משתמש:קודש לנשיא הדור/פשט

שיחת פורים תשיט בתחילתה

קליפת הדור

אין מקרא יוצא מידי פשוטו הוא כלל תלמודי הקובע שבמקרים בהם דרשו חז"ל פסוק מסוים שלא על פי פשוטו, אין מתעלמים לחלוטין מהבנתו הפשוטה וניתן ללמוד ממנו גם את מה שנראה מפשוטו.

עיקרו של כלל זה בא להורות שניתן ללמוד ולהוציא דינים הלכתיים מפשט הכתוב, גם במקרים בהם חז"ל דרשו את הפסוק והסבו אותו ממשמעותו הפשוטה. כיום מקובל להשתמש בביטוי זה במשמעות שונה, הגורסת שאף לאחר הדרש, אין להתעלם מפשוטו של מקרא וניתן עדין להבין ולפרש את הפסוק גם בהבנתו המילולית הפשוטה. ככל הנראה עיקרון זה היה פשוט בעיני חז"ל והם לא ראו צורך לציינו^{[דרוש מקור]}.

מקור הכלל

בגמרא מצינו כלל זה במספר מקומות. אחד מהם הוא על דברי רבי אליעזר במשנה שקובע שכלי מלחמה ("כלי זיין") נחשבים תכשיטים לאדם הלובש אותם, ולפיכך מותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת. האמורא אביי מוצא את מקור דברי רבי אליעזר בפסוק (תנ"ךתהליםמהד) "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ", שממנו ניתן להבין שהפסוק מתייחס לכלי מלחמה ככלים המקשטים ומפארים את הנושאם. על פרשנות זו מקשה רב כהנא שהלא כלי המלחמה שבפסוק הם משל לדברי תורה ולא לכלי מלחמה כפשוטו. ועל כך משיב לו מר בריה דרב הונא: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו." לאחר ששמע את תשובתו ציין רב כהנא: "כד הוינא בר תמני סרי שנין הוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא (=כאשר הייתי בן שמונה עשרה שנה כבר למדתי את כל התלמוד, אך לא ידעתי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה)."

דוגמה נוספת היא הפסוק (תנ"ך|ויקרא|יט|יח) "וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם", שאף על פי שחז"ל דורשים מן המילה "לנפש" הלכה נוספת, עדיין אין מקרא יוצא מידי פשוטו שחייב רק אם שרט את גופו ל"נפש" (דהיינו על אדם שמת) אך לא על צער אחר כמו ביתו שנפל או ספינתו שטבעה בים.

יוצא מכלל זה הוא האמור בתורה לגבי מצוות יבום (תנ"ךדבריםכהו) "וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת", שפשט הכתוב מורה לכאורה שיש לקרוא לשם הבן הראשון שיוולד למייבם כשמו של האח המת. אך חז"ל פירשו (על פי גזירה שוה) שהפסוק מתייחס לאח הבכור של המת, והכתוב מורה ש"גדול האחים מייבם". בהקשר זה קובע רבא שאף על פי שבכל התורה כולה אומרים אין מקרא יוצא מידי פשוטו, כאן באה הגזירה שוה והוציאה את הפסוק ממשמעותו הפשוטה לחלוטין, ואין צורך לקרוא לבן הבכור על שם המת. לפי רש"י רבא למד חריג זה מרבותיו.

מחלוקת הראשונים בפשט ודרש

השלכה חשובה מכלל זה לומד הרמב"ם. לפי שיטתו, כל מצווה שהוציאו אותה חכמים בדרך דרשה, כגון על פי שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, אם פשט הכתוב אינו מכריח כן, אין היא נמנית במנין התרי"ג מצוות והיא קרויה "דברי סופרים", זאת משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. לפי הבנת הרמב"ם, אף שדרשות חז"ל הן אמת, עיקר לימודן אינו מדרש הכתוב אלא שכך קיבלו חז"ל מרבותיהם עד משה רבינו שקיבל מפי הגבורה. אך מקרא לא יוצא מידי פשוטו והכתוב אינו מורה בהכרח על דרשות אלו, ולפיכך אין למנותן כמצווה ממנין המצוות.

על שיטתו זו חלק הרמב"ן בחריפות, ולדעתו כל דרשה שהוציאו אותה חכמים מן הכתוב – היא חלק נוסף בכוונת הכתוב, לבד מהפשט, "ולא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו, אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת" ומשכך יש להחשיב את דרשות חז"ל במנין המצוות. גם לגישתו של המלבי"ם, בהקדמתו לספר ויקרא, דרשות חז"ל הן פירוש לכתוב, ולשיטתו אף הפירוש המדויק יותר מן הפשט:

כי כל דברי תורה שבע"פ מוכרחים ומוטבעים בפשט הכתוב ובעומק הלשון. וכי הדרוש הוא לבדו הוא הפשט הפשוט המיוסד כפי חוקי הלשון האמיתיים והברורים.

