עיבור ולידת הנשמה

עיבור ולידת הנשמה הוא תהליך התפתחות הנשמה, הדומה לתהליך עיבור ולידת תינוק.

ההבדל בין יהודי לשאר הנבראים

בשונה משאר הנבראים שנבראו (יש מאין), הנה נשמת היהודי נולדה. ומשמעות ההבדל היא שהנשמה גם כפי שירדה לחיות את הגוף הגשמי היא "חלק אלוקה ממעל ממש", ומהותה היא ד' אותיות שם הוי' (עשר הספירות דאצילות, שהן אלוקות ממש).

היינו, ההבדל בין יהודי לכל שאר הנבראים (כולל מלאכים הגדולים) הוא, שכולם נוצרו "יש מאין" – ואין להם מקור קדום (אלא הדיבור האלוקי הוא מקורם ושורשם ותחילתם), ואילו הנשמה לא נבראה (יש מאין), אלא נמשכה (מאלוקות). ומשמעות תהליך "המשכה" זו הוא, שעל ידו נוצרת "צורה אלוקית" שהיא (כביכול) נפרדת מעצם האלוקות - ממש על דרך שהבן "נמשך" מההורים (ולכן הוא אותה מהות כמוהם, שגם הוא "אדם"), אבל לאחר שנולד הוא נפרד מהם ("צורה" בפני עצמו).

תהליך העיבור

היחוד

תהליך לידת הנשמות הוא על דרך השלבים בלידת תינוק כפשוטו, וכולל חתונה, שבעת ימי המשתה, יחוד החתן והכלה, עיבור ולידה: יום כיפור הוא החתונה, בו מתעלה הכלה (כנסת ישראל) אל החתן (הקב"ה) בתשוקה עצומה. סוכות הם שבעת ימי המשתה בהם מחבק החתן את הכלה בשמחה, בשמיני עצרת הוא היחוד והעיבור נמשך עד שביעי של פסח שאז היא הלידה.

היינו, ביום הכיפורים וסוכות אמנם מתקרבת כנסת ישראל אל הקב"ה בתשובה עצומה, אך מכיון שמה שמתגלה אז בנפש היא דרגה נעלית מאד (פנימיות בינה) אין ביכולתה לחדור ללב ולהתאחד איתו – אלא היא נשארת "מקיפה" על האדם (היינו, שההתעוררות העצומה עדיין לא "נתפסת" בו, ואם לא יקרה "משהו" נוסף אז ברגע שתעבור העת רצון היא תעלם, ממש כמו שגם ביום בהיר וחם של קיץ - ברגע ששוקעת השמש מחשיך העולם). אך בשמע"צ מתייחדות שמחת החתן (ה') והכלה (כנסת ישראל) לדבר אחד ממש באופן של "יחוד", ואז נקלטת האלוקות בפנימיות: הן בכנס"י למעלה (עיבור הנשמות) והן אצל יהודי למטה – שאהבת ה' ויראתו נקלטת בפנימיותו.

העיבור

עניינו הכללי

ניכר בחוש שיש מיני צמחים שקליטת הגרעין שלהם בארץ (עד שמתחילה הצמיחה) מהירה ויש שקליטתם איטית. אך המשותף לכולם (על פי רוב), שככל שלוקח לגרעין זמן רב יותר להקלט בארץ כך הצמח נותן יותר פירות ובאיכות משובחת יותר – וכן על דרך זה הוא באדם, שדוקא כשמתעכב גידולו בבטן אימו ט' חודשים אזי גידולו הוא בשלימות (מה שאין כן אם נולד טרם זמנו אז אינו בריא וחזק כל כך).

גידול "אברי" הנשמה בבטן המלכות

בזמן העיבור מתפתחת אט אט הנשמה מבחינת "טיפה" (נקודה פשוטה) עד שמגיעה לשלימות הכוללת רמ"ח אברים ושס"ה גידים. היינו, באופן כללי כלולה הנשמה ממוחין מדות, המוחין הם שלוש והמידות שש וביחד הם תשע. ומכיון שכל כוחותיה הם באחדות כולם כלולים זה מזה - ונמצא שבפרטות הם פ"א. ומכיון שבכל אחד מהכוחות הפרטיים יש שלושה עניינים (הוא עצמו, פנימיותו וחיצוניותו) נמצא שבפרטיות יותר פ"א הכוחות הם רמ"ג (3X81=243), ויחד עם "ה' חסדים המגדילים" הם רמ"ח.

משך זמן העיבור

כשם שהוא בצמחים (שככל שמתעכבים יותר מהקליטה ועד הצמיחה כך הם משובחים יותר), כך ממש הוא גם בעיבור הנשמות. כדי שלנשמה יהיה תוקף אור וחיות אלוקי לגבור על הנפש הבהמית היא גדלה ומתפתחת במשך שבעה חודשים - מאז קליטתה בבטן מלכות דאצילות ביחוד של שמיני עצרת ועד שביעי של פסח - הזמן בו המלכות יולדת את הנשמות. מה שאין כן אם הייתה הלידה מיד אחרי הקליטה לא היה בה תוקף זה.

וככל שהנשמה מתעכבת יותר כך יש בה תוקף יותר: רוב הנשמות זמן עיבורן ז' חודשים, אך יש שנולדות לט' חודשים ויש לי"ב - ולכן הייתה נשמתו של אליהו הנביא במעלה יתירה ועד שגם גופו עלה למרום - כי שהייתו בבטן אימו הייתה י"ב חודשים (וכן הוא בחנוך, שנאמר בו "ואיננו"). ומאידך גיסא, ישנן נשמות שנקראות נפל, כמו "אימתי אתי בר נפלי".

הלידה

הנה התבאר למעלה שהנשמה איננה "נברא", וגם כשיורדת לעולמות ועד לגוף הגשמי היא נשארת במציאותה ה"אלוקית". ומכיון שאלוקות ועולמות אינם בערך כלל זה לזה, כדי שיתאפשר חיבור זה (שנשמה אלוקית תוכל לרדת לעולמות ולגוף ולהשאר במציאותה) יש "לבקוע את המסך" ע"י התערבות של כח עליון - "רוח קדים" מקדמונו של עולם, שתחבר את ההופכים. ועניין זה שייך דוקא לשביעי של פסח, כי אז היו שני עניינים: בתחילה ברח הים ונראתה היבשה ורק אחר כך הרים משה את ידו ובקע אותו. והיינו, כי לצורך לידת הנשמות לא מספיק הסרת ההעלם (שזה היה גם בבריאת העולם "יקוו המים למקום אחד"), אלא צריך גם לבקוע את המסך כדי שהאורות דאצילות יוכלו להתגלות כמות שהם בעולמות (בריאה, יצירה ועשיה) .