משתמש:אור וחיות/טיוטה

מתוך חב"דפדיה, אנציקלופדיה חב"דית חופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מיזמים אישיים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ספר התניא
דף השער וההקדמה
דף השער · הסכמה א' · הסכמה ב' · הסכמה ג' · הקדמת המלקט
ליקוטי אמרים
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב · ל"ג · ל"ד · ל"ה · ל"ו · ל"ז · ל"ח · ל"ט · מ' · מ"א · מ"ב · מ"ג · מ"ד · מ"ה · מ"ו · מ"ז · מ"ח · מ"ט · נ' · נ"א · נ"ב · נ"ג
שער היחוד והאמונה
הקדמה - חינוך קטן
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב
אגרת התשובה
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב
אגרת הקודש
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט' · י' · י"א · י"ב · י"ג · י"ד · ט"ו · ט"ז · י"ז · י"ח · י"ט · כ' · כ"א · כ"ב · כ"ג · כ"ד · כ"ה · כ"ו · כ"ז · כ"ח · כ"ט · ל' · ל"א · ל"ב
קונטרס אחרון
א' · ב' · ג' · ד' · ה' · ו' · ז' · ח' · ט'


לכבוד י"ט כסלו: השלמת והרחבת כל פרקי התניא באתר.

א. בשעטומ"צ נסתיים שלב א' דאגרת הקודש בהצלחה.



דף עבודה אישי - נא לא לגעת. תודה רבה.

איסורי חפצא וגברא הוא חילוק ידוע דין הלכתי המוטל על אדם בנוגע לחפץ מסוים, האם הדין נובע מחיוב שעל האדם ("גַּבְרָא" בארמית), או שהחיוב הדיני הוא על החפץ ("חֶפְצָא" בארמית).

הגדרתם[עריכה | עריכת קוד מקור]

איסורי חפצא הן דברים שנאסרו מחמת סיבה מיוחדת הקיימת בהם שבגללה אין ראוי לאדם להשתמש בהם, לעומת איסורי גברא שסיבתם מצד האדם ולא מצד החפץ, לדוגמא איסור אכילה ביום הכיפורים, שאינו נובע מהמאכלים עצמם, שהרי בשאר ימות השנה הם מותרים ואין בהם פגם, אלא שביום הכיפורים רצתה התורה שהאדם יתענה ולא יהנה מהם  או למשל איסור אכילת חמץ בפסח וכדומה.

בפשטות איסורי חפצא הם איסורי אכילה שבתורה אינם תלויים בזמן או בתנאים שונים, אלא מחמת פגם רוחני הקיים בהם, ופשוט הדבר לאבני נזר כפי שהוא כותב [1] ש'יפלא לומר על נבילה ושקצים ורמשים שאינם איסורי חפצא'.

לאור כך יש שאומרים שבאם אדם נדר שלא יאכל אחד ממאכלות אסורות שבתורה אין הנדר חל, משום שהדבר כבר אסור בעצמותו לפני הנדר ואין הנדר מוסיף כלום, אך אם נדר על דבר שאיסורו הוא רק איסור גברא, כגון שלא לאכול ביום הכיפורים, חל הנדר, שכן מלכתחילה לא חל איסור על החפץ ועל ידי הנדר חל בו איסור[2]. והאחרונים האריכו הרבה בהגדרת האיסורים השונים אם הם איסור גברא או איסור חפצא, וכן בהשלכות נוספות מחילוקים אלו, ובעיקר הרחיב בכך הגאון רבי יוסף ענגיל ב'אתוון דאורייתא' [3] ובכמה סימנים בספרו 'בית האוצר', בהם הוא דן בין היתר: האם האיסורים הזמניים כולם הם רק איסורי גברא (כדוגמת אכילה ביום הכיפורים) או שיש ביניהם כאלו שעל ידי הזמן נהפכו להיות איסורי חפצא; האם איסורים מדרבנן הם בגדר איסורי חפצא או איסורי גברא, ועוד. כידוע, גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא חד הם, ובהתאם לכך ניתן למצוא הגדרות מקבילות במונחים שונים בין תורת הנגלה לתורת החסידות; וכפי שציין הרבי כמה פעמים, עניינים שונים בנגלה אף מקבלים תוספת עומק והבנה לאור יסודותיהם המבוארים בתורת החסידות.

