פסיכולוגיה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
(הופנה מהדף פסיכולגיה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אילוסטרציה

פְּסִיכוֹלוֹגְיָה (מיוונית: תורת הנפש), הוא תחום במדע החוקר את המניעים הנפשיים שמאחורי ההתנהגות האנושית, החוויה הפרטית של האנשים, וההשפעות ההדיות בין בני אנוש.

כיום כוללת הפסיכולוגיה מלבד המחקר הפילוסופי תחומים רבים, אשר בחלקם גם מציעים נקיטת פעולות לשיפור התפקודים ולהטבת החוויה האנושית[1].

היסטוריה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אצל חכמי אומות העולם, הראשונים שעסקו בהרחבה בתורת הנפש, היו חכמי היוונים בעת העתיקה, דוגמת סוקרטס, אפלטון ואריסטו. בתקופה זו ובמאות השנים שלאחר מכן, נחשבה הפסיכולוגיה כתחום בתוך הפילוסופיה, עם הגדרות מופשטות ועקרוניות: האם להגדיר את הנפש כישות אחת, או שמא באדם פועלות שלוש נפשות (השכלית, הטבעית והחיונית), וכדומה.

רק במאות השנים האחרונות, הפכה הפסיכולוגיה לדיסציפלינה רפואית העומדת בפני עצמה, ומשלבת את המחקר הפילוסופי עם השלכות מעשיות עם מכלול ההתייחסות הנוגעות לתרופות, תרגולות ואימון אישי, המושתת על יסודות הפסיכולוגיה.

בין השיטות השונות בפסיכולוגיה ישנם: סטרוקטורליזם (פסיכולוגיה פיזיולוגית ניסויית, חקר התנהגות), פסיכואנליזה (טיפול בחלק הלא מודע של הנפש), ביהביוריזם (פסיכולוגיה התנהגותית) קוגניטיביזם (השפעת תפיסת הפרט את המציגות), פסיכולוגיה ביולוגית, ועוד.

בין תחומי המחקר בהם עוסקים הפסיכולוגים: חישה ותפיסה, תודעה, תהליכי למידה, זיכרון, שפה וחשיבה, אינטלגנציה, פסיכולוגיה התפתחותית, רגשות ומוטיבציה, פסיכולוגיה חברתית, אישיות, פסיכופתולוגיה (הפרעות נפשיות), וטיפול פסיכאטרי.

הפיסכולוגים המשתמשים בתוצאות המחקר על מנת לפתור ולשפר את החיים האנושיים, מחולקים לסיווגים שונים, בהם: פסיכולוגיה קלינית, פסיכולוגיה חינוכית, פסיכולוגיה התפתחותית, פסיכולוגיה ארגונית, נוירופסיכולוגיה (תפקודי המוח), פסיכולוגיה שיקומית, פסיכולוגיה רפואית ופסיכולוגיה מחקרית.

אף שהפסיכולוגיה תופסת כיום מקום חשוב בלימודים האוניברסיטאיים והמדעיים, לאורך השנים קמו מתנגדים שונים שערערו על הכללתה בתחומי המדע, זאת משום שבשונה מתחומי מדע אחרים, עקרונות יסודיים רבים בפסיכולוגיה אינם יכולים להימדד באופן אמפירי ובשל כך רבות מהתיאוריות אינן ניתנות להפרכה וזהו מדע 'מעורפל'.

פסיכולוגיה יהודית[עריכה | עריכת קוד מקור]

אף שניתן למצוא בדברי חז"ל ציטטות רבות העוסקות בנפש האדם, ואף בדורות מאוחרים יותר ישנם התייחסויות מגדולי ישראל לעקרונות שונים המקבילים לעקרונות בהם עוסקת הפסיכולוגיה המודרנית, העיסוק בנושאים אלו היה כחלק ממכלול רחב יותר, ולא עיסוק ממוקד בתורת הנפש.

רק בעשורים האחרונים, עם התפשטות הפסיכולוגיה המערבית המודרנית והשפעתה, החלו הוגים שונים לעסוק במציאת מקבילות שונות מאוצר הספרים היהודי, ולייסד שיטות שלימות של לימוד ויישום פסיכולוגיה המושתתת על עקרונות יסוד מתוך מאמרי חז"ל וההגות היהודית לאורך הדורות.