פשוטו של מקרא

הביטוי אין מקרא יוצא מידי פשוטו החל לשמש החל מתקופת הראשונים לשם העברת המסר בדבר האפשרות לפרש את המקראות גם לפי הבנתם המילולית הפשוטה, המכוּנַה בדבריהם: פשוטו של מקרא. עיקרון זה אינו מנסה להוציא דינים חדשים מפשוטו של מקרא אלא רק לבאר אותו. לרוב, פירושים אלו אינם עומדים בניגוד לדרשות חז"ל, אלא מתקיימים במקביל להם, כאשר פשוטו של מקרא מתייחס אל הרובד החיצוני והפשוט יותר של הכתוב, ואילו דברי חז"ל באים לגלות את הרובד העמוק יותר (על דרך: פשט, רמז, דרש וסוד). גדול הפרשנים רש"י, שהרבה לפרש את המקראות על פי מדרשי חז"ל השונים, שילב בדבריו פעמים רבות גם את הפרשנות הפשטנית של הכתוב תוך ציון היחס של כל אחת מהפרשנויות:

על הפסוק (תנ"ךשמותיבב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים" מפרש רש"י: "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חדש ניסן אמר לו, זה יהיה ראש לסדר מנין החדשים, שיהא אייר קרוי שני, סיון שלישי".

מלבד רש"י, פרשנים רבים אחרים (כמו הרמב"ן, אבן עזרא ורבנו בחיי) עשו שימוש בכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו כהסבר למה סטו מן הפירוש הדרשני המקובל. הרשב"ם, בפירושו לפרשת וישב מייחד את הדיבור אודות עיקרון זה, ואף מספר על ויכוח שהתחולל בינו לבין סבו רש"י באשר לצורך בכתיבת פירוש לתורה על פי פשוטו של מקרא:

אלה תולדות יעקב - ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אף כי עיקרה של תורה באת ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט ההגדות וההלכות והדינין על ידי אריכות הלשון ועל ידי שלשים ושתים מידות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ועל ידי שלש עשרה מידות של ר' ישמעאל. והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר, ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא... וכדאמרו במסכת שבת: "הוינא בר תמני סרי שנין וגריסנא כולה תלמודא ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו". וגם רבנו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא, ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום...

— רשב"ם בראשית פרק לז פסוק ב

עוד שטויות

רש"י עסק בחיפוש אחר 'פשוטו של מקרא', ומזוהה במחקר כראשון אשר ראה את הדרש כשונה במהותו מהפשט. החיפוש אחר הפשט, המשיך, ואף הקצין, בתלמידיו וממשיכי דרכו של רש"י; רבי יוסף קרא, רשב"ם, רבי יוסף בכור שור ועוד. חלקם ראו בפירוש הפשט את הדרך היחידה המתקבלת על הדעת בהבנת התורה, מהלך שהיווה הקצנה ביחס לשיטתו של רש"י, אשר ראה את שני אופני הפירוש כלגיטימיים. אחרים קיבלו אמנם את עמדתו, אך בחרו להתמקד בפרשנות הפשט בלבד. פרשנות הפשט התפתחה גם ביהדות ספרד, בחיבוריהם של פרשנים כראב"ע, רד"ק.

בפירושיהם ניתן לראות חיפוש מתמיד אחר פשט הפסוק, המהווה למעשה פרשנות מילולית. נוסף על הפרשנות המילולית, ניתן להצביע על פרשנות הגיונית, בכך שתיאורים מסוימים מפורשים במטרה שלא להתרחק ממסגרת הטבע המוכרת. ניתן לסכם את דרך פרוש זו, כגישה טקסטואלית, השואפת להבין את הפירוש המילולי, גם על פי מכלול גורמים, כגון הבנה בשפה העברית ובדקדוק העברי, בהיסטוריה ובגאוגרפיה המקראית, ואף בשימוש ובהבאת נוסחאות אחרות.

מיקרופדיה

תבנית:מיקרופדיה תלמודית הגדרה - אין הדרשה שוללת את פשוטו של הכתוב

בתורה

בכל התורה כולה אין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג א; יבמות כד א), שאף על פי שדורשים את הכתוב בדרשה, מכל מקום אין מוציאים אותו ממשמעותו הפשוטה (רש"י יבמות שם).

