בשנת תר"צ (בערך), באחד הנדודים, למד אצל הרב [[שלמה יוסף זווין]] שכיהן כרב העיירה ולימד במקביל בסניף תומכי תמימים המחתרתי שבעירו.  

הרב גורביץ הצטיין בלימודי הנגלה והחסידות ואף בהנהגתו החסידית. עדות לכך נמצא בדו"ח ששלחה הנהלת הישיבה בשנת תרצ"ב אל אדמו"ר הריי"ץ (ששהה באותה עת בפולין), בה מופיעה הערכה קצרה של הנהלת הישיבה על כל תלמיד. ליד שמו של התמים גורביץ מופיעה מילה אחת: "יקר"{{הערה|צילום הדו"ח מופיע בספר "[[תולדות חב"ד ברוסיה הסובייטית]]"}}.

בשנת [[תרצ"ח]] כיהן כמגיד שיעור בחסידות לקבוצת נערים בסניף [[תומכי תמימים ברדיצ'ב]]. בתאריך [[כ"ד בטבת]] באותה שנה, נאסרו תלמידי הישיבה ושנשלחו לבית יתומים, ממנה השתחררו לאחר זמן קצר. הרב גורביץ, לעומתם, הושב במאסר עד ליום [[י"ט בכסלו]] [[תרצ"ט]] בו שוחרר. את קורותיו במאסר מיאן הרב גרוביץ לפרסם במשך יותר מיובל שנים, ורק לאחר קבלת הסכמה ועידוד מהרבי והבנה שסיפור הדברים מביא תועלת חיובית לדור הצעיר, הסכים לפרסם את פרשת מאסרו{{הערה|מגזין כפר חב"ד, גיליון????}} (ראו מסגרת).  

בשנות מלחמת העולם השניה גויס לצבא האדום, שם שירת בחזית, נפצע בקרבות ורק בנס נשאר בחיים. לאחר תום המלחמה קבעו הרשויות כי הוא חייב לשרת שנתיים נוספים. בהשתדלותם של בני משפחת רסקין הצליח להשיג מסמכים שפטרו אותו מחובה זו. לאחר השירות הצבאי, בשנת [[תש"ה]], עבר הרב גורביץ' ל[[סמרקנד]], שם שהו חסידים רבים.  

ביום [[ט"ו במנחם אב]] שנת[[ תש"ו]], בהיותו במסרמקנד, נשא את רעייתו, מרת חנה לבית פויזנר. מיד לאחר החתונה עברו בני הזוג לעיר לבוב על מנת להבריח את הגבול ולצאת מרוסיה, במסגרת הסכם החזרת פליטים בין רוסיה לפולין (העשאלונים). הוועד שארגן את הדרכונים הפולנים, הצליח לסדר רק עבור אשתו ואילו עבורו הובטח שיקבל תוך כדי נסיעה. באותה רכבת בוצעה בדיקת דרכונים מיד עם הכניסה לרכבת ור' יששכר שהיה ללא מסמכים הואשם בניסיון בריחה מרוסיה. בכך, נאלץ להיפרד מאשתו זמן קצר לאחר החתונה. החסידים ששהו ברכבת – ר' שמריהו ששונקין, ר' בצלאל וילשאנסקי, ר' זלמן שמעון דבורקין – רצו לסדר על המקום גט על תנאי, מחשש שהזוג הטרי מעולם לא ייפגש שוב. למעשה, עקב לחץ הזמן לא בוצע הדבר והכלה הטרייה המשיכה לפולין בעוד בעלה הולך לרצות עונש מאסר שסופו לא ידוע. כשהגיעה מרת חנה לפולין, שיגרה שאלה לאדמו"ר הריי"ץ ששהה בארצה"ב: האם לחזור לרוסיה, כפי רצונה, כדי לאתר את בעלה? התשובה שקיבלה: "יותר מתאים שהוא יבוא אליה מאשר שהיא תבוא אליו".  

שנתיים היה ר' יששכר במחנה עבודה, תוך שהוא שומר על יהדותו {{הערה|וכך מתאר ר' יששכר ברשימותיו את המאסר: "בימי הפסח הייתי רעב מאוד. כך עבר החג ברעב ובמצוק, ובעיקר העדר השתייה שהציקני מאוד. לא שתיתי, כי המים הובאו לאסירים באותם כלים שהובא בהם המרק. לאחר העברת המרק, לא הקפידו לנקות אותם ובמים נראו פירורים. לפי ידיעתי, היו אלה שרידי קטניות. התאפקתי עד אחרון של פסח, יום השמיני ולא שתיתי. באותו יום פגשתי אחד נושא שני כלים עם מים. היה קשה לי להוסיף ולסבול, וחשבתי שבאחרון של פסח יכולים להקל בספק כזה. ביקשתי אפוא שייתן לי לשתות ורווח לי".}}. כעבור שנתיים שוחרר מהמאסר והועבר לגבול הרוסי, שם הניחו אותו בצד הפולני ואמרו לו לך לאן שאתה רוצה{{הערה|1=שבועיים לפני כן חלם ר' יששכר שנמצא בחדר עם אדמו"ר הרש"ב ובנו אדמו"ר הריי"ץ והוא מבקש "רבי העלפט מיר" (=רבי עיזרו לי)}}. הרקע לשחרור היה הסכם בין רוסיה לפולין שאותם שנאסרו על הברחת הגבול שאין להם לא דרכון רוסי ולא פולני – ישוחררו ויעברו לפולין. היה זה הסכם ללא הרבה הגיון שהתבטל כעבור זמן קצר.  

הרב גורביץ הגיע ללודז' שם התברר לו מיהודי שחזר מפריז, שחסידי חב"ד שיצאו מרוסיה המשיכו לפריז. היהודי מפריז הביא לרב גורביץ את הכתובת של הרב יצחק גולדין מפריז. הרב גורביץ הבריק לו מיד שיעביר לרעייתו שהוא בחיים ושנמצא בפולין. לדברי מרת גורביץ, היא התגוררה במלון שקיבלו הפליטים מהג'וינט בדיוק קומה תחת הרב גולדין, והוא היה מעודד אותה מידי יום, ללא סיכוי נראה לעין, שלא תדאג כי בעלה עוד יחזור. למעשה הוא זה שזכה לספר לה את הבשורה הטובה על שחרור בעלה.

הרב גורביץ המשיך לפריז שבצרפת, שם לימד והשפיע על ילדים בין השנים [[תש"ח]]-[[תשי"ג]]. בסביבות שנת [[תשי"ג]], מונה, בהסכמת הרבי, למנהל בית ספר לבנות "בית רבקה" בעיר יר הסמוכה לפריז. בתפקיד זה שימש במשך למעלה מחמישים שנה. בתחילה כיהן כמנהל כללי של מוסדות התיכון והסמינר. לאחר מכן, עקב התרחבות המוסד, העסיק מנהלי משנה כאשר הוא מתמקד בניהול בית הספר התיכון. במהלך עבודתו כמנהל, קיבל הרבה הוראות והדרכות מהרבי במגוון נושאים: העסקת התלמידות בימי חופשת הקיץ, סדר הלימוד בתניא עם התלמידות המבוגרות, בחירות מקצועות מתאימות ללימוד, הגדת מספר התלמידות ועוד. חלק מאותם מכתבים מופיעים בסדרת אגרות הקודש.

 

 

ביום א' ד[[חג הפסח]], [[ט"ו ניסן]] [[תשס"ח]] התמוטט במקוה חב"ד בעיר ליאון ונפטר, והוא בן תשעים ושלוש שנים.