החילוק בהגדרת 'חפצא של איסור'[עריכה | עריכת קוד מקור]

לאור הדברים הפשוטים מובן שהמושג של 'איסור חפצא' הוא מושג הלכתי בלבד.  התורה מתייחסת לחפץ מסוים כאל דבר רע ומתוך כך האדם נאסר באכילתו, אך אין לכך משמעות מציאותית כל שהיא, שהרי למעשה אין הבדל בין מרכיבי החפץ האסור לחפץ המותר. אך למעשה מצוייה הסתכלות פנימית יותר, ולפיה חפץ שנאסר על ידי התורה אכן הרי הוא שונה באופיו וטבעו מחפץ של היתר[4]. והגאון ר' שמעון שקופ [5] ביאר בכך את ההלכה שדבר האסור בהנאה נחשב כמי שאינו לו שווי ממוני ולכן המקדש בו אשה אינה מקודשת, ולא מובן מה לדיני איסור ולדיני ממונות, ומדוע מחמת האיסור נעלם השווי הממוני של החפץ.אך יתכן לפרש שהטעם הוא משום שלמעשה אין לאדם אפשרות ליהנות מהחפץ שהרי הוא מחויב להישמע לציווי התורה האוסרת על כך, ואם כי מצד המציאות לכאורה הוא יכול לעבור על ציווי התורה וליהנות אך אנו מתייחסים לאפשרות זאת כמי שאינה קיימת.

אמנם ר' שמעון שקופ שולל הבנה זו, ומבאר באופן אחר: הפקעת השווי הממוני מהחפץ אינה משום שאנו מתעלמים מהאפשרות המציאותית להשתמש בו, אלא אף אם יעבור האדם על האיסור וישתמש בו הרי לאמיתתו של דבר אין זו נחשבת הנאה, משום שהחפץ בעצמותו הוא דבר רע ומקולקל ומזיק לאדם. ובלשונו: 'דהא דאיסורי הנאה אינו ממון אין הטעם משום דאי אפשר לאדם להנות בהם על ידי זה שמוכרח לשמוע אזהרת התורה שהזהירה אותו על כך, אלא דמה שאסרה תורה איזה דבר באכילה דבר זה אינו דבר מאכל לישראל אלא הוי כדבר המזיק לגוף האוכלו, והוי כסם המזיק לאדם אף שהאוכלו טועם בו טעם מתוק לחכו'. ונמצאנו למדים שהמושג של 'איסור חפצא' אינו שייך לתחום ההלכתי בלבד אלא הוא נוגע לעצם המציאות החומרית שלו, שיש בו קלקול והוא 'כסם המזיק לאדם'.

מהותו של אותו פגם שבחפץ האסור ניתן להסבר בכמה דרגות: בדרך הפשט, כבר מצאנו לכמה מהראשונים ממפרשי הפשט שביארו שכל עיקר איסורי מאכלות שבתורה הוא מחמת נזקים גופניים הנגרמים על ידם, וכפי שכתב ה'חינוך'[6]: 'וידוע הדבר מדרכי הרפואה שבשר כל הטריפות האסורות לנו מוליד הפסד אל גוף אוכלו, מחמת שהטריפות מורה חולי בבהמה'[7]. ומאידך יש ששללו זאת, וכפי שכתב האברבנאל [8]: 'וחלילה לי מלהאמין כן (שאיסורי אכילה שבתורה הם משום בריאות הגוף)... שלא באה התורה האלוקית לרפאות את הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש ולרפאות תחלואיה', ולכן הוא מבאר שטעם איסור המאכלים הוא 'לפי שהן מתעבים ומשקצים את הנפש הטהורה המשכלת ומולידות במזג האנושי אטימות וקלקול התאוות בעשותם באדם רוע מזג אשר ממנו תתהווה רוח הטומאה המטמאה הדעות המעשים ומגרש רוח הטהרה והקדושה...'. אכן בתורת החסידות אנו מוצאים עומק נוסף[9], ולפיו החלוקה בין דברים האסורים לדברים המותרים נובעת ממקור ושורש חיותם, כי חיותם של הדברים המותרים היא מקליפת נוגה ושל הדברים האסורים משלוש קליפות הטמאות.

