תקנת הסכינים המלוטשות

סכין מלוטשת היא סכין שחיטה, שעוד טרם ההשחזה הפרופיל שלה כבר משולש. אופן ייצור זה של סכיני השחיטה חודש ע"י תלמידי הרב המגיד, ומאפשרת להשחיז את הסכין באופן שיהיה גם חד וגם חלק.

סכין השחיטה

אחד המרכיבים העיקריים בשחיטה ואולי אף העיקרי שבהם הוא סכין השחיטה הנקראת "חלף" - לפי שמחליפה את הבהמה מחיים למיתה, מחזקת איסור לחזקת היתר.

לגבי פרטים שונים הנוגעים להעמדת הסכין, השחזתו, בדיקתו, הוראות רבותינו בזה ומנהגי אנ"ש השוחטים - ראה בערך שחיטת ליובאוויטש.

תקנת הסכינים המלוטשים

טעם התקנה

את טעם התקנה כותב אדמו"ר הזקן עצמו בתשובה למתנגדים בווילנא, ועניינו בקצרה שסכין שאינה מלוטשת קשה לעשותה חלקה וגם חדה, ולמרות שהדבר אפשרי בכל זאת אינו בכוחו של כל אחד, וגם כדי להשחיז כן הסכין נצרך שהות מרובה ואין כל העתים שוות להשוחט. מה שאין כן במלוטשים קל הדבר להאומנים בלי שהות מרובה כלל.

אמנם אדמו"ר הזקן לא מסביר במכתב זה מהי סכין מלוטשת וכיצד משחיזים אותה, אך הדבר עבר בין השוחטים בקבלה מדור לדור, ונכתב ע"י הרב שלום בער לוין (שקיבל זאת מהרב דובער יוניק, וכבר נדפס בכמה וכמה מקומות)  

מהו סכין מלוטש

בציורים כאן משמאל מודגם ההבדל בין סכין מלוטש לשאינו מלוטש (הסכין הרגיל, בו היו שוחטים לפני תקנת אדמו"ר הזקן). הציורים הם חתך פרופיל הסכין (היינו, כאילו חתכו את הסכין ומסתכלים על עובי המתכת במקום החתך).

ציור א' הוא של סכין שאינו מלוטש לפני שהושחז.

ציור ב' הוא של סכין שאינו מלוטש אחרי השחזה בזוית חדה. השחזה כזו אמנם תביא לחדות גדולה, אבל קשה מאד להגיע להחלקת פי הסכין, חוד הסכין בדרך כלל מסכסך באצבע, וקרוב מאד שתהיה בו פגימה.

ציור ג' הוא של סכין שאינו מלוטש שהושחז בזוית חדה ע"י מי שאינו אומן. מכיון ששטח ההשחזה גדול כמעט בהכרח שיד המשחיז תזוז והסכין יצא מעוגל ויפגם חודו.

ציור ד' הוא של סכין שאינו מלוטש שהושחז בזוית כהה. באופן זה אמנם קל לעשותו חלק מאד, אבל קשה לעשותו חד – והשוחט שיצטרך להוליך את הסכין הרבה הלוך ושוב עלול לבוא לידי דרסה.

ציור ה' הוא של סכין מלוטשת לפני השחזתה.

ציור ו' הוא של סכין מלוטשת מושחזת. רק סכין כזו קל לעשותה שתהיה גם חדה (ורחוק מלהכשל בדרסה) וגם חלקה (ורחוק מלהכשל בפגימה).

חשיבות התקנה

כתב אדמו"ר הזקן "בעניין השחיטה בסכינים מלוטשות היא מצוה רבה ועצומה אשר החזיקו בה רבותינו קדושי עליון נ"ע וממש נתנו נפשם עליה ואין כסף נחשב למאומה היות שוחט קבוע".

מצד שני כותב אדמו"ר הזקן, שאין להחזיק את המנגדים כאוכלי נבלות חס ושלום: "אך אם לפעמים מסובים בסעודת מצוה עם אנשי עירם שאינם שוחטים בסכין מלוטש חלילה לפרוש מהם להחזיקם כאוכלי נבילות חס ושלום הס מלהזכיר, ומעודי לא נזהרתי מהכלים אף מבני יומן".