רבים רואים בתורת החסידות את תשובת המשקל לפסיכולוגיה המודרנית, כאשר היא מתייחסת לא רק לרובד המעשי-טכני של קיום המצוות, אלא מעניקה משקל רב גם לתחום הנפש, החיבור והשמחה בקיום המצוות ובעבודת השם. עם זאת, רבים מסתייגים מההתייחסות הזו לחסידות, כאשר עצם הגישה לחסידות בצורה כזו מעמעם את הקדושה האלוקית הנשגבה הטמונה בתורה זו, ומביא ליחס של חולין.

בין המכונים שהוקמו לאורך השנים לעיסוק בפסיכולוגיה יהודית: מרכז רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית (ירושלים), סדנת אנוש - מכון תורני להדרכה רוחנית (ירושלים), פסיכולוגיה ביהדות (תל אביב), תורת החיים - בית הספר להעצמה אישית ולהכשרת מטפלים (יד בנימין), בית הספר לתורת הנפש, משיבת נפש - הכשרה למכוונות רוחניות, וצמאה - בית ספר להתפתחות אישית ולימוד NLP יהודי.

בין הדמויות הבולטות העוסקים בתחום זה ניתן למנות את פרופסור מרדכי רוטנברג, ד"ר אברהם טברסקי, הרב יחיאל יעקובסון, הרב זאב חיים ליפשיץ, והראל חצרוני.

בין חסידי חב"ד העוסקים בתחום תורת הנפש, ניתן לציין את הרב יצחק פייביש גינזבורג, הרב יצחק ערד, ד"ר יחיאל הררי, הרב אלתר בן ציון מצגר, ר' מרדכי גרינבוים, ר' דובי ברוד, ר' אברהם ביטקין ועוד.

יחס הרבי לפסיכולוגיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרבי הסתייג במספר הזדמנויות משיטתו של זיגמונד פרויד, ואף ועודד פסיכולוגים שנמנו על האסכולה שהתנגדה לשיטתו[2], דבר שבא בין השאר לידי ביטוי במענה של הרבי לקבוצת אקדמאים ששאלו אותו אודות מהות תפקידו של רבי: "פרויד ניסה 'לחפור' בנפש האדם ומצא רפש. אדלר ניסה גם הוא 'לחפור' ומצא אבנים וסלעים (=תאוות שלטון וכוח). אולם כשיודעים כיצד 'לחפור' בנפש האדם, מוצאים את האוצרות שבו. זהו תפקידו של הרבי. הוא מגלה את האוצרות הטמונים ביהודי, את הנשמה שבו"[3].

לאחר השואה, העניק הרבי עידוד קריטי לפסיכיאטר הוינאי-יהודי ויקטור פרנקל. ממציא שיטת ה'לוגותרפיה', עידוד אשר בזכותו המשיך בפיתוח שיטתו עד שזכה להכרה מהממסד האקדמאי[4].

הרבי עצמו הזכיר את שיטתו של ד"ר פרנקל במכתב מיוחד אשר לצערו שיטתו של ד"ר פרנקל לא קיבלה את המקום הראוי לה[5], זאת לצד התייחסויות נוספות מהן עולה כי הרבי צידד באופן כללי בשיטתו של פרנקל, לעומת זו של פרויד.

בשנים מאוחרות יותר, הפנה הרבי מטופלים רבים לפרופסור ראובן פוירשטיין שזכה לקשר קרוב עם הרבי, והעיד על עצמו אשר ההנחיות השונות שקיבל מהרבי "סייעו לי מאוד לגבש את הכיוון שהלכתי בו בעתיד".

הרבי עצמו עודד אישים מסויימים לעסוק בלימודי פסיכולוגיה[6], וככלל, שלח מעת לעת אנשים להיוועץ בפסיכולוגים, אך הדגיש את החובה להתייעץ דווקא עם פסיכולוג ירא שמים[7].

באופן פרטי, הרבי הצביע על הקווים המשיקים בין שיטת הפסיכואנליזה וגילוי תורת החסידות, שכאשר אדם יודע את הסיבה הרוחנית שהביאה אותו למצב זה, הרי 'ידיעת המחלה' היא עצמה כבר חלק מהתרופה[8], אך לצד זאת התבטא ש"כל חיטוט בנפש האדם פנימה, אינו מביא ברכה"[9].