במשנת תורת חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

וכפי שכותב הרבי, שענין זה הוא הוא יסוד ההגדרה ההלכתית של 'איסורי חפצא', וז"ל [10]:

יסוד החילוק בין איסורי גברא לאיסורי חפצא הוא, מהיכן נובעת חיותו של הדבר הנאסר: 'איסור חפצא' הוא חפץ המקבל חיות של איסור, משלוש קליפות הטמאות לגמרי שאינן יכולות להתעלות לקדושה, ולכן זהו חפצא של איסור והוא אסור לעולם; ואילו איסור גברא הוא כאשר החפץ מקבל חיות רגילה, מקליפת נוגה שיכולה להתעלות לקדושה, ולכן זהו חפץ של היתר (אלא שלאדם אסור לאוכלו)

לקו"ש חכ"ב ע'

.

ויש לציין כאן לדברי הגאון הרב משה דובער ריבקין, בספרו 'תפארת ציון' [11], שבתוך אריכות דבריו בענין איסורי גברא ואיסורי חפצא הוא מעיר על נקודה זו, שדברי אדה"ז בתניא מהווים יסוד למושג של איסור חפצא על פי נגלה, וז"ל: 'ופעם ביארתי, שענין זה דאיסור חפצא הוא מכוון ומבואר ע"פ פנימיות הענינים המבואר בספרי חסידות חב"ד ובעיקר בספר תניא קדישא, שכל דבר איסור שהתורה אסרתו הוא מקבל חיות משלש קליפות הטמאות לגמרי שאין להם עליה לעולם... אשר זהו פירוש 'אסור' שקשור ואסור בידי החיצונים ואין עולין משם עד כי יבוא יומם ויבולע המות לנצח כו' כמבואר בתניא באריכות, אשר לדעתי זהו הפירוש הפשוט והאמיתי של איסור חפצא גם ע"פ נגלית התורה, מה שהחפצא הוא אסור בעצם שמקבל חיותו מקליפות הטמאות...'.

ואמנם, חילוק זה בעצם מציאותם של חפץ האסור וחפץ המותר פותח פתח לכמה דיונים, שעל חלקם מעיר הרמ"ד ריבקין שם, וז"ל: 'ויש להתבונן עוד, איך יבואר החילוקים בהאיסורים, כגון חלב שאסור באכילה אבל בהנאה מותר הוא, ואם נהנה מחלב אף הנאה של כילוי שהוא מותר לכאורה צ"ל לזה עליה, ואיך יבואר זה שלגבי אכילה החלב הוא מקבל חיות מג' קליפות הטמאות ולגבי הנאה הוא מקבל חיות מקליפת נוגה שמעורב מטוב ורע'? כלומר: מאחר שאנו מניחים שהחילוק בין חפצים אסורים לחפצים המותרים אינו רק להלכה למעשה – האם החפץ מותר לשימוש או אסור, אלא מצד עצם מהותם (ואדרבה: סיבת האיסור היא כתוצאה מעצם מציאותו של החפץ שהוא רע במהותו), מהו אם כן החילוק בין דברים האסורים בהנאה לדברים האסורים באכילה בלבד? והרי ממה נפשך: אם החפץ יונק את חיותו מקליפת נוגה הרי הוא מותר גם באכילה, ואם הוא יונק משלוש קליפות הטמאות עליו להיאסר גם בהנאה, כמו באיסורי הנאה? ועוד יש להתבונן: כאשר אדם אוכל דבר איסור מחמת פיקוח נפש, הרי מחד גיסא הוא מקיים בכך מצוה גמורה, וכמו שביארו הפוסקים שלכן מברך עליו ברכה ראשונה ואחרונה 'משום דהיתר הוא ומצוה קעביד', ואם כן בוודאי יש לזה עליה, ומאידך, הרי דבר זה יונק את חיותו משלוש קליפות הטמאות שאין להן עליה, ומבחינה זו בוודאי לא השתנה מצבו וטבעו שהרי לכל העולם הוא עדיין עומד באיסורו, וכיצד שייך בזה קיום מצוה? ומסיים: 'ויש להתבונן בזה לעת מצוא לברר הענין ע"פ ספרי וכתבי דא"ח חב"ד דרבותינו הקדושים'.

