כת הפרנקיסטים: הבדלים בין גרסאות בדף

[[ועד ארבע הארצות]] הכריז [[חרם]] על קבוצה של כאלפיים יהודים שנחשדו בפרנקיזם{{הערה|הרב [[יעקב עמדין]] - היעב"ץ - היה בין הפעילים המרכזיים, במיוחד שלושת חתניו כיהנו חברים בועד ארבע ארצות.}}.  

 

החרם נכתב על ידי חברי [[הקלוז בברוד]], בהשתתפות רבנים חשובים כמו הרב [[חיים הכהן רפפורט]], ועוד{{הערה|חתומים בחרם: בספר מלצי אש (הרב אברהם שטערן שנת תרח"ץ) בתאריך י"ג אייר מזכיר את הרב מור"ר נפתלי הירץ אשכנזי אב"ד דובנא}}.

 

 

 

 

 

אותם אלפיים איש שכבר לא היו בכלל ישראל, פנו לכנסייה שהסכימה לקבל אותם בזרועות פתוחות. על כל פנים בשלב ראשון.

כדרכם{{הערה|בכל זה ראה: ראה גם גנזי נסתרות ע' יח. שבחי הבעש"ט (מהדורת הורודצקי ברלין, תרפ"ב) ע' סז. ע' קמו. תולדות ישראל (יעבץ) חי"ג ע' 136.}} של מומרים לא הסתפקו אנשי הכת בעזיבת דרך ישראל בלבד, אלא אף ניסו להזיק בכל דרך לבני עמם. כחלק מהמרת דתם הודיעו הפרנקסטים לכנסייה שהתלמוד הוא מקור כל הבעיות של עם היהודי.

מטרתם של הפרנקסטים הייתה לקבל את אמונה של הכנסייה הנוצרית שהם נאמנים לדרכה, וזאת על ידי קיום ויכוח פומבי עם חכמי ישראל בחסות הכנסייה ועל ידי זה יזכו לחסותה של הכנסייה נגד רבני ישראל.

דברי המלשינות וההסתה נשאו פרי, וכך מאתים וארבע שנים לאחר [[שריפת התלמוד]] המפורסמת שהייתה באיטליה בשנת ה'שי"ד, נגזר שוב על שרפת התלמוד בפומבי בשוק העיר של קאמניץ שבגלילות פודוליה בארץ פולין.

 

ההגמון דמבובסקי{{הערה|ראה לקמן את גירסת הרבי הריי"צ ברשימה באופן שונה. וכן את גירסת ה[[שבחי הבעש"ט]] באופן שונה קצת.}}, הבישוף של קאמניץ, מצא כאן שעת-כושר לפגוע ביהודים, והכריח את מנהיגי יהודי פודוליה להתייצב לפניו לוויכוח פומבי עם הפראנקיסטים. עם תום הוויכוח ולאחר כמה השתמטויות נאלצו הרבנים וזקני הקהילות שבפודוליה להתייצב שוב לפניו ביום ג' חשוון תקי"ח (17 באוקטובר 1757) כדי לשמוע את פסק הדין.

למחרת היום, ד' חשוון תקי"ח, קיבל פסק הדין אישור על ידי בית המשפט האזרחי בקאמניץ. בפסק הדין נאמר, שבית הדין נענה "לצדקת תביעתם של מתנגדי התלמוד מבני הברית הישנה המבקשים את שרפת הספרים המכונים תלמוד תכף ומיד... ציווה למסור את הספרים האלה הראויים לא רק לאש חולף אלא גם לאש נצח, ליד שר הצדק [התליין] ולשרפם על המוקד לעיני כל הקהל". פסק הדין הוצא אל הפועל בו ביום.

 

 

המאורע זעזע את יהדות פולין כולה, הייתה סכנה שהגזירה תתפשט בפולין כולה. היהודים הכינו עצמם לדורון, תפילה ומלחמה. דורון - בהשתדלותו של שתדלן וועד ארבע ארצות, ר' ברוך מארץ יון, שהשתדל לפני המיניסטר בריהל, שהיה בעל השפעה עצומה בחצר אוגוסט השלישי מלך פולין, שהמלך יצווה על הנונציוס של האפיפיור בפולין לחקור בדבר ולחדש את המשפט. תפילה - בקביעת יום צום ותפילה בקהילות ישראל. מלחמה - ברדיפת הפראנקיסטים ביתר-שאת.

בדרך נס, בטרם חלף חודש ימים (או קודם לכן ראה להלן) מיום שרפת התלמוד בקאמניץ לקה דמבובסקי בשבץ ולאחר שלשה ימים של ייסורים קשים מת ב[[כ"ו חשוון]] (9 בנובמבר) [[תקי"ח]]. גרסאות שונות של השתלשלות גזרת השרפה והישועה הגדולה במותו הפלאי של דמבובסקי מוצאים את רישומם בספרי קורות הימים של סופרי התקופה, בספרי תולדות החסידות ובכתבי רבותינו נשיאנו. מכולם עולה התמונה כי מותו המפתיע של דמבובסקי היה אירוע עצום של יד השם שהביאה לעצירת התפשטות הגזרות ברחבי ארץ פולין.

להלן יובא בארוכה מרשימות אדמו"ר הריי"צ את השתלשלות האירועים ושקודם מותו של דמבוסקי הגיע שליח הבעש"ט ר' חיים ישראל דער טעפטר (היוצר) להתריע בו שאם לא יבטל את גזירת שריפת התלמוד ושאר ספרי ישראל ולא יבטל את הקנס שהוטל על יהודי קמיניץ לחזק בית תפלתם - ימות מיתה חטופה, דמובוסקי ענה לשליח: אמור למשלחך כי בז אני לו ולהפחדתו, ושבתהלוכה בדרך לשרפה קיבל דמבובסקי שבץ ומת.

אגדות רבות הסתובבו על מותו הפלאי של הארכיבישוף, ואף קריקטורות מיוחדות צוירו על כך, ובעיני כולם היה ברור ש"מאת ה' היית זאת" להגן על "שארית נחלתו".

שריפת התלמוד בקאמניץ עוררה רוח דיכאון בין יהודי פולין. חכמים ומגידים דרשו על המאורע ומשמעותו. רבי [[ישראל חריף]] מסטנוב, מתלמידי הבעש"ט, בדברו על הצרות שאירעו לישראל בשנים שמנינן מסתיים בח' החל מחורבן בית שני, אומר:

"וגם בזמננו, שנת תקי"ח לאלף השישי, נשרפה תורתנו הקדושה בארבעה ימים לחודש מרחשוון שנת הנ"ל נשרפו כל שישה סדרים ועוד מסכת ברכות ותיקוני זוהר ואשלי רברבי [שולחן ערוך עם פירושים], מחמת המינים שבתי צבי ימ"ש [ימח שמם]".

 

אנשי הכת השתדלו להוכיח במהלך הוויכוחים שיש אמת בעלילות הדם, וכביכול יש להם מקור בתלמוד. הדבר הלהיב את הכמרים שונאי ישראל. אכן תשובות הרבנים הופנו בעיקר כדי להפריך עלילה זו לגמרי.

 

אנשי הכת העלו טיעונים להוכחת צדקת הנצרות. אך הרבנים נמנעו מלהשיב על טענותיהם המסולפות כדי שלא יואשמו בזלזול בדת הנוצרית - טענה שהייתה נפוצה באותם שנים.