הרבי הסתייג במפורש מכל שיטה "המונעת מאדם שימוש חופשי של בחירתו ושם אותו תחת שליטת אדם נוסף, ולו לזמן קצר", פרט למקרים של פיקוח נפש, ובשל כך דחה על הסף שימוש בהפינוזה[10].

בתחומים משיקים דוגמת פאראפסיכולוגיה, סיינטולוגיה, תלפטיה וריפוי מיסטי, הרבי התבטא כי אף שהתורה מכירה בכך שישנם כוחות כאלו ואפשר לפעול באמצעותם (שלא מצד הקדושה), יהודים צריכים לקבל את החיות שלהם ישירות מהקב"ה, ולא להשתמש בדרכים עוקפות[11], ואף התייחס באופן פומבי להימנעות משימוש במדיטציה טרנסצדנטלית[12].

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. רמת המחקר הבסיסית ביותר היא המולקולרית, בה חוקרים בין השאר את ההבדלים הגנטיים הקשורים להתנהגות. הרמה השנייה היא הנוירוכימית, החוקרת את השפעתם של העצביים השונים וכדומה, הרמה השלישית היא הרמה הנוירולוגית או הפיזיולוגית, ברמה זו ניתן לחקור הבדלים בין אנשים במבנה ותפקוד של אזורים מוחיים. הרמה הרביעית היא הרמה המנטלית, בה ניתן לחקור למשל מחשבות ורגשות. הרמה החמישית היא הרמה ההתנהגותית והרמה השישית היא הרמה החברתית.
  2. ראו לדוגמא לקמן בנוגע לד"ר ויקטור פרנקל.
  3. לקרב את הקרובים, התייחסותו של הרבי לגישות טיפוליות שונות, הציר המרכזי בחסידות וראו: אדמור"י חב"ד ויהדות אוסטריה, עמ' 80; שם, עמ' 259-258.
  4. מסר מהרבי, רגע לפני שד"ר ויקטור פראנקל התייאש, אתר בית חב"ד.
  5. נכתב לנוירולוגית ד"ר שטרן-מירז: "משתמש אני בהזדמנות זו להוסיף עוד נקודה, אף שזה במקצוע שלה, והוא שמהלך הענינים במצב בריאות . . . מוכיח (אם זקוקים להוכחה בזה) גודל כח האמונה, ובפרט הקשורה ומתבטאת במעשה בפועל, פעילות צבורית, קיום המצות וכולי, לביסוס שלוה הנפשית של האדם, להמעטת ולפעמים גם לביטולם של הקונפליקטים הפנימיים וכן ה"טענות" שישנן לסביבה וכולי, למרות השיטה שאמונה ודת דורשים מן האדם קבלת עול לרסן ולדכא האינסטינקטים והיצרים שלכן אינה רצוי' בכלל ובפרט במקרה של אישיות הזקוקה לטיפול עצבים וכיו"ב. התענינתי במיוחד במאמרי ד"ר פרנקל (וינה) בזה, אבל לתמהוני כנראה לא נתפשטה ונתקבלה השיטה שלו כפי הדרוש. ואף שכמה סיבות יש למצוא לתופעה זו שאין השיטה שלו מתקבלת כל כך, כולל גם כן שהרי זה קשור עם הדוגמא החי' של הרופא המטפל, בכל זה הקושי' עדין במקומה עומדת...." (אגרות קודש, חלק כ"ו, עמ' קנח).
  6. ראו לדוגמא עדות ר' מרדכי גרינבוים, הסיפור שלי JEM גליון 154.
  7. תשורת סימפסון גוראריה תשפ"ג. 'עצות בנפשי' עמוד 291 ואילך.
  8. תורת מנחם תשי"ח חלק ב' עמוד 148.
  9. אגרות קודש חלק כ"א עמוד רעג.
  10. מכתב כ"ק אדר שני תשל"ח.
  11. מה רבו מעשיך השם עמוד 343.
  12. התוועדות י"ג תמוז תשל"ח.
  13. אודות הספר  •  תדפיס מהספר קובץ PDF