מושג זה בורר על ידי הרבי, שהאריך בנושא זה בשיחת אחרון של פסח תשל"ו[12], ובין הדברים עמד על נקודות אלו, וביארם באמצעות חידוש יסודי בכל הענין:

בתניא[13] מבואר, שמאכלות אסורות נקראות בשם 'איסור' משום שהם 'אסורים וקשורים' בידי החיצונים, ובכך הם שונים ממאכלי היתר שיניקתם מקליפת נוגה ולכן האדם האוכל אותם יכול להעלותם לקדושה כשמשתמש בכוח האכילה לעבודת ה', ואילו מאכלות אסורות 'אסורים וקשורים' בשלוש קליפות הטמאות ללא אפשרות להעלותם לקדושה ועל פניו נראה מכך, שמאכלות אסורות מעצם מהות וטבעם הרי הם אסורים וקשורים בידי שלוש קליפות הטמאות. אמנם, מחדש הרבי, בעצם יש כאן שני עניינים נפרדים: א. מקור חיותם של הדברים האסורים הוא משלוש קליפות הטמאות, וזהו דבר שבעצם טבעם ותולדתם ואינו תוצאה מציווי התורה. ב. מה שהם 'אסורים וקשורים בידי החיצונים', וענין זה אינו מוכרח בעצם מהענין הראשון אלא הוא דבר נוסף, כי עצם העובדה שחיות הדבר היא מקליפות הטמאות אינה שוללת את האפשרות להעלותו משם, ופרט זה נעשה על ידי גזירת התורה שאסרה אותו לאדם ובכך 'אסרה' אותו בתוך שלוש קליפות הטמאות וגזרה שלא יוכל להעלותו משם. ומאחר והפרט השני אינו מוכרח מעצם מציאותו של החפץ אלא כתוצאה מציווי התורה, ממילא מובן שהענין עשוי להשתנות בהתאם לדיני התורה, ולפי זה אין כל סתירה בכך שחפץ מסוים אסור באכילה ומותר בהנאה, שאין הפירוש בזה כפי שהבין הרמ"ד ריבקין בקושייתו: 'ואיך יבואר זה שלגבי אכילה החלב הוא מקבל חיות מג קליפות הטמאות ולגבי הנאה הוא מקבל חיות מקליפת נוגה', כי באמת חיותו היא לגמרי משלוש קליפות הטמאות, אלא שאפשרות העלאתו משם תלויה בציווי התורה, ומאחר והתורה התירתו בהנאה הרי שעל ידה אפשר להעלות משלוש קליפות הטמאות[14].

וכן לגבי שימוש במאכל האסור לצורך פיקוח נפש, שאע"פ שחיותו היא משלוש קליפות הטמאות, מכל מקום, מאחר ובאופן זה התירה התורה את השימוש בו הרי היא 'מתירה' את הקשר הקושר אותו לשלוש הקליפות הטמאות באופן שאינו ניתן להפרדה. ויש לציין, כי בהזדמנות אחרת [15] חקר הרבי בענין זה: "בהמבואר בתניא דכל דבר שאסור הוא אסור וקשור בידי החיצונים, ידועה החקירה: האם משום שהוא אסור וקשור לכן אסרה תורה, או כיון שאסרה תורה לכן הוא אסור וקשור בידי החיצונים", ולכאורה נראה שספק זה שהסתפק בו מעיקרא פשיטא ליה כאן, שאמנם עצם יניקת החפץ משלוש קליפות הטמאות הוא מציאות העומדת מצד עצמה ולא מחמת האיסור, אך מה שהוא אסור וקשור שם הוא רק כתוצאה מציווי התורה.

בתורת בעל התניא[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפרק מו בתניא מבאר אדמו"ר הזקן בהרחבה שעל ידי קיום המצוות מתאחדת נפשו האלוקית של היהודי בייחוד גמור באור אין סוף ברוך הוא ונכללת בו, ולמרות שאין נפשו של היהודי מרגישה את הקדושה השורה בה בשעת קיום המצווה מפני מסך החומר הגופני המחשיך, אף על פי כן אין החומר מונע את ההתאחדות עצמה בקב"ה (אבל הצדיקים גם מרגישים קדושה זו).

לאחר אריכות הביאור בעניין מוסיף אדמו"ר הזקן בסיום הפרק:

ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבתות וחמץ בפסח השוה לכל נפש לפי שאף בנפש בור ועם הארץ גמור מאיר אור קדושת שבת ויום טוב, ונידון בנפשו בכרת וסקילה על חילול קדושה זו. וגם משהו חמץ או טלטול מוקצה פוגם בקדושה שעל נפשו כמו בקדושת נפש הצדיק, כי תורה אחת לכולנו" - עד כאן לשון קדשו.

