הודאת בעל דין
הודאת בעל דין היא מצב בה אדם מעיד בבית דין לחובתו, למרות שלא נדרש ולא הוכרח לעשות זאת.
מונח זה משמש בעיקר במקרה שאדם מעיד על חובתו בדיני ממון, שבה גזירת הכתוב לפיה הודאתו של אדם חשובה יותר מאלף עדים ומהוה עדות ברורה מכל לכך שהוא חייב לשלם ממון. לעומת זאת אין תוקף בהודאה לשמש כעדות לענין חיוב על גופו של אדם במיתה או במלקות.
תוכן עניינים
בראשונים[עריכה]
בטעם הענין: הרמב"ם[1] כותב שהיא גזירת הכתוב, אך נותן קצת טעם לדבר מפני שיתכן שהוא ממרי הנפש החפצים במיתתם.
הרדב"ז[2] כותב טעם אחר מפני שנפשו של אדם אינה קנינו ולכן אינו נחשב "בעל דבר" לעניינו.
רש"י כותב מפני שאדם קרוב אצל עצמו, ואם כן כאשר הוא מעיד על עצמו הוא נחשב קרוב ופסול לעדות[3].
בדברי הרבי[עריכה]
הרבי מתייחס רק לטעמו של הרדב"ז (מפני שהרמב"ם מסייג את דבריו בטענה שהיא "גזירת מלך"), ומקשה עליו והלא לא רק גופו של אדם הוא קנין הקב"ה, אלא גם ממונו שהרי לה' הארץ ומלואה. ומבאר הרבי כי גופו של אדם אינו ניתן לו בתור בעלות בלבד אלא בתור פקדון, ולכן האיסור להזיק את גופו הוא לא רק איסור אלא גם מדין בעלות (מדיני חושן משפט) אין לו סמכות לעשות זאת, אבל ממונו של אדם נחשב שלו לענין חושן משפט ואינו בתורת פקדון בלבד, למרות שהוא של הקב"ה.
זו גם הסיבה שהנהנה מהעולם הזה בלא ברכה מועל בקדשי שמים, מכיון שכמו שגופו של אדם אינו קנינו, כך גם הנאותיו אינם קנינו האישי ואסור לו ליהנות מבלי שימליך את הקב"ה על הנאותיו, ואילו הנאת ממון לא נאמר עליה שאסור ליהנות בלי ברכה[4].
קישורים חיצוניים[עריכה]
- הודאת בעל דין רק בדיני ממונות ולא בדיני נפשות. לקוטי שיחות חל"ד עמ' 106 (עמ' 118).
הערות שוליים
- ↑ הלכות סנהדרין פי"ח
- ↑ על הרמבם שם
- ↑ רש"י בכתובות יח, ב, על פי דברי הגמ' סנהדרין י, ב
- ↑ ליקוטי שיחות פרשת שופטים.