ההתנגדות לתקנה

בקשר לטעם המתנגדים כתב רבינו "עדיין איני יורד לסוף דעת החולקים מה זה ועל מה זה", ופירט יותר הדבר באגרת קודש שלו: "בהיות הרב הגאון מה"ר חיים נ"י אב"ד דק' וואלאזין במדינתנו בשנת תקס"ג, שמעו מפיו כמה נגידי מדינתינו (שאינם מאנ"ש כלל וכלל) שאמר בשם רבו המובהק הגאון המנוח החסיד ז"ל שאין שום איסור בשחיטת סכינים מלוטשים על פי הדין השנוי בגמרא ופוסקים. רק אם יצא איסור מפיו ז"ל אינו אלא משום הרחקה לאנ"ש כמו שאר הרחקות וגזרות שיצאו כשגגה מלפני השליט בשנת תקל"ב כעל אפיקורסין ממש שהן מן המורידין ושלא להתחתן וכו' והכל על פי השמועה מפי אנשים כשרים ונאמנים בעיני כבוד תורתו לאורך השנים".

ואם אמנם בעיירות שהיו בהן קהלה חסידית וקהלה מתנגדית שכל אחת מהן היתה לה שחיטה נפרדת היו חיכוכים שונים, לאט לאט התקבלה תקנה זו בקהלות רבות "בכל מדינות אוקריינא ופולין קטן ופאדאלייע ורוב מדינות וואלין אוכלים מסכינים מלוטשים וגם בדובנא רבתי שאינן מאנ"ש כלל וכלל וכן באוסטרא וקרעמניץ ולוצק ושאר קהלות גדולות שאינן מאנ"ש כלל וגם באה"ק תובב"א ורבים מהספרדים".

קבלת התקנה בתפוצות ישראל

אודות ההשתדלות גדולה של אדמו"ר הזקן והחסידים להשקיט את המחלוקת ניתן ללמוד ממה שהוסיף אדמו"ר הזקן לשלוח למנגדים: לא פירשו לי מהו המכשול שמכשילים את הרבים מאנשי קהילתם ולזאת איני מבין על מה זה יצא הקצף מלפני כבוד תורתם על סכינים מלוטשים משום גזירות תקל"ב, וגם מה שכתבו במכתב כבוד תורתם לחוש למחלוקת גדולה וכו' איני מבין היטב. הלא כבוד תורתם יושבי על כסא ההוראה להורות לעם מצות ה' ותורתו, הם ראשי אלפי ישראל שבקהלתם, ועיני כל ישראל תלויות אליהם - דבתר רישא גופא אזיל. ואם כבוד תורתם יורו הוראה להיתר - מי יהרהר אחר מידותיהם ח"ו? והכל הולך אחר החיתום לחתום ולסיים בשלום, כי אני שלום.

ואכן, לאחר המאסר השני החלה לשכוח המחלוקת הגדולה, ומשנת תקס"ד ואילך (שאז התקבל בוילנה לאב"ד הגאון הרב אברהם אבלי מפאסוואל (שבינו ובין אדמורי חב"ד שררו יחסי ידידות) הרשו בדרך כלל גם הקהלות המתנגדיות למנות שו"ב חסידי ששוחט דוקא בסכינים מלוטשים. כך מוצאים אנו בוויטבסק בשנת תקס"ה וכן בעיירת בירז שבליטא בשנת תק"פ ש"שיכולים ליקח לצרכם שו"ב אשר ישחוט עבורם כפי הנהגתם", ולאט לאט התקבלה תקנת הסכינים המלוטשים בכל ישראל - כמובא בשארית יהודה: "יגעו הרבה יגיעות וסבלו כמה יסורים והרפתקן עדו עלייהו במלחמות כבדות מהמתנגדים עד שיצא לאור צדקם ותשקוט הארץ"

ועד שכיום בדורינו לא ניתן למצוא כלל סכין שאינו מלוטש בין השוחטים כולם, והכל גמרו וקבלו עליהם הקפדה זו של רבינו הזקן.

ראה גם

• שחיטה