כאשר עבר הרבי על עלי ההגהה של 'שיעורים בספר התניא' מאת הרה"ח ר' יוסף הלוי ווינבערג ע"ה על מנת למוסרם בשיעור רדיו, כתב הרבי על קטע זה (בין השאר):

יש להמתיק הדיוק דמביא ראי[ה] מאיסור שויו"ט [שבת ויום טוב] דוקא – דמלאכה בשבת "אין גופה עבירה אלא הוא (האדם) עבר עבירה" (ירושלמי שבת פ[רק] יג, [הלכה] ג) ובפרט לביאור כמה אחרונים (בירושלמי שבת הנ"ל [הנזכר] לעיל]) שזהו איסור גברא (ולא חפצא) ובכ"ז [ובכל זאת] גם בזה אין חילוק בין גברא לגברא.

ועל דרך זה בההמשך ממוקצה איסור דרבנן – ג"ז [גם זה] לדעת כמה, הוא איסור גברא[16].

ליקוטי אמרים פרק מ"ו

לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • הרב יהושע מנחם הלוי נויהויזר, 'לפנימיותם של איסורי חפצא', גליון דרך תמים מס' 3
  • לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 103

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים

  1. או"ח לז, ג
  2. ראה הגהות רעק"א לשו"ע יו"ד סי' רטו ס"ו בשם הר"ן והרשב"א
  3. סי' י
  4. ובזה גופא יש לדון מהי הסיבה ומהו המסובב: האם מחמת איסור התורה משתנה מהותו של החפץ, או שמא הטעם לאיסור התורה הוא משום הקלקול הקיים בחפץ, וראה להלן
  5. ראו ב'שערי יושר' שער א פרק ט
  6. מצוה עג
  7. וראה בהרחבה בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ג, מח
  8. שמיני יא, יג
  9. ראה תניא סוף פ"ו ואילך, והמקור לכך מעץ חיים
  10. לקו"ש חכ"ב ע' 106 ,בתרגום חופשי
  11. סי' ב הערה 1
  12. ובהמשך לכך בשבת פרשת אחרי ופרשת קדושים
  13. פ"ח
  14. )ויש לציין שבמקום אחר (לקו"ש חט"ז ע' 88 ) מבאר הרבי את הענין באופן נוסף, ועל פיו עולה שאכן יש הבדל בשייכותו של החפץ לשלוש קליפות הטמאות מצד עצם מציאותו, עיי"ש היטב
  15. שיחת פרשת משפטים תשכ"ט – בלתי מוגה, הובא במ"מ וליקוט פירושים לתניא מהדורת חיטריק פ"ז
  16. סיום הערת הרבי לגבי מוקצה הושמט ב'שיעורים בספר התניא' פרק מו הערה 18, כיון שהרבי העביר עליו קולמוס למחיקה, וכאן נעתק מצילום כתב יד קודש של הרבי, שנדפס בקובץ "היובל" – חמישים שנה לשידורי הועד להפצת חסידות (ט"ו שבט תש"ע), ומשם ב'תשורה' פעווזנער, י"א תמוז תשע, עמ' 51. ולהעיר לעניין זה משיחת שבת פרשת ראה תשמ"ב, ושבת שובה תשמ"ה


תרומות ומעשרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

תרומות ומעשרות הינם ציווי מהתורה לפיה יש להפריש חלק מהיבול הצומח בארץ ישראל לתרומת הכהנים, לויים ועניים. מצווה זו הינה מצווה התלויה בארץ.

מקור[עריכה | עריכת קוד מקור]

נצטווינו מהתורה להפריש תרומות ומעשרות לכוהנים וללווים. מהתורה חובה להפריש מדגן תירוש ויצהר בלבד. רבנן חייבונו להפריש מכל גידולי קרקע למאכל אדם.