דוגמאות:

• וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת (ויקרא כא ט), שאף על פי שדורשים אֶת אָבִיהָ לגזרה שוה, מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו, לומר שאם היו נוהגים באביה קודש נוהגים בו חול, כבוד נוהגין בו בזיון (תוס' סנהדרין נ ב ד"ה כשהוא. ועי' רש"י שם שלא פירש כך).

• וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ (ויקרא יט כח), שאף על פי שדורשים לָנֶפֶשׁ לדרשה, מכל מקום אינו יוצא מידי פשוטו, שאינו חייב אלא בשריטה על המת בלבד (רש"י מכות כ סוף ע"ב), וכיוצא בדבר.

יוצא מן הכלל במקום אחד, שהדרשה מוציאה לגמרי את הפסוק מפשוטו: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת (דברים כה ו), שלפי פשוטו אם שם המת היה יוסף קוראים את הבן הנולד ראשון יוסף, יוחנן קוראים אותו יוחנן, אבל מגזרה שוה למדנו שפירושו שהיבם יקום על שם אחיו המת לנחלה ולא יחלקו אחיו עמו, ופשוטו של מקרא נעקר לגמרי, שאין צריך לקרות לבנו בשם אחיו המת (יבמות כד א), וכך היה להם בקבלה מרבותיהם (רש"י שם).

בנ"ך

אף בנביאים וכתובים נאמר כלל זה שאין מקרא יוצא מידי פשוטו:

• חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ (תהלים מה ד), אף על פי שדרשו הפסוק בדברי תורה שיהא אדם זהיר לחזור על משנתו שתהא מזומנת לו בשעת הדין להביא ראיה כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה והיא הודו והדרו, מכל מקום אמרו שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, והכתוב מדבר בחרב ממש, ומכאן למד ר' אליעזר שכלי זיין תכשיטים הם לענין היציאה בשבת (שבת סג א).

כשמצד הלשון אין המקרא כפשוטו

במקום שמסתבר מצד הלשון שהמקרא הוא לא כפשוטו, הדרשה מוציאתו מפשוטו.

דוגמאות:

• אף על פי שבמחזיר גרושתו נאמר: אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה (דברים כד ד), דרשו חכמים שזה מוסב על סוטה שנסתרה, והוציאוהו מפשוטו לומר שאינו מוסב על מחזיר גרושתו (יבמות יא ב), לפי שלא מסתבר לקרוא בשם טומאה לנשואין של גרושה, שהרי בעילתה בהיתר (תוס' שם ד"ה לרבות). ומכל מקום נסתפקו בגמרא אם אומרים כיון שנעקר מפשוטו נעקר לגמרי, או שמכל מקום נאמר אין מקרא יוצא מידי פשוטו לענין פרט אחד (עי"ש בגמ', ובתוס' ד"ה צרתה).

• וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד), שפירשוהו שלא להכשיל בדבר איסור ובעצה רעה למי שהוא סומא בדבר (ראה ערך לפני עור), והוציאוהו מפשוטו לגמרי, משום שנאמר בפסוק לשון נתינה ולא לשון שימה (קרבן אהרן תורת כהנים שם; מלבי"ם שם).

בדיוקים של מקרא

אף בנוגע לדיוק של מקרא אין הדרשה מוציאתו מידי פשוטו, ולפיכך אפילו אלה שדורשים הכתוב: אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה (דברים כב כח), האמור באונס את הנערה, לגזרה שוה, מכל מקום אינם מוציאים מידי פשוטו את הדיוק שדוקא בשלא נתארסה חייב לשלם קנס לאביה, אבל בנתארסה ונתגרשה הקנס לעצמה (כתובות לח ב. ועי"ש בתוס' ד"ה מי אתיא); והסוברים שגם בנתארסה ונתגרשה הקנס לאביה, הרי זה מפני שקוראים בפשוטו של מקרא "אשר לא ארושה", ולא בא הכתוב אלא למעט כשהיא בשעת האונס ארוסה (שם ורש"י).

למנין המצוות

יש מהראשונים הסוברים שכל מה שהוציאו חכמים מדרשות הפסוקים ומי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, אם פשט הכתוב אינו מורה על אותם הדברים, אינם נמנים במנין המצוות ונקראים דברי-סופרים (ראה ערכו), לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו (ספר המצות לרמב"ם שורש ב).

ויש חולקים וסוברים שמכיון שאין הדרשות והמידות מוציאות מידי פשוטו של מקרא, מלבד בדרשת וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד (עי' לעיל), הרי כולן מדאורייתא ממש, "ולא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו, אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם, אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת" (רמב"ן בספר המצות שם, ועי"ש במגילת אסתר ומרגניתא טבא).