  • תרומה גדולה (לכהן) - נצטווינו להפריש תרומה לכוהנים שנאמר: "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ ... תִּתֶּן לוֹ", אך כיוון שתרומה נאכלת רק לכוהנים ורק כשהם טהורים, ובזמן הזה כולנו, כולל הכוהנים, טמאי מת, אסורה התרומה באכילה אף לכוהנים. לכן: לא תינתן לכהן, אלא נפריש כמות מינימאלית שלא תאכל, אלא תימסר לבהמת כהן, תיקבר, או תונח באשפה בשקית.
  • מעשר ראשון (ללוי) - נצטווינו להפריש 10% ולתת ללוי שנאמר "וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵר". כיוון שכיום אין הוכחה וייחוס ברור מי הוא לוי אמיתי, וכיוון שחלקו של הלוי חולין הוא ומותר לישראל לאכלה אף בטומאה, על כן רשאים אנו להותיר את המעשר לעצמנו.
  • תרומת מעשר (מלוי לכהן) - נצטווה הלוי להפריש מתוך המעשר שקיבל מהישראלי, תרומה לכהן. שנאמר "כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְרָאֵל את הַמַּעֲשֵר...והרֵמתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵר מִן הַמַּעֲשֵר". גם תרומה זו מותרת לכוהנים טהורים בלבד, וכיוון שכאמור אף הכוהנים טמאים הם, תימסר לבהמת כהן או תיקבר. אף ישראל רשאי להפרישה ישירות לכהן, ולכן נפריש אנו גם אותה.
  • מעשר שני - 10% מהתוצרת שנותרה לאחר הפרשת מעשר ראשון, על החקלאי לאוכלה בירושלים בטהרה. באם רחוקה ירושלים וקשה המשא, באפשרותו להעביר (לחלל) את הקדושה מהפירות למטבעות כסף. כפי שנאמר "וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף" בכסף זה יקנה בירושלים "כל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ". האוכל שנקנה מהכסף קדוש אף הוא, ואין לאכלו בטומאה. וכיום שטמאים אנו, 10% אלו יוחלפו (יחוללו) במטבע השווה פרוטה. הקדושה מועברת מהפירות למטבע, הפירות יותרו לאכילה, והמטבע תושמד או תיזרק לים הגדול (בזמן הביעור).
  • מעשר עני - בשנה השלישית והשישית משנת השמיטה, 10% אלו לא יאכלו בי-ם אלא יימסרו לעני, שנאמר: "מִקְצֵה שָׁלשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא ... וּבָא הַלֵּוִי והַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה ואכלו ושבעו".
  • מעשר רבעי - שנתו הרביעית של העץ נקראת 'נטע רבעי' פירות שנה זו ייאכלו בירושלים. כנ"ל במעשר שני, גם פירות אלו הקדושים יחוללו על מטבע שווה פרוטה, המטבע תושמד או תיזרק לים הגדול.

ארגונים של הפרשת תרומות ומעשרות[עריכה | עריכת קוד מקור]

קרן תרומות ומעשרות שע"י בית דין רבני חב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

לוגו הקרן

קרן המעשרות הוקמה על ידי בי"ד רבני חב"ד בכדי להנגיש את הפרשת תרומות ומעשרות בהידור הראוי על פי שולחן ערוך ולעורר את מודעות הציבור לקיום המצוה כראוי[1].

הקרן הוקמה בשנת תש"פ ומפוקחת על ידי הרב ישראל יוסף הכהן הנדל. מנהלה בפועל הוא הרב רפאל שמשון לוינסון[2].

פעולות הקרן:

  1. . החזקת מטבעות יעודיות (עם פרוטה חמורה) למנויי הקרן עבור חילול מעשר שני.
  2. . נתינת 'מעשר ראשון' לוי באמצעות פריסת הנתינה לכל השנה על ידי עריכת חוזה הלוואה עם 'לוי' שנערך על ידי רבני הקרן ומאפשר נתינת 'מעשר ראשון'.
  3. . נתינת 'מעשר עני' לעני באמצעות פריסת הנתינה לכל השנה על ידי עריכת חוזה הלוואה עם 'עני' שנערך על ידי רבני הקרן ומאפשר נתינת 'מעשר עני'.

קישורים חצינויים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. כתבה על קרן מעשרות בחב"ד און ליין
  2. למעשה, החלה רב לוינסון לעסוק בכך עוד שנים רבות קודם לכן באופן פרטי, ובשנת תש"פ התמסדו הפעולות והוכנסו תחת פעולותיו של בית דין רבני חב"ד בארץ הקודש, במסגרת ההתחדשות של בית הדין בשנים אלו.